"אם נזכה, תהיה זו אחת הפסגות המופלאות בקריירה שלי", אמר לואיז פליפה סקולארי לקראת גמר גביע ליברטדורס. המאמן בן ה-73 התכונן למה שצפוי להיות משחקו האחרון על הקווים, והסיכויים היו נגדו. פלמנגו הייתה פייבוריטית ברורה מול אתלטיקו פרנאנסה שלו, אבל הוא מעולם לא הסכים להשלים עם תווית האנדרדוג. קבוצתו טיפסה למעמד הזה בניגוד לתחזיות, ובחצי הגמר הוא העיף את האקסית המיתולוגית פלמייראס, שרצתה להגן על הכתר. אז למה לא לחולל עוד סנסציה אחת ולפרוש עם גביע ביד? זה היה אמור להיות אקורד הסיום המושלם לדרכו המקצועית המרתקת של פליפאו, כפי שהוא מכונה כבר עשורים.
זה לא קרה, בעיקר בגלל הבלם פדרו הנריקה שביצע לקראת סיום המחצית הראשונה עבירה פראית, הורחק בכרטיס צהוב שני והכריע למעשה את גורל ההתמודדות. במעשה חסר אחריות באופן קיצוני, הוא חיסל את הצ'אנס של סקולארי לחגוג במשחק הפרידה, והיה בזה משהו סמלי, כי כאשר הניף המאמן את גביע ליברטדורס הראשון שלו, אי שם ב-1995, היה זה בזכות עבירות דומות – ובכמויות.
גרמיו, הקבוצה אותה אהד מאז שהוא זוכר את עצמו, זכתה בתואר ההיסטורי בהדרכתו כי היא יישמה את הגישה הצינית ביותר שאפשר לדמיין – אינספור עבירות טקטיות, מכות מאחורי גבו של השופט, התחזויות והתמחות פנומנלית במשיכת זמן. הייתה זו אחת הקבוצות המלוכלכות ביותר אי פעם, וזה לא דבר של מה בכך בדרום אמריקה. כל מי שלא לבש את חולצתה שנא אותה שנאה תהומית, וסקולארי נתפס כגאון הרשע של הכדורגל. איכות המשחק לא הייתה רלוונטית מבחינתו, אלא רק התוצאה. הוא לא רצה להעניק שואו לקהל, אלא להרוס אותו. ההצלחה המסחררת של גרמיו בתקופתו הוגדרה כפרס לאנטי כדורגל, ולכן סיכנה לדעת אוהבי ז'וגו בוניטו הטהור את יסודות הכדורגל הברזילאי כולו.
שחקני פלמנגו מניפים את הגביע. סקולארי סיים ללא התואר (רויטרס)ואולם, היו גם שראו בכך אופי ברזל. סקולארי ידע לבנות קבוצות לוחמות שלא פחדו מאף אחד, וזה היה לא פעם מצרך מבוקש מאוד. אחרי שהוא זכה בגביע ליברטדורס גם עם פלמייראס ב-1999, ההילה סיבבו התעצמה, ולכן כאשר נקלעה הנבחרת לצרה גדולה במוקדמות מונדיאל 2002, קראה לו ההתאחדות על תקן המושיע. לא כולם היו מרוצים מכך בלשון המעטה, קל וחומר אחרי שברזיל הודחה מהקופה אמריקה בעקבות הפסד להונדורס, אבל בסופו של דבר הוכתר סקולארי לגיבור הלאומי האולטימטיבי.
ברזיל עלתה לגביע העולם רק ברגע האחרון, אבל בטורניר עצמו השיגה קמפיין מושלם עם שבעה ניצחונות בשבעה משחקים, וכל ההימורים של המאמן השתלמו. הוא בנה את ההתקפה סביב רונאלדו למרות הספקות הגדולים לגבי כשירותו, כי הרי הכוכב הגדול החלים רק שבועות ספורים קודם לכן מקרע ברצועות ברכו – הוא קיבל ממנו שמונה שערים כולל צמד ב-0:2 בגמר מול גרמניה. בנוסף, הוא נתן לרונאלדיניו הצעיר לבטא את עצמו ללא מגבלות, הפך את ריבאלדו למנהיג, ומצא דרך להתגבר גם על הפציעה של הקפטן אמרסון ממש לפני פתיחת הטורניר. המערך הטקטי עבד מצוין, אולם סקולארי הדגיש כי הסיבה המרכזית לזכייה הייתה נעוצה באווירה הנהדרת בסגל.
רונאלדו כובש מול אוליבר קאן ב-0:2 של ברזיל על גרמניה ב-2002 (רויטרס)על מנת להשיג אותה, העדיף המאמן לא לקחת לטורניר שורה של שמות גדולים, כולל רומאריו, ובחר להושיב על הספסל שחקנים ללא אגו שתומכים ללא סייג בחבריהם. כאשר ראה כיצד מעודד לואיזאו את רונאלדו עם שובו מפציעה, הבטיח פליפאו לחלוץ כי ייסע לטורניר – ולא משנה מה יכתבו בעיתונים. הפרשנים אכן לא הבינו מדוע נכלל לואיזאו ברשימה, כי היו אופציות התקפיות מוכשרות בהרבה, אבל הבוס השכיל להבין שלתלכיד יש חשיבות עליונה. כך הוא הינדס את מה שכונה באותו חודש חלומי כ"משפחה של סקולארי".
כן, האיש הקשה הזה היה גם פסיכולוג בחסד. הוא ידע למצוא את הדרך לליבם של החניכים, ורבים מהם נותרו בקשר טוב איתו גם אחרי שדרכיהם נפרדו. הם היו מוכנים למלא את הוראותיו גם אם לא אהבו אותן, ואחד השיאים המרשימים ביותר היה לשכנע את רונאלדו לעשות הגנה במהלך המונדיאל ההוא. בגמר, התוצאה הייתה מיוחדת במינה. כאשר איבד הפנומן את הכדור בדקה ה-67, הוא רדף אחריו, הרוויח אותו בחזרה, מסר לריבאלדו, ואת הבעיטה שלו שמט אוליבר קאן היישר לרגליו של רונאלדו עצמו. זה היה הפרס המתוק ביותר על ההשקעה.
לואיז פליפה סקולארי עם גביע העולם (רויטרס)מובן, אם כך, מדוע בברזיל ראו בו מאז עילוי, והוא הוזעק להשיב את הספינה למסלול גם לקראת המונדיאל הביתי ב-2014. ואולם, התברר שהייתה זו טעות איומה – הן מערכתית, והן אישית. הקסם ממש לא שוחזר, האיזון בסגל לא הושג הפעם, הכל היה בנוי סביב ניימאר בצורה לא בריאה, והפציעה שלו גרמה לקריסה מנטלית מוחלטת בדרך לתבוסה ההיסטורית 7:1 לגרמניה בחצי הגמר. הגרמנים נקמו, אם כך, בסלסאו ובסקולארי ספציפית, והניפו את הגביע שלהם דווקא על אדמת ברזיל, בעוד המאמן המנוסה סיים את תפקידו כשהוא חתום על הפיאסקו הגדול ביותר בתולדות האומה – אפילו גדול יותר מההפסד לאורוגוואי ב-1950.
זו הייתה האכזבה הגדולה ביותר בחייו, אך ממש לא היחידה. עם נבחרת פורטוגל, אותה התכבד להדריך ביורו 2004 הביתי, הוא נכנע בגמר ליוון, באחת הסנסציות הגדולות ביותר אי פעם – וההפסד הטקטי לאוטו רהאגל היה ברור ומוחץ. בהמשך, הודחו הפורטוגלים שלו בחצי גמר מונדיאל 2006 וברבע גמר יורו 2008 – ממש לא תוצאות מבישות, אבל הן לא ענו על הציפיות הגדולות.
ההפסד לגרמניה באליפות אירופה היה בצל המגעים שניהל פליפאו ביתר שאת מול צ'לסי במקום להתרכז בתפקידו כמאמן הנבחרת, וזה הותיר טעם מר מאוד בפיהם של האוהדים אחרי עזיבתו. הם שמחו מאידו כאשר הקדנציה בסטמפורד ברידג' נגמרה בפיטורים כבר בפברואר 2009, והיה זה הניסיון היחיד של פליפאו לאמן מועדון אירופי כלשהו. בהיבט זה, מדובר בכישלון משמעותי, ואת המשכורות הגדולות קיבל סקולארי בעיקר ברחבי אסיה.
לואיז פליפה סקולארי בצ'לסי (רויטרס)רשימת המדינות בהן עבד מגוונת, אבל לא מרשימה במיוחד – סעודיה, כוויית, יפן, ואפילו אוזבקיסטן, לשם נדד אחרי ההרפתקה בצ'לסי כי לבוניודקור היה לפתע תקציב גבוה. פליפאו חזר למזרח גם אחרי ההתרסקות ב-2014. בתום קדנציה קצרה בגרמיו אהובתו, שם היה לדבריו בעיקר "זקוק לחיבוק", הוא נסע לסין, חתם בגואנגז'ו אברגראנדה וליקט המון תארים, כולל ליגת האלופות. עם זאת הערך הספורטיבי שלהם מוטל בספק, והם לא משתווים לאליפות הנהדרת עם פלמייראס בה זכה ב-2018 עם שובו למולדת.
כך המשיך סקולארי לכתוב את הביוגרפיה המיוחדת שלו, ובמובן מסוים הוא אפילו הפתיע את עצמו. כאשר התראיין בעקבות החתימה בצ'לסי, הוא טען שישמח לצאת לפנסיה בגיל 65 לכל המאוחר, כדי להקדיש סוף סוף זמן למשפחתו. זה ממש לא קרה, והאהבה לכדורגל התבררה כחזקה מדי. אחרי פלמייראס, הוא המשיך לקדנציה שניה בקרוזיירו, הגיע לקדנציה רביעית ואחרונה בגרמיו בעונה שעברה, והשנה התמנה למנהל הספורטיבי של אתלטיקו פרנאנסה – רק כדי לקפוץ מיד גם לתפקיד המאמן ולרשום עוד פרק מרגש על הקווים ולהופיע בגמר גביע ליברטדורס בפעם הרביעית בחייו. כעת, בגיל 73, הוא מבטיח לחזור לתפקיד ניהולי בלבד, אבל מי יודע... אולי הוא עוד יפתיע את עצמו ואת כולם שוב ב-2023.
לואיז פליפה סקולארי מאוכזב (רויטרס)בינתיים, מסכמים בברזיל את פועלו, וזה לא טריוויאלי, כי שום דבר אצל סקולארי אינו חד משמעי. הוא הכי קשוח והכי רך, הכי ציני והכי אמיתי, הווינר הכי גדול והלוזר הכי גדול, עקשן מאוד וגמיש מאוד בו זמנית. הוא כל מה שכדורגל יכול להיות – נסיך הגאות והשפל, אהוב ושנוא בו זמנית, איש של ניגודים תהומיים שגרמו לאנשים להתחבר אליו ולסלוד ממנו. במשך 40 שנה הוא עבד כמאמן, ובדיוק באמצע התקופה הזו הניף את גביע העולם, איתו הוא רוצה להיות מזוהה יותר מכל.
שחקני פלמנגו: "ריאל, הזמן שלך יגיע"