למרות שכבר מזמן עזב את הפועל באר שבע, ז'וסוואה הוא אחד הזרים היותר זכורים בבירת הנגב בשנים האחרונות ובליגת העל בכלל, שכן מעבר ליכולות הנהדרת שלו על כר הדשא, הפורטוגלי גם היה מעורב בלא מעט פרשיות מחוץ למגרש. היום (חמישי) התפרסם ראיון שלו במולדתו, בו הוא מספר בין היתר על התקופה בישראל.
על איך הוא מתנהל עם לחיות לבדו בפולין: “כבר התחלתי לחיות לבד כששיחקתי בב”ש, אשתי והבת שלי נמצאות בפורטוגל. האמת, בהתחלה אפילו לא ידעתי איך לקלף ביצה, עכשיו למדתי קצת ואני מכין לי מנות פשוטות ולא מסתבך במטבח. הייתי עושה שיחות וידיאו עם אשתי והיא הייתה מסבירה לי איך להכין אורז ועוף. ברור שזה קשה לחזור אחרי משחק ושאשתך לא בבית, גם לא לראות את הילדה שלי גדלה זה קשה”.
על התקופה בבירת הנגב: “זה היה הימור ללכת לשם. העונה כבר עמדה להתחיל, דחיתי כמה הצעות ובסוף האפשרויות שלי היו: בית"ר ירושלים, הפועל באר שבע ועוד כמה קבוצות מטורקיה, אבל נמאס לי מטורקיה ולא רציתי לחזור לשם. הלכתי לב”ש וממש אהבתי את המועדון הזה. ברק בכר, המאמן שלקח אותי הוא המאמן הנוכחי של מכבי חיפה, יריבתה של בנפיקה בליגת האלופות. אחרי חודשיים-שלושה הוא פוטר והשנה הראשונה לא הייתה מזהירה בתוצאות, אבל בסוף הצלחנו לזכות בגביע ולהעפיל למוקדמות של הליגה האירופית. זו הייתה שנה קשה, גם בגלל הקורונה. היה לי מאוד קשה שם, שהייתי לבד ופחדתי מהקורונה”.
“ישראל הייתה אחת המדינות הראשונות שסגרו את הגבולות וזה היה אחד הדברים שהשאירו אותי מפוחד. חשבתי מה יקרה לי אם אני לבד. לא הייתי יכול לנסוע לשום מקום, לא לנסוע לירדן או למצרים ולתפוס מטוס משם. הכל היה סגור”.
על הזמן שהוא היה בלי המשפחה: “אני אפילו לא יודע כמה זמן לא ראיתי אותם, אבל לא הייתי איתם תקופה ארוכה, בטח חודשים רבים. הבת שלי גדלה כל יום ואני איבדתי את זה. גם עכשיו זה עולה לי הרבה, אבל באותה תקופה הייתי הרוס מבחנה נפשית”.
על המחשבה לבוא לישראל מבחנה ביטחונית: “הכרתי רק את החדשות שאנחנו רואים בטלוויזיה, שהן תמיד לא טובות, אבל זו ארץ יפהפייה, מדהימה. לא היה לי מושג על איכות החיים שם, והיא מעולה. יוקר המחיה גבוה בהשוואה לוורשה, ללכת למסעדה בתל אביב זה יקר פי שלוש או ארבע, אבל מאוד אהבתי את המדינה. מזג האוויר תמיד טוב, חם, שמשי, יש חופים וזה גם נחמד. היה גם מיגל ויטור שעזר לי להעביר את הזמן”.
עם האם הוא איתו לפני שעבר לישראל: “כן. הסוכן שלי הוא גם הסוכן שלו ודיברתי איתו, כמובן. היינו חברים טובים. תמיד נסענו באותו הרכב”.
על הביטחון בישראל: “תמיד הרגשתי בטוח עד השנה השנייה שלי, אז הייתה הסלמה עם חמאס וזו הייתה הפעם הראשונה שלא הרגשתי בטוח בחיי. זו הייתה הפעם הראשונה שממש פחדתי ושמעתי פצצות נופלות חצי קילומטר מהבית שלי. הייתי במקלט והייתי יכול לשמוע את הפצצות נופלות, את המטוסים חולפים ואת האזעקה יוצאת כל חמש או עשר דקות כדי שנלך למקלט. זה היה 11 או 12 ימים של הרבה לחץ”.