הספורטאים שעמדו בראש המשלחות האולימפיות ונשאו את דגל ישראל לא ישכחו את אותם הרגעים בהם נכנסו לאצטדיון האולימפי. כולם מדברים על תחושות של התרגשות, גאווה ושליחות. במהלך השנים, הם החלו לעצב את הספורט הישראלי ולהוביל אותו בדרך להישגים יוצאי דופן שנצרבו בזיכרון עד עצם היום הזה.
לכבוד חגיגות ה-74 למדינת ישראל, ONE ממשיך בפרויקט מיוחד - "הדגל שלי", בו הספורטאים שהובילו את המשלחות הישראליות במשחקים האולימפיים מדברים בהרחבה על דגל ישראל ומדינת ישראל, כפי שהם רואים מבעד לעיניהם. וכעת, בחלק ב': הנשים שעשו היסטוריה, הספורטאי שהשפיע על חיילי צבא ההגנה לישראל אחרי שנשא את הדגל, ומי הספורטאי שפספס מדליה, אבל זכה בכבוד לאחר מכן להוביל את המשלחת הראשונה ששבה עם מדליות אולימפיות לארץ?
החלק הראשון בפרוייקט “הדגל שלי”
“הייתי ילדה שקטה. פתאום 80 אלף איש עמדו מולי”
לאולימפיאדת מוסקבה 1980 ישראל לא שלחה נציגות, בגלל החרם המערבי. ומי עמדה בראש המשלחת לאחר מכן, בלוס אנג'לס 1984? ובכן, אתלטית אחרת, זהבה שמואלי, אלופת ישראל ושיאנית ישראל בריצות למרחקים בינוניים וארוכים. בגיל 28, אחרי שתי לידות, שמואלי הפכה לישראלית הראשונה שהשיגה את הקריטריון האולימפי לריצת המרתון. והיא גם סיימה במקום ה-30.
מאחורי הקלעים: הצילומים של נושאי הדגל"תמיד הייתי ילדה שבאה ממקום צנוע. ילדת טבע שעשתה ספורט במרחב הפתוח", סיפרה זהבה, שגדלה בבית עזרא שנמצא בין אשדוד לאשקלון. "כשנכנסתי לאצטדיון בלוס אנג'לס והתחלתי לצעוד בדרך למסלול, הכרוז הכריז את שמה של ישראל ואני יצאתי החוצה מהמנהרה ושמעתי רעש שלא שמעתי מימיי. פתאום 80 אלף איש עמדו מולי, הילדה המושבניקית השקטה והמרתוניסטית. זה היה רגע מיוחד ויוקרתי. הצעידה הזאת הייתה משהו שגרם לי להרבה גאווה".
זהבה שמואלי (חגי מיכאלי)לדבריה, הבחירה בה ככל הנראה הייתה בזכות הסיפור הספורטיבי הייחודי שלה. "כשאני התחריתי במרתון זו הייתה הפעם הראשונה שהתחרות הזו נפתחה גם עבור נשים. זו הייתה סוג של פריצת דרך. חוץ מזה, בניגוד ליתר חברי המשלחת, הייתי כבר אמא לשני ילדים. הרגשתי שפרצתי כמה גבולות ומחסומים באותם ימים, לא חשבתי שאגיע בכלל למעמד הזה. לכן היה לי חשוב להגיע כמה שיותר רחוק. לשמחתי, עם השנים המדינה שלנו התפתחה יפה מאוד גם בתחום הריצה. פעם הסתכלו עליי מוזר כשבחרתי לרוץ מרתון, אבל כיום יש הרבה נשים שרצות בכל מקום באופן שגרתי. מהבחינה הזאת, התרבות הישראלית התקדמה, אבל בשאר הדברים החיים כאן די קשים. אני תמיד אחת כזאת שמסתכלת על חצי הכוס המלאה, אבל כואב לי הלב על הצעירים שלא יכולים להשיג דירה".
כיום שמואלי מנהלת את מחלקת האתלטיקה ברמת השרון והיא אחראית על טיפוח אתלטים צעירים, מילדים ועד בוגרים. מידי שנה, זהבה מארגנת גם מרוץ מיוחד לזכרו של בנה אייל ז"ל, שנפטר בטרם עת בטרגדיה משפחתית גדולה. "הוא היה ילד שמח בחלקו. יום אחד אכלנו ארוחת ערב, הוא ביקש לצאת עם חברים, עלה לשיר וקיבל דום לב. הוא היה ילד שאהב לרוץ ולכן בחרנו בהנצחה שהיא חיה ושמחה. עם השנים זה הלך וגדל", ציינה מי שהשפיעה על רבים.
הספורטאי שהתאהב בדגל והשפיע על צה”ל
באולימפיאדת סיאול 1988 הוביל את המשלחת יצחק יונסי. הקלע לשעבר השתתף בשתי אולימפיאדות, כאשר ארבע שנים קודם לכן הוא סיים במקום השמיני בירי ברובה אוויר ל-10 מטר תוך ששיפר את השיא הישראלי בעשר נקודות. "בכלל לא חלמתי לשאת את הדגל", טען יונסי, "אבל הודיעו לי שבזכות ההישג שלי באולימפיאדה הקודמת נבחרתי לשאת את הדגל בטקס הפתיחה בסיאול. עבורי, זה היה משהו מדהים. כל דבר שקשור בדגל ישראל מאוד מרגש אותי".
יצחק יונסי (חגי מיכאלי)יונסי בן ה-59 מאשקלון מחובר למדינה ולדגל. הוא גר באשקלון, עורך דין במקצועו ובמשך 11 שנה שימש כיו"ר התאחדות הקליעה אחרי הפרישה מהקריירה כספורטאי תחרותי, אבל בנוסף לכל זה הוא גם איש צבא בדרגת סגן אלוף בצה"ל. "כל טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות מעוררים אצלי הרבה רגשות. להוביל את דגל ישראל במשחקים האולימפיים זה היה משהו מיוחד פי כמה, ובהיותי קצין עשיתי זאת בהצדעה".
יצחק יונסי לא היה סתם קצין, אלא זה שהשפיע על חיילים רבים. "צה"ל זימן אותי לשמש כפרויקטור לכתיבת תורת הקליעה בחילות הסדיר, בהנדסה, בתותחנים, בשריון ובחיל הרגלים. כתבתי ספר שמסביר איך לבצע כל מיני תרגולות ירי ובמסגרת הספר הכנסתי שינוי של מטרת האיפוס.
“עד 1995 מטרת האיפוס הייתה חץ בצבע שחור וזה הקשה על החיילים, כי הם לא ידעו לאן לכוון - לראש החץ? לקצה התחתון? למרכז החץ? אז פתרתי את זה עם כמה ניסויים שביצעתי בבית הספר לקליעה במתקן אדם והגעתי למסקנה שחצי עיגול שחור ברוחב הלהב זו המטרה הטובה ביותר לאיפוס, כי עם הלהב אתה לא יכול לכוון לפינה אחת או רק לחלק העליון. חוץ מזה, שיניתי את הרקע מלבן לצהוב כדי שיהיה ברור יותר. לכוונת האופטית עשיתי מטרת איפוס של עיגול שחור טיפה יותר רחב, כי הנקודה האדומה היא בצורת עיגול ואפשר לכוון למרכז שלה. המטרות הללו קיימות עד היום בצה"ל".
יצחק יונסי (חגי מיכאלי)בחצר ביתו של יונסי יש תורן עם דגל ישראל ענק שנראה למרחק גדול וגם בחג הזה הוא מניף אותו גבוה. "הכל קשור לדגל מבחינתי", הוסיף יונסי. "הדגל בשבילי זה לאום, זהות ותחושת שייכות למדינה היהודית הישראלית. אנחנו נלחמים על הדגל הזה, שומרים עליו בלילות ומשתדלים לייצג אותו בצורה הטובה ביותר בכל זירה, לא רק במגרשי הספורט אלא גם בבתי המשפט ובצבא".
האהבה לדגל, לדבריו, הגיעה עוד כשהיה ילד. "בבית הספר, בכל בוקר, היה לנו מסדר עם כל הכיתות בחצר ושם היה טקס קבוע של התעמלות בוקר, שירת התקווה והנפת הדגל. מגיל 6 זה מה שאני מכיר. לטעמי, זה מסוג הדברים שחסרים מאוד במדינה שלנו ואני לא יודע למה לא עושים את זה יותר בבתי הספר. אולי פוחדים מאיזה עניין פוליטי, וחבל, כי לצערי מחצית מילדי ישראל לא יודעים את המילים של התקווה וזה עצוב. זו המדינה היחידה של היהודים בכל העולם וחשוב שנשמור על ערכיה וסמליה".
“הרגשתי חלק מההצלחה”
אלדד אמיר השתתף בשתי אולימפיאדות קודמות, ביחד עם שותפו יואל סלע. בלוס אנג'לס 1984 הם סיימו במקום השמיני בשייט מפרשיות ובסיאול 1988 במקום הרביעי. השניים החמיצו מדליה אולימפית, ייתכן בגלל שוויתרו על יום שיוטים אחד שנפל על יום הכיפורים, אבל אלדד אמיר זכה לאחר מכן לכבוד כאשר נבחר להוביל את המשלחת הישראלית בברצלונה 1992. "להוביל את המשלחת זה רגע התהילה עבור כל ספורטאי אולימפי שמייצג את המדינה שלו", אמר. "בברצלונה יואל ואני היינו כבר ספורטאים בכירים, עם ותק והישגים. ליואל הגיע להניף את הדגל, אבל הוא סרבן ציבור ידוע ולכן אני עשיתי זאת".
אלדד אמיר (חגי מיכאלי)ארבע שנים קודם לכן הוא חווה אכזבה גדולה. "ידענו מראש שלא נתחרה ביום הכיפורים שהיה למעשה יום התחרויות השני שלנו במשחקים בסיאול", סיפר אלדד אמיר. "כספורטאי, זה כמו להתחרות כשיד אחת קשורה מאחור כי לא קיבלנו את אותם התנאים, אבל מראש אמרנו 'ביום הזה לא נתחרה. יש ערכים חשובים יותר מהתחרות הזאת'. בדיעבד, ביום הזה דווקא היו התנאים הטובים ביותר עבורנו, כך שאם היינו מסיימים בין ששת המובילים היינו יכולים לזכות במדליית הזהב".
אבל לא רק זה היה מה שמנע מהם להיות הישראלים הראשונים שיעמדו על הפודיום האולימפי. לדבריו, "ביום הרביעי הייתה יותר מידי רוח אז דחו את השיוט למחרת, ושם הפלגנו במסלול של גולשי הרוח כי להם דווקא היה יום חופשי. המסלול היה קרוב לחוף וזה גרם לכמה בעיות כי היה קשה לזהות את התנאים של הרוחות על המים. זינקנו גרוע בגלל שהרוח באה מהחוף ואז הודיעו על חזרה כללית לחוף. חזרנו. כשהגענו לעמדת הזינוק, פתאום החליטו שזו החזרה בודדת לכמה צוותים ולא לכולם. באותו השיוט פתחנו במקום השני, אבל בין המצוף השני לשלישי הגענו לקטע של הסתרת רוח שלא ראינו אותה. מרוח של 25 קשר פתאום עמדנו במקום בלי יכולת לזוז.
“שאר המתחרים ראו אותנו במצב הזה ועקפו אותנו. עד שהרוח חזרה אלינו, היינו במקום האחרון וסיימנו 19. הגשנו ערעור על הזינוק וההחזרה לחוף, וקיבלנו ניקוד ממוצע שהקפיץ אותנו בדירוג הכללי, כי גם לא התחרינו ביום הכיפורים והניקוד השלילי שם ירד. למחרת ניצחנו, כך שהיינו במקום הראשון כי הממוצע שלנו השתפר. אלא שבאותו היום הוגש ערעור על ההחלטה לתת לנו ניקוד ממוצע. ביטלו את ההחלטה, לא באו לקראתנו ובעיניי זו הייתה שערורייה".
אלדד אמיר (חגי מיכאלי)עד היום זה מכביד עליו. "בסופו של דבר, פה קבור הכלב. זה לאו דווקא בגלל שלא יצאנו להתחרות ביום הכיפורים. סיימנו במקום הרביעי במקום על הפודיום. זה המקום הכי גרוע באולימפיאדה, כי אף אחד לא יודע ולא זוכר מי סיים במקום הרביעי, אבל הספורטאי שהיה שם תמיד יזכור את זה שהוא היה הכי קרוב למדליה. לפעמים אני אומר לעצמי, היה עדיף לסיים במקום האחרון ולא במקום הרביעי, כי בתחושה שלנו זה היה אצלנו בידיים וברגע האחרון המדליה הלכה למישהו אחר".
כשנבחר לשאת את הדגל לאחר מכן, הוא הרגיש שסגר מעגל. "הנפת הדגל? זה היה תיקון שלנו והיא הייתה משמעותית לא פחות בעיניי", הצהיר אמיר. "אני גאה לומר שהייתי קפטן הנבחרת האולימפית הראשונה שחזרה עם שתי המדליות האולימפיות הראשונות בהיסטוריה. בברצלונה נהניתי הכי הרבה. בדרך כלל זורקים את השייטים רחוק מהכפר האולימפי במרחק של 900 קילומטר מכולם, אבל דווקא שם הכפר היה ממש על המרינה. כולם ירדו לחוף לראות אותנו מתחרים, הייתי בתוך הכפר ויכולתי אפילו ללכת לראות תחרויות של החבר'ה. סיימתי שיוט בים וישר רצתי לראות תחרויות. הייתי ראש הכנופיה שארגנה את הרעש, העידוד והצעקות באולם הג'ודו. זו הייתה חוויה אמיתית ושם הרגשתי באמת חלק מהמשלחת, ואולי אפילו חלק מההצלחה של אורן סמדג'ה ויעל ארד".
נושאי הדגל (חגי מיכאלי)אלדד, שהוביל את המשלחת העשירית של ישראל למשחקים האולימפיים, כיום בן 60 וגר בתל אביב. יש לו עסק לשיש ואבן, הוא מטפח עסק חדש להפלגות העצמה אישית על יאכטות, ובין לבין הוא גם שופט בתחרויות. "השייט עדיין חלק ממני. לשמחתי, עם השנים הכל התמקצע והענף עבר קפיצה מטורפת. הדגמים החדשים בגלישת רוח הפכו את העסק למרתק יותר, עצבני יותר ומהיר יותר, כך שלישראלים זה יותר מתאים. הלוואי ויהיו עוד הצלחות בשייט. אני הראשון שאלך לעודד אותם".
האם שעמדה בראש המשלחת
באטלנטה 1996 עמדה בראש המשלחת ד”ר לידיה חטואל-צוקרמן. סייפת העבר, שהייתה ותיקת הספורטאים במשלחת, נבחרה לשאת את הדגל בטקס הפתיחה וסיימה במקום ה-13, כאשר עד היום מדובר בהישג השיא של הענף הישראלי במשחקים האולימפיים. "הייתי קרובה, אבל הפסדתי על נקודה העפלה לקרב על מדליה", ציינה הסייפת לשעבר שבשיאה דורגה במקום השמיני בעולם.
לידיה חטואל-צוקרמן (לילך וויס-רוזנברג)"חמש פעמים עשיתי הכנות אולימפיות, אבל פספסתי שתי אולימפיאדות בגלל החרם על מוסקבה ושאחד מימי התחרות שלי היה אמור להיות יום הכיפורים בסיאול. כל הזמן הייתי קרובה, אבל לא הצלחתי להגיע לפודיום", הוסיפה חטואל-צוקרמן, שפרשה ב-2004 כאשר סיימה במקום הרביעי באליפות אירופה לקבוצות.
במשך 26 שנה היא הייתה בסגלים האולימפיים וקיבלה את ההזדמנות לשאת את הדגל לקראת סוף הקריירה בזכות הישגיה הרבים. "הייתי בלחץ לפני המשחקים האלה. אפילו יצא לי פצע לחץ על הזרת ברגל והייתי אמורה לצעוד בטקס הפתיחה עם נעליים סגורות, אבל לא יכולתי לשים את הנעליים. אז לקחתי איתי שני זוגות נעליים, עד לטקס הלכתי עם נעל פתוחה ורגע לפני שיצאנו למסלול באצטדיון החלפתי לנעל סגורה. איציק בן מלך שם את הנעליים שלי בכיסים שלו וככה יכולתי לצעוד בעצם. בהתחלה לא יכולתי לדרוך על הרגל, אבל כשנכנסנו, מרוב האדרנלין כבר שכחתי מהכאב. להחזיק את הדגל זו גאווה גדולה וזו הגשמת חלום".
לידיה חטואל-צוקרמן (לילך וויס-רוזנברג)לידיה השתתפה בתחרויות בחו"ל כאמא עם שלושה ילדים קטנים בבית. היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, כאשר הוריה חיכו שהיא תצא לעולם ומיד לאחר מכן עלו ארצה. "באטלנטה הייתי בגיל 32, אמא לעידן בן השנתיים וחצי, והבוגרת במשלחת הסייפות, להם שימשתי כמו אחות גדולה וכמובן שדאגתי לכולם. אני צברית לכל דבר, אבל גם מרוקאית גאה. ובכל זאת, ישראל היא המדינה שלי וזה הדגל היחיד שאני רוצה להניף", סיפרה. אגב, משפחתה תמיד הלכה לתחומי הספורט והמוזיקה, כאשר גם ילדיה הם ספורטאים והיא עצמה הייתה מנגנת על חצוצרה במשך שנים.
אחרי שפרשה, יצאה ללמוד וכעת היא דוקטור למדעי הספורט והחינוך הגופני. בגיל 58, לידיה מרצה במכללה האקדמית בווינגייט, שם היא מכשירה מורים לחינוך גופני. בנוסף, במשך שנים היא מורה בעצמה בחינוך המיוחד והיא גם מעורבת פוליטית כאשר ברשימה האחרונה של מפלגת יש עתיד היא דורגה במקום ה-31. עוד כמה מנדטים והיא הייתה הופכת לחברת כנסת. "מתאים לי להיות שרת הספורט", היא אומרת בחיוך. "הייתי משנה הרבה דברים. חייבים להכניס את הספורט למוסדות החינוך, לאתר כל ספורטאי ולטפח מאמנים. רק ככה נעשה שינוי אמיתי בתחום הזה במדינה".