50 שנה לאסון הטבח הנורא באולימפיאדת מינכן 1972, באנדרטה לזכר י”א חללי מינכן בכפר האולימפי נערך הבוקר (שני) טקס האזכרה הרשמי לזכר קורבנות הרצח.
השחיינית לשעבר שלומית ניר טור, אחת מהניצולות מהמשלחת הישראלית שהתאכסנה במגורים אחרים ועל כן ניצלה אמרה בפתח הטקס: ״מאוד מרגש להיות פה, לא כל יום עוברים 50 שנה בהשתתפות כל כך הרבה גורמים שנותנים את התחושה שאולי באמת לעולם אכפת ממה שקרה אני כמובן שמחה שבסוף יצא הכל לטובה כי אני הרגשתי מאוד לא בנוח לא להגיע לטקס של 50 שנה, אני מוכרחה לומר שלי זה צבט, טוב שהכל הסתדר ואני נרגשת לראות את המקום הזה. אני אוהבת אותו, בשבילי אין דבר יותר מרשים ומיוחד לספורטאים ממשחקים אולימפיים. המקום הזה ודאי שמזכיר לי דברים, אהבתי להתחרות פה ואת האווירה במשחקים, הקושי שקרה לנו באמצע הדרך והמחשבה שהמשחקים ממשיכים עוררה אצלי תחושות מאוד קשות בזמנו״.
נאום השר חילי טרופר, נציג הממשלה הרשמי, מתוך טקס ההנצחה הבוקר: “‘מה אתה מעלה על דעתך? כאן שוררת רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה"' כך הגיבה משטרת גרמניה לחששות קצין הביטחון הישראלי שפנה אליה, לפני חמישים שנה. אבל היותנו כאן, עם מטען עצום ונורא של כאב, מעידה שגם מה שלא ייעלה על הדעת – קרה. י"א מאנשי המשלחת הישראלית נרצחו כאן בדם קר ובחסות רשלנות פושעת.
לא היתה זו ‘רוח אולימפית’ ששרתה על המשחקים האולימפיים ההם, שכן הם המשיכו, למרות הכל וכאילו כלום. התחרויות התקיימו, הספורטאים התאמצו, המנצחים זכו, וכל זאת, בזמן שאנחנו קברנו את מתינו, ואירוע הספורט הגדול בעולם, שאמור היה לקרב לבבות ולהפגיש מדינות, הוכתם בכתם בל יימחה.
יובל חלף מאז האירועים המזוויעים של ספטמבר 1972, והתיקון ארך זמן רב מאד. עשרות שנים של אירועי ספורט אולימפיים, חגיגיים ומרגשים, שהתקיימו תוך הדחקה והרחקה של הכתם האפל ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. שנים בהן כאבכן – המשפחות השכולות – התקיים בשולי האירועים; שנים של המתנה להכאה על חטא ולהכרה בעוול, שנוסף על האסון.
בשנים שלאחר הטבח במינכן, שיגר המוסד את מבצע "זעם האל", ורבים מהאחראים לטבח שילמו על כך, ובימים אלה, נסגר המעגל, עם ההכרה של הגורמים הרשמיים – המקצועיים והלאומיים, בקורבן העצום שלא התבקשתם להקריב, אבל נאלצתם.
לקח חמישים שנה עד שהצדק נראה, אבל ההתעקשות השתלמה והצדק, אמנם באיחור, נראה ונוכח. אין מלים כואבות מאלה, ואין מידה לכאבכן. אבל אתן, משפחות יקרות, אתן שרדתן והמשכתן לשאת את הדגל. מדינת ישראל באה חשבון עם המרצחים, ואתן וידאתן שהרצח של יקיריכן לא יטשטש עם הזמן, ונאבקתן שהצדק ייעשה עימכן.
האנדרטה הזו חשובה, אבל מדינת ישראל לא צריכה אנדרטה, כדי לזכור את אליעזר, את אנדריי, את דוד, את זאב, את יוסף גוטפרוינד ויוסף רומנו, את יעקב, את מארק, את משה, את עמיצור, ואת קהת. אנחנו זוכרים אותם. אנחנו זוכרים את החמישה והשישה בספטמבר, 1972, ואנחנו לא נשכח”.
יעל ארד יו"ר הוועד האולימפי בישראל נשאה גם כן דברים: "אנחנו עומדים כאן ביחד חזקים ומאוחדים כשהלב עדיין כואב אבל הגב זקוף והראש מורם. 50 שנים חיכו המשפחות שהצדק ייעשה כדי להקל על מעגל הכאב הנורא שהחל ברצח הספורטאים במשחקים האולימפיים במינכן. המסר עובר אל העולם כולו בידיעה שטבח כזה מהדהד ויש מחיר עליו גם 50 שנים אחרי".
פרופסור מיכאל פיאצולו, שר החינוך והתרבות הבווארי: ״טוב מאוד שאנחנו כגרמניה לקחנו אחריות על מה שקרה ושהמשפחות יקבלו פיצוי ראוי. כל מי שמאיים על יהודים מאיים על הדמוקרטיה בבוואריה ובגרמניה״.