נבחרת קטאר זוכה בימים אלה לסיקור יוצא דופן בעיתונות המקומית בסביליה. באנדלוסיה משתעשעים בעובדה כי שיא של 10 שחקני סביליה נסעו במדי נבחרותיהם השונות למונדיאל דווקא כאשר הקבוצה שקועה מתחת לקו האדום אחרי פתיחת העונה הגרועה בתולדותיה, אבל מתרכזים גם ב"שחקן ה-11" כפי שהוא מכונה שם. מדובר באקראם עפיף, הכוכב הגדול של המארחת, שבו תלויות לדעת הפרשנים במפרץ כל התקוות של קטאר לשרוד איכשהו את שלב הבתים (אם לא מחשיבים את הדיווחים על קניית משחקים).
מדוע מייצג עפיף בעקיפין את סביליה? כי הוא השתייך לפני עשור לאקדמיה שלה, והותיר רושם טוב – גם אם מסיבות בירוקרטיות היה ניתן לשתף אותו באימונים ובמשחקי ידידות בלבד. עפיף היה אז בן 15, ונשלח לספרד ביחד עם בן גילו מוואח יחיא כדי לצבור ניסיון ראשוני ולהתחיל בהכנות לקראת הפיכתם לכוכבי הנבחרת בגביע העולם הביתי. הייתה זו תוכנית ארוכת טווח, ולמעשה מקורה עוד ב-2004, הרבה לפני שחברי הוועד המושחת של פיפ"א העניקו לנסיכות את אירוח גביע העולם.
אז, לפני כ-18 שנה, הוקמה בקטאר אקדמיית אספייר, אשר מטרתה המוצהרת הייתה לטפח כישרונות צעירים במדינה ולסייע להם להפוך לכדורגלנים מקצוענים. במהרה התפתחה היוזמה לאזורית במזרח התיכון ולאחר מכן נפתחו הסניפים באפריקה, שם הייתה הפעילות ענפה במיוחד. כאשר זכתה קטאר באירוח גביע העולם, בהחלטה שהתקבלה ב-2010, היה לה זמן רב להכין את הנבחרת למשימה הלאומית, ולאספייר היה תפקיד מרכזי מאוד בעשייה. החניכים הצעירים ביותר קיבלו את כל תשומת הלב, ועפיף הוגדר כבר אז לעילוי יוצא דופן. הוא היה אמור להוביל את קטאר בגביע העולם, ולעשות זאת מעמדת כוכב מוביל בכדורגל העולמי – לא פחות.
אקראם עפיף, עילוי יוצא דופן (רויטרס)בקטאר ידעו שהאקדמיה המקומית לבדה לא תוכל לספק את הסחורה. את הכישרונות הבולטים ביותר היה צריך לשדרג באירופה, ולשם כך נחתמו הסכמים עם מועדונים ספרדיים כדי להעביר לשורותיהם את השחקנים הבולטים. מעבר לכך, קטאר השתלטה ב-2011 על פאריס סן ז'רמן, אבל לא רק. הרבה פחות מתוקשרת העובדה כי אויפן, מועדון צנוע מהאיזור דובר הגרמנית של בלגיה, עבר לשליטת קרן אספייר ב-2012. המיזם, שנכנס באופן הזה למדינות רבות במערב אירופה, היה אמור להעניק הזדמנויות רבות לקטארים, ובמיוחד לנערים בעלי פוטנציאל גדול. התוצאה הייתה שונה, וכדאי להסתכל על המסלול של עפיף כדי להבין מדוע.
פאבלו בלנקו, מנהל האקדמיה של סביליה, נזכר בתקופתו של עפיף במועדון: "הם הגיעו עם מתורגמן, והשתלבו לא רע. עפיף היה מהיר מאוד, הפגין רצון ללמוד, ואפשר היה לראות בו פוטנציאל לצמוח לקבוצה הבוגרת". ואולם, בחלוף קצת יותר משנה, אחרי שהאישורים לא הוסדרו, תמה סבלנותם של הקטארים והם החזירו את עפיף למולדת.
ב-2015 הוא יצא להרפתקה חדשה באויפן ביחד עם שני קטארים נוספים והצטרף לסגל רב לאומי ששיחק אז בליגה השנייה. ההצלחה הייתה סבירה יחסית, ובמשך הזמן הזה ניסו הקטארים לארגן מחדש את ההסכמים עם ההתאחדות הספרדית – הפעם כדי לשלב את השחקנים בליגה הבכירה. כאשר המאמצים נשאו פרי ב-2016, עשה עפיף את דרכו לוויאריאל, חתם על חוזה לארבע שנים והתקשורת הביעה עניין רב בקטארי הראשון בספרד. הוא הוגדר ככישרון העולה של אסיה, אבל בצוללת הצהובה הבהירו לו שאין סיכוי להתברג בסגל הראשון באופן מיידי, ולכן הושאל עפיף לספורטינג חיחון.
שם, במועדון ששיחק בליגה הבכירה, קיווה עפיף לעשות כותרות גדולות בזכות היכולת על הדשא. הוא סיפר על הערצתו לרונאלדו הברזילאי אשר היווה עבורו מודל לחיקוי ופינטז כבר אז על המונדיאל הביתי: "המטרה היא לא סתם להשתתף אלא ללכת רחוק מאוד. יש לנו דור חדש של צעירים קטארים שיקבלו הזדמנות לשחק באירופה, והוותיקים עדיין יהיו איתנו כאשר הטורניר יגיע. אני אהיה בן 25, ועד אז יש לי הרבה זמן. אני לא ממהר, והקדנציה בוויאריאל תהיה ארוכה".
אקראם עפיף: "דור חדש של צעירים קטארים באירופה" (רויטרס)בפועל, היא הייתה קצרה למדי. עם כל הרצון הטוב, עפיף נתפס כשחקן שלא התאים לקרבות התחתית בחיחון, פתח פעמיים בלבד בהרכב, שולב בתשעה משחקים בלבד בסך הכל, וכאשר סיים את ההשאלה במסגרתה ירדה ספורטינג לליגה השנייה, בוויאריאל עדיין לא התלהבו לצרפו. החתימה המקורית, כך חשדו העיתונאים המקומיים, הייתה בעיקר פוליטית, אבל מבחינה ספורטיבית זה לא הלך. לכן הושאל עפיף הישר לאויפן, ואחרי מספר חודשים כושלים בליגה הבלגית הבכירה עם שני קטארים נוספים, לצד מארק וליינטה שבדיוק עזב את מכבי חיפה, הוא חזר שוב למקורות.
אל-סאד קלטה אותו בתחילת 2018, ועפיף הספיק לשחק על הדשא עם צ'אבי, אשר הפך לימים למאמנו. וכה אמר קשר העבר המיתולוגי על חניכו: "אין גבולות ליכולת שלו. הוא שחקן מדהים שיכול להתאים בכל קבוצה בעולם. הכל תלוי במנטליות ובשאפתנות שלו, כי מבחינת הכדורגל יש לו פשוט הכול". בליגה הקטארית, באמת לא היו לו גבולות. בעונתו המלאה הראשונה הפציץ עפיף 31 שערים בכל המסגרות, ועל הדרך סידר גם המון מצבי הבקעה לחבריו. הוא וירטואוז עם קבלת החלטות לא שגרתית, אוהב מאוד לחלק מסירות עקב, שולח כדורי עומק מרהיבים ומסוגל להכריע משחקים לבדו – כל עוד מדובר באל-סאד, ולעתים גם בנבחרת.
ב-2019, כאשר זכתה קטאר באליפות אסיה שנערכה על אדמת איחוד האמירויות, הפגין עפיף כושר מזהיר, קבע שיא טורניר עם 10 בישולים, היה הבולט על המגרש בניצחון 1:3 על יפן בגמר, ובדצמבר אף נבחר לשחקן השנה באסיה – במשאל שבו מותר לבחור רק בשחקנים שמייצגים מועדונים ביבשת. אולם, למרות הישגים מרשימים לכאורה, סירבה ויאריאל להחזירו. כרטיסו עדיין היה שייך למועדון הספרדי, והוא בחר לא לעשות בו שימוש – אלא פשוט לשחררו ללא תמורה לאל-סאד בתום חוזהו.
אקראם עפיף כובש (רויטרס)וכך, הוא עדיין שם, קורע רשתות בליגה הקטארית, אבל ממש לא מתקדם מקצועית – וכמעט ולא מוכר מחוץ לארצו. כל השאיפות הקטאריות לקדם שחקנים מסוגו נכשלו, ואין שום המשכיות עליה דיבר עפיף עוד בימיו בסביליה. לכן מגיע כל סגל המארחת מהליגה המקומית, ואין לו נסיון ממשי אירופי – לא בפאריס סן ז'רמן, לא בליגה הספרדית, ואפילו לא באויפן.
היום חוגג עפיף את יום הולדתו ה-26, ובשלב זה של חייו הוא ציפה פעם להיות במקום אחר לגמרי. כעת קטנים הסיכויים שיעבור שוב לאירופה, אבל מי יודע – אולי הופעה חיובית בגביע העולם בכל זאת תפתח לו דלתות. בקטאר מחזיקים לו אצבעות, ויודעים שאין תחליף ליצירתיות שלו. הוא זה שמסוגל תאורטית לפרוץ הגנות של אקוודור, סנגל והולנד. הוא גם יכול לייצר כותרות חיוביות על המארחת שהייתה שמחה להסיט את תשומת הלב מרצח העבדים שהועסקו בבניית האצטדיונים. עפיף הוא התקווה הגדולה שלהם מכל ההיבטים, אבל האם השחקן שלא הרשים בתחתית הליגה הבלגית באמת בנוי לזהור על הבמה המרכזית?