מה חשב לעצמו אתמול (שבת) דניאל מלדיני כאשר אוליבייה ז'ירו התעופף וכבש את שער הניצחון המרהיב (1:2) של מילאן בדקה ה-89? מצד אחד, הביצוע הזה גזל מקבוצתו, ספציה, תיקו, אותו כמעט הרוויח החלוץ הצעיר בשער אדיר משלו. בהופעתו הראשונה בהרכב ספציה בליגה, שלח המושאל מהרוסונרי כדור מסובב מושלם לפינה הרחוקה, לעיניו של אביו פאולו מלדיני ביציע הכבוד, קבע 1:1 והדהים לגמרי את סן סירו. משחקי הליגה האיטלקית משודרים בערוץ ONE2 למנויי Hot, Yes, סלקום TV ופרטנר TV.
זה יכול היה להיות הערב הענק שלו, אבל מצד שני כיצד היה מתמודד מלדיני ג'וניור עם העובדה כי מנע שתי נקודות מהקבוצה שהוא אוהב בכל ליבו? מה אם הנקודות האלה בדיוק יהיו חסרות למילאן בטבלה הסופית כדי להגן על הכתר? אולי זו דילמה קשה מדי ועדיף לא להיתקל בה? אולי השער של ז'ירו הוא בעצם ברכה גם עבורו?
את ההחלטה לעזוב את מילאן לעונה אחת לפחות קיבל דניאל מלדיני לבדו. אמנם אבא שלו הוא המנהל המקצועי וכל הפעולות עוברות בסופו של דבר דרכו, אבל החלוץ טוען שלא התייעץ איתו לגבי המהלך. "זה היה הרגע הנכון לפתוח דף חדש", הוא הצהיר, ואפשר להבין אותו. הוא כבר בן 21 ואי אפשר להמתין לנצח לצ'אנס אי שם בקצה הספסל במועדון פאר.
את הופעת הבכורה שלו ערך דניאל עוד בפברואר 2020, חודשים ספורים אחרי שחגג יום הולדת 18, וההתלהבות ביציעים הייתה גדולה, אבל המשכיות לא יצאה מזה. במשך שלוש שנים הוא נכנס רק 13 פעמים כמחליף לדקות הסיום, ובנוסף פתח בהרכב פעמיים בלבד.
באחד המשחקים המדוברים הוא אף הבקיע את שערו היחיד עד כה בחולצה האדומה-שחורה והיה זה באופן משעשע במיוחד דווקא באצטדיונה של ספציה. פייר קאלולו סיפק את האסיסט, מילאן ניצחה 1:2 והפרשנים מיהרו לשבח, אך הרגע המתוק הזה לא סייע למלדיני ג'וניור לזכות באמונו של המאמן סטפנו פיולי. בעודו מצעיד את הקבוצה לאליפות סנסציונית, הבוס לא סמך על נער כה חסר נסיון, גם אם קוראים לו מלדיני. כאשר סיימה הקבוצה בפסגה, הוא חגג עם כולם, אבל לא בדיוק הרגיש שותף מלא להישג. והוא כל כך השתוקק להיות חלק אינטגרלי ממשהו.
דניאל יודע שהשם לא מבטיח לו כלום. הוא גם מעולם לא רצה לשחק בהגנה, כפי שנהוג במשפחה. אחיו הבכור, כריסטיאן, בחר לשחק כבלם כמו סבא צ'זארה ואבא פאולו, אבל בשלב מסוים התברר שאינו עומד בסטנדרטים הנדרשים. הוא עזב את מילאן בגיל 20 מבלי לשחק בקבוצה הבוגרת ומאז נדד בין קבוצות זניחות. כיום, בגיל 26, הוא הצטרף למועדון בשם לקו בליגה השלישית. חלומותיו להיות כדורגלן צמרת נקברו מזמן. לעומת זאת, דניאל עדיין מטפח אותן – והוא הגדיר את אחד היעדים בפשטות מופלאה.
בתחילת העונה, אחרי המעבר לספציה, אמר מלדיני ג'וניור כך: "אני רוצה שאוהדים יוכלו להסתכל על המשחק שלי מבלי לחשוב על אבא. אני לא יודע אם זה אפשרי". פאולו מבין אותו טוב מכולם, כמובן. פעם גם הוא רצה שיסתכלו עליו מבלי לחשוב על אבא שלו. צ'זארה מלדיני היה אגדה ענקית במילאן, ערך במדיה 412 משחקים בתריסר שנים בין 1954 ל-1966, ענד את סרט הקפטן והניף איתו את גביע האלופות ההיסטורי ב-1963, אחרי הניצחון הקשה והדרמטי בגמר על בנפיקה.
אז גם על פאולו אמרו שהוא התקבל לאקדמיה רק כי הוא "הבן של". היו שטענו כך גם כאשר ערך את הבכורה במילאן בגיל 16. ואולם, במהרה התברר עד כמה הגישה הזו הייתה שגויה, ותוך שנים ספורות אנשים באמת ראו אותו ככוכב בפני עצמו. הוא כבר לא קוטלג כבן של צ'זארה. בדיוק להיפך – צ'זארה הפך בהדרגה ל"אבא של פאולו". ואכן, פאולו התעלה עליו בכל פרמטר.
הוא בילה הרבה יותר זמן בקבוצה – 24 שנים תמימות בין 1985 ל-2009. הוא זכה בגביע האלופות חמש פעמים לעומת פעם אחת של צ'זארה. הוא זכה באליפות שבע פעמים לעומת ארבע של צ'זארה. וגם אחרי שהשיג את כל זה, הוא זכר היטב כיצד הרגיש בתחילת דרכו. "קשה יותר להיות בן של כדורגלן מאשר אבא של כדורגלן", הוא קובע.
בדניאל ראה פאולו את הגנים שלו. מלדיני ג'וניור בחר בתפקיד אחר לגמרי על המגרש, התחיל כפליימייקר והתנסה עם הזמן גם כקיצוני וכחלוץ, אבל מבחינת התנועה עם הכדור וגם בכל הקשור לאופי, הדימיון מרשים. "הוא מופנם כמוני", אומר פאולו ולכן גם קצת מתקשה להעביר לדניאל טיפים להתמודדות עם המצב המיוחד אליו נולד. בנעוריו, פאולו עצמו בקושי דיבר עם צ'זארה על כדורגל. עכשיו דניאל בקושי מדבר איתו על המשחק, למרות שהיחסים ביניהם מצוינים.
הם עדיין משחקים בחצר הבית בשלישיה – פאולו, כריסטיאן ודניאל – ומתחרים מי יפגע פעמים רבות יותר במפתח של הדלת, כאשר לכל אחד מותר לגעת בכדור פעמיים בלבד. זה הפנאי שלהם, אבל בכל הקשור לקריירה דניאל משתדל לפלס את דרכו לבד. הוא רוצה להיות שחקן בפני עצמו ואדם בפני עצמו. וכאשר פאולו הוא המנהל הספורטיבי, מה הסיכוי שאנשים יצליחו לא לקשר ביניהם?
אז העונה הוא התרחק ועזב לראשונה את הבית. "אבא היה בסדר עם זה, אמא דאגה יותר", הוא מספר. בספציה קיבלו אותו בזרועות פתוחות והשער שהבקיע נגדה בעונה שעברה בוודאי לא הזיק להערכה כלפיו, וגם במדי הקבוצה הצעירה של מילאן הוא התמחה במיוחד בכיבושים מול ספציה. השמחה הייתה גדולה כאשר הוא מצא את הרשת ב-1:5 על קומו מהליגה השנייה בגביע, אבל אז הגיעה פציעה קלה בעיתוי לא אידיאלי וההשתלבות נעצרה. מלדיני החמיץ את כל ספטמבר והמאמן לוקה גוטי העיד: "צריך להכניס אותו לעניינים לאט ובלי לחץ".
אז באוקטובר הוא ישב על הספסל וקיבל דקות ספורות כמחליף – בדיוק כמו שהיה במילאן. עיתונאים מסוימים ממילאנו ראו זאת וכבר הספיקו לכתוב שהיעד שנבחר להשאלה היה שגוי, וכדאי יהיה לדניאל לחפש לעצמו קבוצה חדשה בינואר כדי לא לבזבז את הקריירה. ייתכן שזו הייתה קביעה נמהרת מדי כי גוטי לא הפסיק לשבח אותו באימונים וכאשר הגיע אתמול לסן סירו, העניק לו לראשונה את המקום בהרכב. היה זה איתות ברור של אמון, ומבחינת מלדיני לא הייתה הזדמנות טובה יותר להראות את כישוריו מאשר נגד קבוצת האם, כאשר אבא צופה בעניין ממרומי יציע הכבוד. בכך, הוא הפך למלדיני הראשון שמשחק מול מילאן מאז צ'זארה שעשה זאת במדי טורינו ב-1967.
ובכן, פאולו מלדיני לא נראה מרוצה בדקה ה-59, כאשר דניאל הכניע כריסטיאן טטרושאנו. אולי עמוק בליבו הוא היה מאושר עד הגג, אבל כלפי חוץ הוא שמר על פנים חמורות סבר. גם הוא רצה לנתק את הקשר המשפחתי בעיני האוהדים, ולהיות קודם כל מנהל ספורטיבי, ורק אחר כך אבא. דניאל היה מאופק אחרי הכיבוש, אבל זה יכול היה להיות רגע מכונן. מכאן, הוא יכול לתקוע יתד בהרכב ספציה, לנסוק, לצבור נסיון ובטחון עצמי, ואז לחזור בקיץ הקרוב למילאן כשהוא בשל להתמודד על מקומו. זו, לפחות, אמורה להיות התוכנית.
יש גם תסריט אחר – הרבה יותר פסימי – בו מדובר ברגע מופלא אחד של אושר לפני שהוא נעלם שוב על הספסל, עובר להשאלה אחרת ב-2023 ובסופו של דבר עוזב את מילאן ומידרדר לליגות הנמוכות כמו כריסטיאן. דבר אחד בטוח – גם אם הקריירה שלו תתרסק בסופו של דבר, יהיה בקורות חייו שער בסן סירו, והוא גם ייזכר כמלדיני היחיד שהבקיע לא רק לזכות מילאן, אלא גם נגדה. ואחרי השער של ז'ירו, גם אוהדי הרוסונרי שמחים בשבילו שזה קרה. הם מחזיקים לו אצבעות ומחכים לשובו.