הידיעות אתמול בבוקר היו חד משמעיות – סאדיו מאנה יחמיץ את המונדיאל. הגורמים שפרסמו זאת התבססו על הבדיקות שעבר החלוץ בבאיירן מינכן. הצוות הרפואי היה אופטימי מיד אחרי שהוחלף החלוץ שלשום במחצית הראשונה במשחק שגרתי מול ורדר ברמן, אבל בחינה מעמיקה יותר הראתה פגיעה בגיד בבסיס עצם השוק, והחלמה שגרתית מפציעה מסוג זה אורכת שלושה עד ארבעה שבועות. המסקנה מכך היא כי מאנה לא יוכל ליטול חלק בגביע העולם.
ואולם, בשעות הערב כבר הופיעו גם הערכות אחרות, לפיהן ינסה מאנה לקבל חוות דעת נוספות, לזרז את תהליך ההחלמה ולהיות כשיר בכל זאת. הרופאים של נבחרת סנגל מסרו שלא קיבלו עדיין את כל הפרטים, ולכן אינם יכולים להסיק מסקנות כלשהן. סוגיית השתתפותו בגביע העולם עדיין פתוחה, אם כך, והכל תלוי בזווית ממנו מסתכלים עליה.
כי הרי יש כאן אינטרסים מנוגדים. מבחינת באיירן, הכל ברור לחלוטין, ועבור אלופת גרמניה מדובר אפילו ב”ברכה”. פציעה מסוג זה קלה יחסית ולא מסכנת את הכוכב בתנאי שיעבור את הטיפולים המתאימים, ומאנה פשוט אמור לנוח בזמן הטורניר בקטאר כדי לחזור לבונדסליגה ולליגת האלופות רענן ובכושר מצוין. הפספוס האישי שלו מצער, אבל זה עניין של מזל, ולא צריך להתגרות בו כעת פעם נוספת.
לעומת זאת, מבחינת מאנה הדילמה הרבה יותר מורכבת, בעיקר בשל מחויבותו העמוקה למולדת. ספק אם יש בעולם כדורגלן שמייחס לאוהדיו חשיבות עליונה כמוהו. אפילו כאשר בחר לעזוב את ליברפול לטובת גרמניה, הוא הסביר בתירוץ מוזר במיוחד: "האוהדים בסנגל רצו שאעבור לבאיירן". האם זה באמת נכון? זה לא ממש משנה, כי מתקבל הרושם שמאנה מאמין במשאלת ליבו, לפחות חלקית – והוא רוצה לעשות את המקסימום למען הקהל.
נדיבותו של מאנה לא יודעת גבול. כמי שגדל בחבל הכי נידח במדינה, הוא יודע על בשרו את העוני, ולכן מנצל את העושר הפרטי שלו על מנת להקים בתי ספר ובתי חולים, להקים רשת אינטרנט ולשקם את התשתיות. במחוז שלו, ולמעשה בסנגל כולה, מאנה הוא התורם החשוב ביותר, והוא אחראי באופן ישיר על אושרם של אלפים. זו השליחות שלו, והיא תקפה מאוד גם על המגרש.
הוא גאה להיות גדול שחקני סנגל בכל הזמנים, נחוש לשמח את האומה בכל משחק, וראה את הניצוץ בעיני האנשים כאשר הנבחרת זכתה באליפות אפריקה בתחילת השנה. ההרפתקה במונדיאל הקודם ברוסיה הסתיימה באכזבה עצומה בהדחה בשלב הבתים על חודם של כרטיסים צהובים, והפעם – אחרי ההישג ההיסטורי ביבשת – הייתה אופטימיות עצומה לקראת הניסיון לתקן בקטאר.
ההגרלה הנוחה מול המארחת, הולנד ואקוואדור בשלב הבתים רק חיזקה את הציפיות הגבוהות, כי יש לסנגלים סיכוי אמיתי להעפיל לשמינית הגמר, שם אפשר לפגוש את וויילס או את ארצות הברית אם המזל יהיה לצידם. ואם תגיע לרבע הגמר, כמו הגיבורים ב-2002, השמיים הם הגבול. החבורה של מאנה עשויה להיות במרחק נגיעה מעליה חסרת תקדים בתולדות הכדורגל האפריקני לחצי הגמר. זה לא בלתי אפשרי, ומאנה יודע שהתקוות האדירות האלה מונחות הישר על כתפיו. המחשבה על כך שימוטט את הכל בגלל פציעה אומללה אחת עלולה להיות קשה מנשוא.
הלחץ הציבורי, ואפילו הפוליטי, עלול להיות עצום בימים אלה. מאנה הוא לא הראשון שיעבור חוויה דומה, ודי להזכיר את המקרה העגום של רדאמל פלקאו שקרע רצועות בברכו בינואר 2014 ופצח במרוץ נגד הזמן כדי להחלים ולהיות כשיר למונדיאל בברזיל. הקולומביאני נחשב אז לאחד החלוצים הטובים בעולם, כולם עקבו אחרי ניסיונותיו כי האוהדים האמינו שהוא מסוגל להביא להם תהילה, ואפילו נשיא המדינה הגיע לבקר את הכוכב בבית החולים, לאחל לו לעמוד באתגר, ואז להפיץ את התמונות המרגשות לתקשורת למטרות יחסי ציבור.
איך זה נגמר? אחרי תקופה של אשליות לא מציאותיות, התברר בתחילת יוני שהחלוץ יחמיץ את המונדיאל בכל זאת, אבל הנזק שנגרם מזירוז תהליך ההחלמה היה עצום. פלקאו לא ממש תיפקד בהשאלות במנצ'סטר יונייטד ובצ'לסי אחרי הפיאסקו הרפואי הזה, ובאופן כללי מעולם לא חזר להיות הכודרגלן האדיר מלפני הפציעה. ייתכן, כמובן, שהפגיעה בברך היתה משפיעה עליו בטווח הארוך בכל מקרה, אבל ההפקרות הזו החמירה את המצב, ואלה שעודדו אותו להמר על בריאותו נהגו בחוסר אחריות משוועת, קל וחומר כאשר זה נעשה ממניעים אישיים.
העניין הוא כי מונדיאל הרבה פחות חשוב עבור השחקנים עצמם בהשוואה לעבר. פעם זו באמת הייתה הבמה החשובה מכל, במיוחד עבור שחקנים ממדינות קטנות שראו בגביע העולם את חלון הראווה האולטימטיבי. זה כבר ממש לא המצב, וכוכבים שמשחקים בליגות הבכירות באירופה מתמודדים ברמה גבוהה הרבה יותר על בסיס שבועי מאשר בנבחרת. הכדורגל הבינלאומי דועך, ופיפ"א עושה את המקסימום כדי לעשות לו וידוא הריגה באמצעות הענקתו למדינות כמו קטאר, ולאחר מכן הרחבתו ל-48 נבחרות.
מאנה, כוכב על בכל קנה מידה, שהגיע למקום השני במשאל כדור הזהב ב-2022, ממש לא זקוק לגביע העולם על מנת להוכיח משהו או לבסס את מורשתו. הוא כבר זכה בליגת האלופות ובאליפות אנגליה, היה מלך השערים בפרמייר ליג, וצפוי לזכות השנה גם באליפות גרמניה. כמה משחקים בטורניר חורפי משונה בקטאר לא ישנו כמעט דבר, וזו ממש לא סיבה לסכן את הבריאות את הקריירה העתידית, אבל הדחף עלול להיות חזק מאוד.
הדחף הזה נובע מסיבות אישיות, כי טורניר בינלאומי הוא חוויה חברתית עם הידידים מהנבחרת. מאנה נהנה להנהיג אותם כקפטן, וממש לא מתחשק לו לפספס את ההרפתקה הזו כדי לראות את הכל בטלוויזיה. ואולם הלחץ האמיתי מגיע מבחוץ. החשש לאכזב את הציבור גדול, ובסבירות גבוהה גם כאן יצטרפו הפוליטיקאים לתמונה כדי לגזור קופון על חשבונו של האדם הפופולרי והאהוב ביותר במדינה. הם יאחלו לו החלמה מהירה, אבל למעשה לא אכפת להם ממנו. ההשלכות של הפקרות רפואית לא מעניינות אף אחד. הם פשוט רוצים לראות את מאנה משחק במונדיאל – וזהו. מה יהיה אחר כך? נחיה ונראה.
וכאן המקום להבהיר כי בכל הקשור לבריאות חייב כל ספורטאי להיות אנוכי מאוד. אסור לו להתחשב ברצונותיהם של אחרים כאשר הוא מקבל החלטות שעלולות להרוס את גופו ולפגוע בהמשך הקריירה שלו. אם תקופת ההחלמה המינימלית מפציעה עומדת על כשלושה שבועות, הרי שזה המצב, ויש להשלים איתו. מאנה צריך להישמע להנחיות רופאים אובייקטיביים בלבד, לבצע את כל הטיפולים ולדאוג להחלמה מלאה לפני שהוא דורך שוב על הדשא במשחק תחרותי.
למזלו, ולמזלה של סנגל, זה עדיין לא אומר שהוא חייב להחמיץ את כל הטורניר. הקפטן יכול להיכלל בסגל, ואם הכל ילך כשורה יש אפשרות כי יחזור לפעילות ב-29 בנובמבר, כאשר סנגל תקיים את המשחק האחרון בשלב הבתים נגד אקוואדור. על הנייר, זה עשוי להיות המפגש שיכריע את גורל ההעפלה לשמינית הגמר, ומאנה יוכל אולי לתרום כבר אז. במידה ולא – הוא יצטרך לקוות כי חבריו יעשו את העבודה בלעדיו בשלב הבתים, ואז הוא יצטרף למערכה רק בשלב הנוקאאוט. גם זה משהו – העיקר לא לסכן את עצמו כלל.