הנווד מצא בית: הקריירה של קפטן הכוכב האדום

בדצמבר 1991, כחצי שנה לאחר הזכייה ההיסטורית של הכוכב האדום בלגרד בגביע האלופות, נוסדה באופן רשמי הרפובליקה הסרבית של קראינה. היא לא הוכרה מעולם על ידי האו"ם והקהילה הבינלאומית, אך מבחינת תושביה הייתה זו מדינה לכל דבר. אחרי הכרזת העצמאות של קרואטיה, היא הוקמה בשטחים קרואטים עם רוב סרבי, על מנת לשמש להם "בית לאומי" כפי שהדבר הוגדר בחוקה. בירת הרפובליקה הייתה העיירה הקטנה קנין, הממוקמת בצפון חבל דלמטיה, לא הרחק מספליט.

במשך יותר מ-3 שנים עמדה הרפובליקה במרכזה של מלחמת אזרחים אכזרית, במהלכה ביצעו כל הצדדים פשעים מחרידים. לבסוף, בתחילת אוגוסט 1995, יצא הצבא הקרואטי ל"מבצע סופה", כבש את הרפובליקה הסרבית של קראינה וחיסל אותה. לאחר הניצחון המוחץ, אשר מצוין עד היום כחג לאומי בקרואטיה, בוצע טיהור אתני בשטחה, וכמיליון וחצי סרבים נאלצו לברוח. אלו שסירבו להתפנות פשוט הוצאו להורג. בזרם הפליטים הגדול לכיוון בלגרד היתה גם משפחת בוריאן, עם הבן מילאן בן ה-7.

הרקע הזה חשוב מאוד כדי להבין את אופיו של שוער הכוכב האדום, שיתמודד השבוע מול מכבי חיפה בשלב האחרון במוקדמות ליגת האלופות. לו מישהו היה מספר אז לפליט הקטן שהוא עתיד להיות הקפטן והסמל של מועדונו האהוב, הוא היה מתקשה להאמין. המשפחה התקשתה להתאקלם אז בבלגרד, וניצלה הזדמנות קסומה להגר בשנת 2000 לקנדה. היא מצאה בית במדינת אונטריו, שם שיחק הנער בקבוצות נוער שונות, בעיקר עם מהגרים אחרים, אבל הוא התרגל לנדוד, ולא חשש ממסעות ומהרפתקאות. לכן, כאשר הגיע לגיל 18, הוא קיבל החלטה אמיצה ולא שגרתית, והרחיק לבדו לדרום אמריקה כדי ללמוד את המשחק במועדונים הגדולים ביותר.

מילאן בוריאן במדי נבחרת קנדה (רויטרס)

התחנה הראשונה של בוריאן הייתה בוקה ג'וניורס, שם השתלב בקבוצת המילואים וקיווה לקבל חוזה מקצועני – אך לשווא. אז הוא ארז את החפצים, חצה את הגבול לאורוגוואי וחתם בנסיונל מונטווידאו, בדיוק כאשר לואיס סוארס החל להפציץ במדיה בסגל הראשון. אחרי שלא שיכנע גם את שם, הוא חזר לארגנטינה כדי להצטרף לריבר פלייט, בשאיפה להראות לאנשי בוקה מי הוא.

זה לא צלח, ואת דרכו ביבשת סיים בוריאן כשוער השלישי של קילמס בליגה השנייה. גם הפעם לא היו לו הופעות, אבל לפחות הוא קיבל משכורת, והאמונה כי ניתן להתפרנס מכדורגל התחזקה. במשפחה קראו לו לחזור לקנדה ולהתחיל בלימודים אקדמיים, אבל בוריאן חצה את האוקיאנוס האטלנטי כדי לפצוח בקריירה אירופית של נווד אמיתי.

אחרי שהוכיח את עצמו בשתי עונות בבלגרד בשורות מועדון קטן בשם ראד, ואף ערך הופעת בכורה במדי נבחרת קנדה, שיכנע סוכנו של בוריאן את סיבאספור הטורקית להחתימו ב-2011. שם, אחרי תקופת הסתגלות לא פשוטה במסגרתה אף הושאל ל-ואסלוי הרומנית, הוא סיפק עונה לא רעה ב-2012/13, עם משחקים אדירים לצד טעויות מביכות. במועדון נטו להסתכל על חצי הכוס המלאה, אבל רוברטו קרלוס שהוחתם באופן סנסציוני כמאמן טען אחרת. המגן השמאלי המיתולוגי הסתכסך תוך שבועות ספורים עם השוער, והפיצוץ הוביל לספסולו ולביטול חוזהו.

באותה תקופה, טען בוריאן עצמו כי נאפולי הביעה בו עניין רב, והחוזה היה על סף סגירה לכאורה, אך רק בתנאי שההתאחדות הטורקית תאשר את שחרורו בזמן כדי לרשום אותו בינואר 2014. זה לא קרה, והעסקה נפלה. הקנדי סיפר אז לכל מי שרצה לשמוע שהוא עדיין מקווה להגיע לדרום איטליה בקיץ, אולם רפא בניטס לא התקשר אליו, וקבוצה אחרת לגמרי סללה את דרכו הבלתי צפויה להופעה בליגת האלופות.

הטעות הגורלית באנפילד והפריחה בבלגרד

היתה זו לודוגורץ הבולגרית שנותרה ללא שוער בצל מכת פציעות, והימרה על הקנדי כשחקן חופשי. לפתע הוא מצא את עצמו בהרכב הפותח באנפילד, שומע את ההמנון המפורסם מול יריבה יוקרתית במיוחד, והערב הזה היה מטורף בכל המובנים. בוריאן תפס יום מזהיר ועצר את כל האיומים, עד שמריו באלוטלי הכניע אותו בדקה ה-82. לודוגורץ לא נשברה, והשותה בזמן פציעות, אבל אז – במהלך שיהיה קשה מאוד לשכוח עד סוף ימיו – איבד בוריאן כדור מטופש ברחבה, הכשיל את פאביו בוריני, גרם לפנדל אותו תירגם סטיבן ג'רארד לשער הניצחון, וזרק את הנקודה ההיסטורית הישר לפח. 

בוריאן ולודוגורץ מול סטרלינג ובאלוטלי מליברפול ב-2014 (רויטרס)

זעמו של המאמן גאורגי דרמנדז'ייב לא ידע גבול. השוער הודח לספסל, ותוך זמן קצר נזרק גם מהקבוצה כדי לשוב לסרביה ולשחק חצי שנה ברדניצ'קי ניש. ואולם, כבר בקיץ 2015 הוא חזר שוב ללודוגורץ, שמתנהלת באופן משונה למדי מאז הקמתה. כך, בנובמבר 2016 ערך בוריאן הופעה שניה בליגת האלופות, וגם היא הייתה מיוחדת. זוכרים את השער היפה ביותר בקריירה של מסוט אוזיל כשהוא עבר את כל ההגנה וגילגל לרשת החשופה? השוער מעליו הקפיץ הגרמני את הכדור היה בוריאן, והתותחנים השלימו מהפך מפיגור 2:0 במחצית לניצחון 2:3. 

איך שלא תסתכלו על זה, הגורל בחר עבורו את המשחקים בקפידה, ואולי זה מה שמשך את העין של הכוכב האדום. בקיץ 2017 כבר תיכנן בוריאן את שובו לליגה הטורקית, כאשר הגיעה השיחה המכוננת מהמועדון אותו אהב כל חייו. כי הרי כמעט כל תושבי הרפובליקה הסרבית של קראינה אהדו את הקבוצה האדומה-לבנה מהבירה. כל המשפחה של בוריאן שרופה עליה. רק בחלומותיו הפרועים ביותר הוא העז לראות את עצמו מייצג אותה, אבל המציאות הייתה מדהימה עוד יותר.

בתסריט המופלא שלו, סיים בוריאן את המסע המפורך דווקא בכוכב האדום. הוא מצא בה יציבות, בכל מובן אפשרי, ופותח כבר עונה שישית במדיה. בתקופה זו, הוא הפך לשוער טוב הרבה יותר, צבר המון בטחון עצמי, מבצע הרבה פחות טעויות, ופשוט פורח.

האוהדים של הכוכב האדום גורמים לבוריאן להרגיש בנוח (רויטרס)

זה החל בקמפיין הפנטסטי בשלב הבתים בליגה האירופית ב-2017, במהלכו ספג בוריאן פעמיים בלבד ב-6 משחקים, ועלה לשלב הבא – שם הפסידה הכוכב האדום לצסק"א מוסקבה 1:0 בסיכום. זה המשיך טוב פי מיליון בחלוף שנה, כאשר הקבוצה עלתה לראשונה בתולדותיה לשלב הבתים בליגת האלופות, בזכות הישג סנסציוני מול זלצבורג של מונס דאבור בפלייאוף. החלוץ הישראלי כבש אז פעמיים בגומלין באוסטריה, אבל מילוש דגנק – בלם אוסטרלי שאף הוא יליד קנין – בישל פעמיים כדי לקבוע 2:2, ובוריאן נעל את השער. הוא עשה זאת גם ב-0:2 על ליברפול בשלב הבתים, שנחשב לניצחון המפואר ביותר של המועדון במילניום הנוכחי.

וגם ב-2019 העפילה הכוכב האדום לשלב הבתים. בשני המקרים היא ספגה תבוסות לא נעימות, בעיקר במשחקי החוץ, אבל זה לא ממש משנה – אחרי שנים רבות מאוד של שפל, כולם ידעו כי עצם ההשתתפות חשובה. בשתי העונות שלאחר מכן, הכוכב האדום השתתפה בליגה האירופית, עם תוצאות מכובדות, אבל החזרה לצ'מפיונס-ליג היא המטרה המוצהרת הפעם, עם סגל שמוגדר כטוב ביותר מזה שנים. ואולי דגנק בדיוק עזב את המועדון, אבל בוריאן עדיין שם – ועוד איך! הוא לא רק הקפטן, אלא גם המנהיג החשוב ביותר, והשחקן היציב ביותר. 

הוא מרגיש כי 2022 עשויה להיות השנה המזהירה ביותר בקריירה שלו. נבחרת קנדה, שם הוא מוביל בגאווה סגל צעיר ותוסס בכיכובם של אלפונסו דייויס וג'ונתן דייויד, העפילה למונדיאל השני בתולדותיה, ובוריאן יהיה קריטי ביותר להצלחה אפשרית בקטאר. עוד קודם לכן, הוא חולם על קמפיין שלישי בליגת האלופות – והפעם לדעת הפרשנים הוא לא יסתיים ברצף של תבוסות. רק מכבי חיפה עומדת בין הנווד בן ה-34 להגשמת השאיפה הזו – והוא יעשה הכל כדי לעצור את הירוקים. בכושרו הנוכחי, הוא בהחלט מסוגל לכך, וזו יכולה להיות נקודת ציון נוספת בקריירה יוצאת הדופן של הילד שהחל את דרכו כפליט.