עם השנים, הספורט הישראלי הלך והתפתח. עוד הישגים, עוד מדליות, עוד הצלחות ברחבי העולם. מדינת ישראל בת 74 ומתחילת שנות האלפיים החל בה השגשוג הגדול. לרגל יום העצמאות, ONE עם פרויקט מיוחד שמחזיר את נושאי הדגל שעמדו בראש משלחות ישראל לרגעי העבר.
והפעם, פרויקט "הדגל שלי" מגיע לחלק ג' האחרון עם שנות האלפיים. הספורטאים הבולטים והגדולים בתולדות המדינה חוזרים לעבר, מדברים על ההווה ומסתכלים לעבר העתיד: מי הספורטאי שהחליט לא לחכות למדינה ולפתוח בפרויקט מיוחד לאיתור כישרונות צעירים, איך הספורטאי הפורש שהפך למאמן טרי בונה מורשת ישראלית, כיצד זו שבנתה את ההתעמלות האמנותית עוזרת לאזרחים ישראלים ולחברות ישראליות, ואיך השפיע טקס הפתיחה בטוקיו על החברה הישראלית?
הקפיצה לשנות האלפיים
בסידני 2000 נבחר האתלט רוגל נחום לשאת את הדגל. הוא התחרה בשלוש אולימפיאדות והיה עילוי בקפיצה לגובה, בקפיצה לרוחק ובקפיצה משולשת. עד היום הוא מחזיק בשיא ישראל במשולשת שעומד על 17.20 מטר, אותו הוא קבע ב-1992, כאשר במהלך הקריירה סיים רביעי באליפות אירופה ושישי באליפות העולם. בגיל 54 הוא גר ביפו וגם כיום עוסק באתלטיקה, כאשר הוא משמש כמנהל המקצועי באיגוד האתלטיקה וכמאמנה האישי של חנה קנייזבה מיננקו.
מאחורי הקלעים: הצילומים של נושאי הדגל"זה היה מטורף להיכנס לאצטדיון האולימפי בסידני, כי היו שם לא פחות מ-120 אלף איש. בתדרוך ביקשו מאיתנו שהדגל יהיה ייצוגי ולא לנופף בו, אבל מרוב אקסטזה נופפתי בטירוף", סיפר נחום. "כילד, תמיד הייתי מחכה לראות מי יעמוד עם הדגל בראש המשלחת כי תמיד ראו בזה משהו חשוב וידעתי שכולם צופים בזה. כשהייתי שם, זו הייתה סגירת מעגל מיוחדת מאוד עבורי. זה אחד הרגעים הספורטיביים הגדולים בחיי, למרות שזה לא באמת הישג ספורטיבי".
רוגל נחום (חגי מיכאלי)רוגל התחיל להתאמן באופן מקצועני רק בגיל 17, אחרי שהמורה להתעמלות בבית הספר התיכון שלו בגבעתיים הכריח אותו לעשות זאת. מהר מאוד הוא בלט בנוער, בצבא כבר פרח והפך לקופץ המשולשת הטוב ביותר בארץ. "הבנתי שאני ממש אתלט רק בשנה הראשונה שלי בצבא. השתתפתי בתחרות קפיצה לגובה, כאשר השיא שלה היה 2.03 ולא עברתי 1.95, אז אמרתי שאני רוצה לקפוץ משולשת. קפצתי ועשיתי שיא ישראלי לנוער עם 15.30 מטר ובמקרה זה גם היה הקריטריון לאליפות העולם לנוער. שם הבנתי שזה הייעוד שלי. בהתחלה פשוט נהניתי מזה, החלום להגיע למשחקים האולימפיים נבנה רק בהמשך".
רוגל נחום (חגי מיכאלי)עבורו, הדגל תמיד צריך להיות מול העיניים. "מעבר לסיפוק האישי, תמיד היה לי חשוב לייצג את המדינה. כשהגיע הזמן להתגייס לצה"ל, בחרתי בספורט בזמן שכל החברים שלי התגייסו לשירות רגיל. תמיד הרגשתי שמשהו חסר לי והספורט היווה סוג של תחליף ראוי למנף את התרומה האישית שלי כדי לתרום למדינה ולחברה בישראל. זה משהו שהלך והתעצם עם השנים, וככל שהשתפרתי וייצגתי את המדינה בתחרויות חשובות יותר הסיפוק היה גדול יותר. בכל תחרות שהגעתי אליה, חיפשתי את הדגל בראש האצטדיון. לכן נשיאת הדגל בטקס הפתיחה זה היה רגע מכונן שאני מודה עליו עד היום. כבוד עצום".
אחרי שפרש, נחום לא היה בספורט במשך 13 שנה. הוא עבד בעולם המסחר והשיווק לילדים, וכאשר החברה בה עבד עברה למשרדים באזור רמת החייל, מידי יום היה עובר ליד אצטדיון האתלטיקה בהדר יוסף ונכנס פנימה בדרך הביתה. "ככה חזרתי לאט לאט לאתלטיקה", שיתף נחום. "התעניינתי בקורס מאמנים, אימנתי, ובסוף הגיעה גם ההצעה מהאיגוד שלקחתי בשתי ידיים ואני נהנה מכל רגע. בכל יום אנחנו מנסים להפוך את הספורטאים שלנו לטובים יותר. בעיניי, כיום הספורטאים הישראלים זוכים לטיפול מהרמות הטובות ביותר בעולם ומקבלים תמיכה מלאה כדי שיוכלו להצליח. גם בתודעה הציבורית והלאומית הם מקבלים הכרה גדולה יותר, וזה לא קורה סתם".
רוגל נחום (חגי מיכאלי)“לא מחכה למדינה, עושה את השינוי בעצמי”
באולימפיאדת אתונה 2004 נבחר לראשונה ג'ודאי לשאת את הדגל. אריק זאבי זכה להניף את דגל ישראל גבוה גם בהמשך המשחקים, אחרי שזכה במדליית הארד האולימפית. "עצם הבחירה בי לשאת את הדגל היה בה משהו חזק", שיתף זאבי. "להדליק את הלפיד האולימפי זה משהו שלא ייצא לאף ספורטאי ישראלי, אז לשאת את הדגל זו תמיד הייתה הפנטזיה של כולם. כשנבחרתי זו הייתה סוג של הצהרה, כי עדיין לא זכיתי במדליה אולימפית ושם ידעתי שבעצם מסמנים אותי כמועמד. הייתי תחת המון לחץ".
זאבי זוכר כל רגע. "חיכינו במשך הרבה זמן עד הכניסה לאצטדיון. זה קטע מאוד מרגש עם אופוריה מאוד קצרה, כי אחרי עשר שניות עוברים למשלחת הבאה. יש לך עשר שניות של תהילה והן מדהימות. כשנכנסתי, ראיתי את שמעון פרס זורח ביציע. זה הרגיש כמו חלום. מגיל צעיר הרגשתי שאני נלחם בשביל המדינה והדגל, גם כשאף אחד במדינה עדיין לא הכיר אותי, וזה היה ממנועי המוטיבציה הגדולים ביותר בקריירה שלי. יש לדגל משמעות מאוד גדולה מבחינתי".
אריק זאבי (חגי מיכאלי)כאמור, זה לא היה הרגע המרגש היחיד שלו באתונה 2004, הרי שהוא זכה לעמוד על הפודיום ולקבל את מדליית הארד האולימפית שהפכה אותו לכוכב. "הייתי צריך לחזור משם עם הזהב. הייתי בכושר הטוב ביותר שלי. מבין כולם, רק קוסיי אינווה היפני היה יכול לנצח אותי והוא הפסיד ברבע הגמר, כך שלא היה אמור להיות שום מכשול ביני לבין המקום הראשון. שמחתי מהזכייה כמובן, אבל בדיעבד השמחה לא הייתה שלמה. מבחינה מקצועית, ההישג הכי גדול שלי היה בגיל 35, כשהפכתי לאלוף אירופה הכי מבוגר בג'ודו, אבל גם מדליה אולימפית זה לא רע".
בשנים האחרונות אריק זאבי החליט לנסות ולתקן את המצב בספורט הישראלי ולכן הקים עמותה לאיתור כישרונות צעירים. העמותה שלו מגיעה לבתי ספר, מאתרת ילדים עם יכולות גבוהות, מאפשרת להם להתחרות בענפים שונים כמו אתלטיקה, כדורעף, רכיבת אופניים, ג'ודו או טאקוונדו, ובסוף את הטובים ביותר היא מציבה בכיתות אולימפיות. פעמיים בשבוע הם מתאמנים בבוקר, יש אוטובוס שאוסף אותם לבית הספר, ולמעשה זה מאפשר להם להיות מקצוענים בלי לעבור להתאמן באקדמיה במכון וינגייט ולשנות את סביבת הלימודים שלהם. 650 ילדים עברו תחת הפעילות הזאת בתשעה בתי ספר שונים.
אריק זאבי (חגי מיכאלי)"ההישגים בספורט השתפרו והוועד האולימפי מטפל מצוין בספורטאים הבכירים, אבל יש פער בין השפיץ של הפירמידה למה שקורה למטה בבסיס שלה", התייחס לכך אריק זאבי. "בגילי ילדים ונוער הכל מתנהל בחוגים, כך שאנחנו חלשים בשיטה ובמבנה של הספורט הישראלי. אני טוען שאם תהיה שיטה טובה, כמות המדליות תוכפל שוב. לא רציתי לחכות שהמדינה תעשה את זה, לקחתי יוזמה פרטית ועשיתי בעצמי. החלום שלי זה שהמדינה תיקח חסות על הפרויקט הזה ונפתח עוד הרבה כיתות אולימפיות ברחבי הארץ. בארצות הברית ילד חווה כל כך הרבה ענפי ספורט ובתיכון הולך לענף שהוא הכי טוב בו. אם זה יקרה גם בארץ, נרוויח ספורטאים מעולים".
אריק זאבי (חגי מיכאלי)לטענתו, שיטת האיתור והטיפול בילדים היא חשובה ביותר. "בפרויקט מצאנו ילד שהיה בינוני יחסית בג'ודו וראינו שהוא טוב מאוד באתלטיקה, אז הוא עשה את המעבר והפך לאלוף האזורי לגילו, מה שמאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו באופן מלא בזכות האיתור שלנו והשינוי שעשינו. בלי זה, כנראה שאף אחד לא היה אומר לו לעבור לאתלטיקה וסביר להניח שמאמן הג'ודו היה סוחט ממנו את 200 השקלים החודשיים שלו עבור החוג ואולי היינו מפספסים את הכוכב הבא. מבחינתי, זה כבר ניצחון כי ילד שמצליח לבלוט בענף ספורט מסוים יישאר בו במשך שנים רבות ואולי גם יצליח בעולם. כשיש שיטה נכונה, יהיו גם מדליות. אם אחד מהם יהיה מדליסט אולימפי? זה ירגש אותי מאוד".
“יש לנו מדינה מדהימה”
במשחקי בייג'ינג 2008 מיכאל קלגנוב נשא את דגל ישראל. הקיאקיסט, זוכה מדליית הארד מאולימפיאדת סידני 2000 במקצה ל-500 מטר, ומי שזכה בעברו גם פעמיים בתואר אלוף עולם ב-200 מטר, עלה לישראל 12 שנה קודם לכן וזכה להיות בין הבודדים שגם עמדו על הפודיום. אלא שקלגנוב עזב את ישראל ובגיל 47 הוא חי בימים אלה בגרמניה, אחרי שהתנתק מהמדינה.
באותם המשחקים, פרץ לתודעה שחר צוברי, גולש הרוח הצעיר והנועז, שזכה במדליית הארד האולימפית. ארבע שנים אחר כך, הוא זה שהניף את הדגל בפתיחת אולימפיאדת לונדון 2012. בקריירה שלו, זכה צוברי פעמיים באליפות אירופה ובמדליית ארד נוספת באליפות העולם, כך שהיה בין הבולטים במשלחת.
שחר צוברי (חגי מיכאלי)"הוועד האולימפי רצה שאשא את הדגל כי בדרך כלל נתנו את הכבוד למדליסט האולימפי האחרון, בהנחה שהוא משתתף במשחקים האולימפיים הבאים, כך שהבחירה שלהם הייתה די קלה. מאוד שמחתי על הזכות. זו הפעם הראשונה שהייתי בטקס הפתיחה וזו הייתה חוויה מעצימה", ציין צוברי.
הוא עשה קריירה מרשימה כגולש רוח ולא פעם חגג כשהוא עטוף בדגל ישראל בתחרויות שונות בעולם. "יש בי צמרמורת רק מלחשוב על זה", תיאר צוברי. "עם כל ההיסטוריה שלנו כעם ומה שאנחנו עוברים אפילו בהווה, אני תמיד מרגיש ציוני ומחובר לסמלי המדינה, כך שכל הישג ששם את ישראל על המפה העולמית מסב לי הרבה גאווה. הייתי ספורטאי מאוד סוליסט בענף יחידני, ובצבא הייתי ספורטאי מצטיין, כך שזה היה המקום היחיד שיכולתי להרגיש גאווה ושייכות למדינה שלי".
כיום הוא מאמן את נבחרת גלישת הרוח לנשים ונהנה מכל רגע, לאחר שפרש בגיל 35. "חוץ מהעניין המקצועי, אני מנסה להביא לגולשות בנבחרת את אותם ערכים ואותה השקפת העולם שליוו אותי בקריירה. נכון שאנחנו בלב ים ורחוק מאור הזרקורים, אבל בסוף תמיד כל העיניים עלינו ואין תחושה יותר חזקה מהידיעה שכל המדינה מחכה לשמוע מה התוצאות שעשית בתחרות. כשהצלחתי, הרגשתי שכולם מאחוריי וזה היה מאוד מעודד. כשלא הצלחתי, אז אמרתי לעצמי 'שחר, אסור לך לפרוש באמצע, אתה צריך להמשיך לייצג את המדינה בכבוד כי אתה מייצג משהו הרבה יותר גדול'. חשוב לי לבנות מורשת, על זה אני חולם".
שחר צוברי (חגי מיכאלי)שחר הפך בשנים האחרונות לאבא ויום העצמאות הקרוב מרגש אותו במיוחד. "יש לנו מדינה מדהימה. אני מאוד אוהב את זה שהספורט שלי הוא בטבע, כי ככה אני נהנה מהמשאבים הטבעיים שיש למדינה להציע. זו אחת הנקודות החזקות בענף שלנו ולכן אנחנו טובים כל כך במה שאנחנו עושים", המשיך צוברי. "כיף להסתובב במדינה שלנו ולחגוג. בגלל מגפת הקורונה זה לא ממש קרה בשנים האחרונות. הילדה שלי תכף בת שלוש וזה חג העצמאות הראשון שהיא תחגוג. כשאני הולך איתה ברחוב והיא רואה את דגלי ישראל, זה משהו מדהים שעושה טוב על הלב לראות ששרים איתה בגן את שירי ארץ ישראל ושהיא מבינה שיש יום הולדת למדינה. כולנו גדלים ומתפתחים מיום ליום".
“דגל ישראל נותן לי הרבה כוחות”
באולימפיאדת ריו 2016 הופיעה בראש המשלחת המתעמלת האומנותית נטע ריבקין. זו הייתה ההופעה ה-16 של המשלחת הישראלית באולימפיאדות השונות וההופעה השלישית שלה. בענף שלה, היא הייתה ישראלית פורצת דרך. "דגל ישראל תמיד היה על הכתף השמאלית שלי וזה משהו שנתן לי הרבה כוחות", אמרה המתעמלת לשעבר. "בכל פעם שהיו מציגים אותי והיו אומרים 'נטע ריבקין מישראל', זה היה נותן לי דחיפה קדימה. זו זכות גדולה לייצג את המדינה, משהו שעשיתי הרבה שנים. אני אוהבת את המדינה, ועם כל הקשיים, ותמיד יהיו, אני מאוד מחוברת אליה".
נטע ריבקין (חגי מיכאלי)"אני זוכרת את ההודעה על כך שנבחרתי לשאת את הדגל", שיתפה ריבקין. "הייתי בהכנות למשחקים וזה הפתיע אותי, מאוד התרגשתי. כל האירוע הזה נצרב לי עמוק בזיכרון ונגע לי בלב. זה משהו גדול עם הרבה עוצמה. זה לא עוד פודיום או מדליה, זה משהו אחר לגמרי. טקס הפתיחה זה האירוע הכי גדול וכל העולם מסתכל עליך. בדיעבד, זו הייתה גם התחרות האחרונה בקריירה שלי ואם היו שואלים אותי מראש איך הייתי רוצה לסיים אותה, כנראה שלא הייתי אפילו מעלה בדעתי לשאת את הדגל, אבל זו הייתה סגירת מעגל מושלמת לקריירה רבת שנים".
ריבקין החלה להתחרות בגיל 15 באולימפיאדת בייג'ינג. "תמיד הייתי מציגה את עצמי ואומרת שאני מתעמלת אומנותית, ואנשים לא בדיוק ידעו מה זה. היום זה אחרת. הייתי הראשונה לעמוד על הפודיום, ולשמחתי משם זה רק הלך והתפתח בעשור האחרון. עשינו קפיצה משמעותית, יש הישגים רבים, יש שיפור ויש גם עומק מדהים עם דורות של מתעמלות שחולמות להגיע הכי רחוק שיש. זה לא מקרי, שאחרי לינוי אשרם וניקול זליקמן יש מתעמלות חדשות שממשיכות את דרכן. יש מערכת שעובדת נכון וכיף לדעת ששמתי את האבן הראשונה בדרך למפעל הזה. יש בי גאווה גדולה", הוסיפה ריבקין.
נושאי הדגל (חגי מיכאלי)בגיל 30, נטע מלווה אנשים וחברות בפיתוח חוסן מנטלי ועוזרת להם להתמודד במצבי קיצון ולחץ. "רגעי השיא בספורט דומים להרבה רגעים אחרים בחיים. הצבתי לעצמי מטרה להנגיש מידע, ולעזור לכמה שיותר אנשים וחברות להגיע לאן שהם שואפים להגיע. לפעמים, ההתנהגות במצבים שכאלה, בין אם זה במשא ומתן ובין אם בהתמודדות עם קושי נפשי, זה ההבדל אם תגיע למטרה או לא. אני מאוד נהנית מזה. בעשור האחרון הרבה אזרחים הבינו שצריך לדאוג לבריאות ולנפש, וכשזה נמצא בתודעה זה כבר משמח אותי. ככל שתהיה גישה שיתופית יותר, יהיו הרבה יותר אנשים מאושרים במדינה והם ירגישו טוב עם עצמם".
נטע ריבקין (חגי מיכאלי)עידן חדש
במשחקים האולימפיים האחרונים, בטוקיו 2020, נבחרו לראשונה שני ספורטאים לשאת את דגל ישראל. במטרה להציג שוויון בין המינים, המארגנים ביפן איפשרו למשלחות השונות להעמיד בראש גבר ואישה, ובישראל אימצו זאת וקבעו כי יעקב טומרקין וחנה קנייזבה מיננקו יעשו זאת ביחד.
יעקב טומרקין (חגי מיכאלי)"זה היה כבוד עצום ותחושת גאווה בלתי רגילה", שיתף טומרקין. "זה משהו של פעם בחיים, מרגעי השיא שלי ומשהו שנזכור לעד. לעשות את זה ביחד עם חנה, זה היה עוד יותר מדהים. שמחתי כשהחליטו ששנינו נהיה ביחד בראש המשלחת וזה אומר הרבה על השינוי בחברה הישראלית. פעם היו קוראים למי שעושה ספורט בארץ בכינויים כמו 'בחורילה', אבל היום מסתכלים על נשים שעושות ספורט ואומרים 'יש לה מודעות לחיים בריאים, היא מודל לחיקוי'. התקדמנו".
כאשר כל הספורטאים נפגשו, טומרקין ומיננקו הבינו שהם היו באירוע עוד יותר מיוחד, הרי שהטקס התקיים תחת מגפת עולמית ביפן. "אצלנו זה היה שונה כי נכנסנו לאצטדיון בלי קהל. זה היה מוזר, אבל כשיצאנו היו לי פרפרים בבטן והתרגשתי כאילו אני לפני תחרות גדולה. יצאנו החוצה לדממה מוחלטת, אבל ידעתי שבבית כולם רואים אותנו. בדרך כלל לישראל יש משלחת קטנה, אבל הפעם היינו הרבה ספורטאים ביחד, גברים ונשים כשווים, וזה נתן הרגשה טובה".
יעקב טומרקין בצילומים (חגי מיכאלי)חנה קנייזבה מיננקו, שנולדה באוקראינה ועלתה לארץ בעקבות האהבה לבעלה אנטולי מיננקו, הרגישה שהטקס בטוקיו היה רגע מיוחד. "זה משהו שנשאר איתי לכל החיים. שם הרגשתי שאני באמת שייכת", סיפרה האתלטית. "התחברתי למדינה, אני מרגישה ישראלית לגמרי ואני אוהבת את הארץ. בשבילי זה היה כבוד גדול. תמיד לפני תחרויות אני מרגישה את התמיכה של כולם וזה גורם לי לנסות להיות טובה יותר. מה שמיוחד בישראל זה שגם בימים פחות טובים תמיד זכיתי לקבל תמיכה מהאנשים וזה נתן לי הרבה מוטיבציה. בישראל כולם תמיד אומרים את מה שהם חושבים, כולם מתעניינים בספורט וזה משהו מאוד נחמד שאין במקומות אחרים".
חנה קנייזבה מיננקו (חגי מיכאלי)טומרקין, השחיין בן ה-30, וקנייזבה מיננקו, קופצת המשולשת בת ה-32, עדיין מתחרים ומתכוונים להגיע שוב למשחקים האולימפיים הבאים. טומרקין ציין כי "במדינה שלנו, כשאתה מצליח אתה מרגיש שכולם איתך. יודעים להרים אותך. כשאתה הולך ברחוב אחרי תחרות, תמיד יעצרו אותך ברמזור ויגידו מילה טובה. כולם גם מרגישים חלק מההצלחה, כך שתמיד שואלים 'במה זכינו? באיזה מקום נסיים הפעם?', זה הכל ברבים וזה משהו שלא קורה במדינות באירופה או בארצות הברית. בישראל כל הישג הוא בומבסטי".
האתלטים עם הדגל. זהבה שמואלי, אסתר רוט שחמורוב, חנה מיננקו ורוגל נחום (חגי מיכאלי)לדבריה של מיננקו, שהגיעה לישראל ב-2013, בתוך פחות מעשור היא התחברה מאוד למדינה. "אני אוהבת את התרבות הישראלית, את האנשים, את השמש ואת האוכל הישראלי. הכל יותר קל כאן ואני מרגישה שזה הבית שלי. הרבה פעמים כשאני נוסעת לחו"ל, אם אני נמצאת שם יותר משבועיים אני מתחילה להרגיש שאני חייבת כבר לחזור. אי אפשר להסביר את זה, איך שאני עוזבת אני כבר מתגעגעת לחזור לפה. אפילו כשהייתי בחו"ל ופתאום פרצה מלחמה עם טילים על המדינה, מיד רציתי לחזור הביתה זאת מדינה שכיף לחיות בה למרות שהכל יקר, אבל יש בה יותר טוב מרע. אני רק מקווה שיום אחד יהיה פה שלום".
חנה קנייזבה מיננקו (חגי מיכאלי)טומרקין סיכם: "הייתי בהמון מקומות בעולם. לא משנה כמה קשה פה, כמה משלמים הרבה, כמה כולם מתלוננים - לא הייתי במקום אחר בעולם שאמרתי 'פה אני רוצה לגור'. זה מה שמיוחד במדינת ישראל. אנחנו הרבה יותר פטריוטים, התדמית שלנו השתנתה קצת בעולם ואנחנו עושים הרבה רעש בעולם בתור מדינה קטנה, אבל תמיד הכי בטוח מבחינתנו זה לחיות פה. בתור שחיין ותיק, אני שמח לראות איך הכל צומח ומתקדם. אני הכי שמח להיות חלק מהעידן שבו היינו שניים שהניפו דגל, עידן של שוויון מגדרי שבו הגברים והנשים עומדים ביחד ומובילים את כולם קדימה".
יעקב טומרקין (חגי מיכאלי)