אסתר רוט שחמורוב: גם בגילי, לא אפסיק לרוץ

אחת הספורטאיות הגדולות בתולדות המדינה חוגגת 70 בראיון מיוחד: השיקום מהטבח במינכן, ההעפלה לגמר האולימפי, הסימום באתלטיקה, הפוליטיקה והנכדים

אסי ממן | 16/04/2022 11:30

אם אומרים שאתלטיקה היא מלכת הספורט, אז לאתלטיקה הישראלית יש את המלכה אסתר רוט שחמורוב. האתלטית שקבעה שיאים שנשארו לשנים רבות, שהגיעה הכי רחוק במשחקים האולימפיים והפכה לספורטאית הישראלית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי - כעת חוגגת יום הולדת 70.

הילדה שגדלה בבית דתי-מסורתי בשכונת שפירא בתל אביב, בעלת הכישרון המיוחד שפרץ בריצת 60 מטר בבית הספר אחת ששינתה את חייה והובילה אותה למאמנה עמיצור שפירא ז"ל שסימן לה את הדרך למשחקים האולימפיים, היא אחת מהספורטאיות הגדולות בהיסטוריה של מדינת ישראל. אנשים היו קונים טלוויזיות כדי לראות אותה מתחרה, אנשים בכו איתה בטבח הנורא באולימפיאדת מינכן בו נרצח מאמנה, אנשים קרנו מאושר כשהיא חזרה להתחרות. והיא זו שפרצה את כל הגבולות.

לרגל יום הולדתה ה-70, אסתר רוט שחמורוב מדברת על הכול בראיון מיוחד ל-ONE: הבית בו גדלה, תקרות הזכוכית שניפצה, השעות הקשות במינכן 1972, השיקום והחזרה לספורט, התחרויות באיראן, ההעפלה לגמר האולימפי, ההתמודדות מול הסימום באתלטיקה העולמית, הפוליטיקה במדינה, ההנאה מהנכדים, מגפת הקורונה ואיך היא רואה את העולם. ראיון מיוחד עם אישה מיוחדת.

אסתר, יום הולדת 70 זה אירוע שמרגש אותך?
"אני הייתי פוסחת על זה, עוברת על זה בדילוג, אבל זה גיל מיוחד שאי אפשר להתעלם ממנו. מבחינה גופנית אני מרגישה נפלא ואני לא מרגישה משהו מיוחד. אני עדיין עושה ספורט, עדיין ממשיכה את חיי כרגיל, ומה שמפתיע אותי זה שמגיל 20 ועד היום נשארתי באותו המשקל".

באמת? שמרת על אותו המשקל שלך מגיל 20?
"כן. הספורט עוזר לי לשמור על עצמי. גיל 70 זה משהו שהוא לא כל כך מובן מאליו מבחינתי, בגלל שאני מושתלת כליה, אבל אני עדיין חיה את חיי".

במגפת הקורונה הסתגרת יותר, בגלל שאת מושתלת כליה?
"כן. הייתי הרבה בבית, לא יצאתי. לצערי, עברנו שנתיים בהן חדרי הכושר היו סגורים. למזלי, אני גרה בדירת קרקע, אז בלילה הייתי יוצאת דרך השביל לבד לרוץ ולהסתובב, כך שאת הפעילות הספורטיבית שלי בכל מקרה עשיתי, אם זה בבית או בחוץ. ספורט זה חלק מהחיים וזה תמיד צריך להיות במחשבה שלנו. הייתי מקצוענית, עבדתי פעמיים ביום, זה נגמר, פרשתי, אבל המשכתי את הפעילות הספורטיבית בלי לעצור אף פעם. לכן גם נשארתי אותו הדבר".

לא הפסיקה לעשות ספורט. אסתר רוט שחמורוב (נעם מורנו)

עברה את המשוכה מאוד מהר

אסתר גדלה בתל אביב. כבר מגיל צעיר לכולם היה ברור שיש בה משהו מיוחד. בריצה היא ניצחה את כל מי שעמד מולה, אפילו מי שהיו גדולים ממנה בגיל, והיה לה כישרון טבעי לאתלטיקה. את דרכה היא החלה בהפועל תל אביב, תחת המאמן שסימן לה מטרה להגיע למשחקים האולימפיים וגם הוביל אותה לשם.

"בילדותי גרנו בשכונת שפירא בדירת שני חדרים, שש נפשות, ולא היה הרבה מה לעשות בבית. לא הייתה טלוויזיה או תקשורת, לא היה שום דבר. מה עשינו? יצאנו לרחוב ושיחקנו. משחקי תנועה, משחקי קפיצות, משחקי כדור, אז אתה בונה את עצמך בלי להרגיש. הבית שלי וכל האזור בו גרנו היה מסורתי. אבא שלי היה מאוד דתי, אמא הייתה קצת פחות. הם היו מאוד הישרדותיים. הם חיו כדי לפרנס את הבית והמשפחה, שום דבר אחר לא עניין אותם".

מתי הבנת שתעסקי באתלטיקה?
"בבית הספר. שם ראיתי שאני יותר מהירה ואתלטית מכולם. בכיתה ו' המחנכת העבירה לנו את שיעורי הספורט וזה לא היה רציני, אבל אמא שלי עשתה שינוי כשהחליטה לעבור משכונת שפירא לקריית שלום. זה היה מרחק של שני קילומטרים, אבל זה עשה שינוי גדול, כי בהתחלה הייתי בבית ספר של בנות בלבד ועברתי לבית ספר מעורב ורציני יותר. יום אחד יצאנו לריצת 60 מטר, המורה מדד את הזמן שלי וראה שיש לי את התוצאה הכי טובה בבית הספר. הוא הלך לספר את זה לכולם. הבנים מכיתה ח' התחילו להתמרמר והיו כאלה שאמרו 'מה פתאום, אני משיג אותה'. אז לקחו את הבן הכי טוב עם התוצאה הכי טובה, כל בית הספר יצא החוצה, המורה מדד וראה שאני יותר מהירה".

השיגה את הבנים. אסתר רוט שחמורוב (נעם מורנו)

ומה קרה לאחר מכן?
"מיד הבנו שיש פה משהו מיוחד כי יש לי יכולות אתלטיות, אבל אני זוכרת שהמורה לספורט שלי לא ממש ידע מה לעשות איתי. בכיתה ח' קיבלתי מהמורה פתק שהיה כתוב עליו 'הפועל תל אביב, עמיצור'. הלכנו לחפש איפה זה בעיר, אני ואמא שלי, באוטובוס. פגשתי את עמיצור שפירא, הוא היה בן 34 ואני בת 14 וחצי. שוב עשיתי שם ריצת 60 מטר וכבר מהריצה הראשונה הוא קבע את העתיד שלי. הוא אמר 'אנחנו נעבוד לטווח ארוך, כי אותך אני מכין לאולימפיאדה. תבואי פעמיים בשבוע'. ככה התחלתי".

גדלת בבית דתי, אז איך קיבלו את זה בבית שלך?
"אומנם בהתחלה זה לא היה ממש מקובל בשכונה שלנו שאישה תהיה עם שרירים ותעשה ספורט, אבל זה לא שגדלתי בבית של חרדים. הייעוד שלי לא היה אמור להיות של איזו רבנית. היינו שומרי מסורת, כל השכונה הייתה ככה, כולם חיו ביחד והכל התנהל בחוץ. הייתי יורדת להביא קרח או נפט הביתה כדי לקרר או לחמם, היינו קונים ירקות מעגלה שהייתה עוברת ברחוב ולפעמים היו שולחים אותי אפילו לרוץ אחריה. החיים היו שונים לגמרי ממה שיש היום, ועדיין הכל היה פתוח. בחרתי ללכת לספורט ובחרתי נכון".

מה את זוכרת מאותם ימים שלך כאתלטית צעירה?
"בכל שבת הייתה לי תחרות ואני זוכרת איך היינו יוצאים מוקדם בבוקר, חצי רדומים על משאית מתנדנדת, בדרך לתחרויות בצפון. כל תוצאה שעשיתי הייתה מביאה ניקוד לאגודה, אז בכל פעם עמיצור היה אומר לי לעשות משהו אחר, אם זה ריצה או קפיצה לרוחק. בכל מקצוע שברתי את השיא שלי. בשלב מסוים, אנשים כבר הייתה מחכה לראות אותי עושה את זה".

התחרתה בתדירות גבוהה. אסתר רוט שחמורוב (נעם מורנו)

ראית שזה הופך להיות משהו מרכזי בחייך?
"כן. במיוחד כשיצאתי מבית הספר לתחרות לציון 800 שנה לקופנהגן. הזמינו ילדים מכל העולם, זו הייתי הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ וזו הייתה חוויה גדולה. במשך חודש ימים עשינו סיבוב בכל סקנדינביה בשביל יום תחרות אחד. הייתי רק בת 15. באותם ימים לעלות על מטוס זה היה משהו מיוחד".

השגת את הקריטריון למשחקים האולימפיים בגיל מאוד צעיר. מה עבר לך בראש באותו הרגע?
"שזה היה מאוד מהר. זה היה ב-1968. התאמנתי רק שנה וחצי, ובגיל 16 הייתי ברמה הכי גבוהה. כבר אז הייתי אחת מהטובות בעולם בריצת 80 מטר משוכות, למרות שהגעתי למשוכות ממש במקרה, באיזה יום גשום שבו התאמנו באולם הכדורסל באוסישקין, וכאשר פסק הגשם עמיצור שלף איזו משוכה מסכנה שהייתה במחסן, הוציא אותה החוצה לשביל עפר והראה לי איך עוברים אותה. בשבת הייתה תחרות 80 מטר משוכות, משהו שבחיים שלי לא רצתי קודם לכן, אבל הוא אמר 'בואי ננסה להתחרות בזה'. רצתי, ומיד עשיתי שיא ישראלי. לי זה היה נראה טבעי, כי לא עשיתי איזה משהו יוצא דופן, אבל בדיעבד זה ללא ספק היה משהו מיוחד".

"מיד עשיתי שיא ישראלי". אסתר רוט שחמורוב מנצחת במשוכות (לשכת העיתונות הממשלתית)

אחרי שהשגת את הקריטריון לאולימפיאדת מקסיקו 1986, אליה לא יצאת בגלל פציעה, את מגיעה לאולימפיאדת מינכן 1972 שהייתה למעשה הראשונה בקריירה שלך. איך הרגשת להיות שם?
"מיוחד. כשעליתי כמה שלבים במוקדמות, זה כבר היה משהו שעשה רעש גדול. כולם תהו איך זה יכול להיות שספורטאי ישראלי יגיע לרמות האלה ועוד בריצת 100 מטר, שזה המקצוע הכי נחשב באתלטיקה. על הנייר אף אחד לא חשב שאני כזאת טובה, כי לא השתתפתי בתחרויות בינלאומיות, אבל עשיתי 11.50 חודש לפני כן והייתי ברמה גבוהה. השתפרתי כל הזמן ועשיתי 11.45 שניות במוקדמות, תוצאה שהייתה שיא ישראלי".

לפני כן, חשבת שתעשי דבר כזה?
"לא ממש. הלכתי ל-100 מטר כדי להרגיש את האווירה. זו הייתה האולימפיאדה הראשונה שלי ולא היה לי הרבה ניסיון, בטח בהשוואה למתחרות שלי שכל הזמן השתתפו בתחרויות ביניהן באירופה. אז המאמן שלי אמר 'היות ויש שישה ימים בין 100 מטר לבין 100 מטר משוכות, אז תרוצי גם את ה-100 מטר בלי המשוכות'. הוא חשב שאני אעשה ריצה אחת ואצא לנוח, אבל אז אני מגיעה ראשונה במוקדמות באולימפיאדה, עולה עוד שלב ועוד שלב. הייתי צריכה ארבע ריצות כדי להגיע לגמר. עברתי את אירנה שווינסקה שהייתי ספורטאית גדולה ומעוטרת, אבל בסופו של דבר בריצה לפני הגמר היו צריכים לפענח את התמונה, מי עולה ומי לא, כי אני ועוד אחת היינו צמודות בפוטו פיניש. היא עלתה לגמר ואני לא. ותאר לך, אז בגיל 20 להיות בגמר אולימפי, זה מטורף. הייתי רק בתחילת הדרך".

“הטבח במינכן? לא מעכלת שעברו 50 שנה”

משם, רוט שחמורוב המשיכה לריצת ה-100 מטר משוכות באולימפיאדת מינכן 1972, אבל אז קרה הנורא מכל. מחבלים פלסטינים חדרו לכפר הספורטאים, פרצו לחדרים בהם שהו חברי המשלחת הישראלית וטבחו באחד-עשר ספורטאים, מאמנים ושופטים ישראלים. זה היה אחד מאירועי הטרור הגדולים והקשים בתולדות הספורט העולמי. האתלטית הצעירה, אז בת 20 בלבד, ניצלה - אבל מאמנה עמיצור שפירא ז"ל היה בין הנרצחים באירוע הנורא. בספטמבר הקרוב מדינת ישראל תציין 50 שנה לאירוע הטרור הנבזי והשפל הזה.

אסתר רוט שחמורוב בצעירותה (לשכת העיתונות הממשלתית)

"אני לא יודעת איך לעכל את זה שעברו 50 שנה מאז", סיפרה אסתר רוט שחמורוב. "אני עדיין לא מבינה איך נתנו לזה לקרות ואיך לא טיפלו בזה כמו שצריך. זו הייתה הזנחה פושעת של הגרמנים. שם השתניתי כאדם, איבדתי את התמימות שלי והבנתי את הכוחות הגדולים שפועלים בעולם. באותם ימים הייתי צעירה שסיימה בית ספר, ילדה שהאינטראקציה שלה הייתה רק עם המאמן שלה, כך שלא הכרתי את העולם הגדול. בדיעבד, כשחשבתי על זה, הבנתי שעשו שם פשע. הטרור היה שם, אבל הגרמנים לא עשו נגדו כלום, פשוט כלום. מבחינתם, זה קרה, זה נגמר והכול נשכח. היחס שלהם לאירוע הזה היה בלתי נסבל".

כשהגרמנים פרצו למגורים של המשלחת הישראלית, איפה את היית באותו הזמן?
"יום לפני כן רצתי ברבע גמר 100 מטר משוכות, ריצה שהייתה הפייבוריטית שלי. אחר כך היה לי חופש. הזמינו אותנו לראות את ההצגה 'כנר על הגג' בערב, ובגלל שהיה לי יום חופשי למחרת הלכנו לשם והייתה אווירה שמחה בנבחרת. חזרנו בחצות לחדרים וקבענו להיפגש בבוקר. אני זוכרת שהמשלחת קיבלה חדרים שונים. אני ישנתי באזור שהיה מיועד להיות מגורים לסטודנטים, כך שהייתי לבד בחדר, והבנים הלכו לקוטג'ים שהיו מיועדים למשפחות. במגורים שלהם, המחבלים היו צריכים רק לפתוח את הדלת כדי לתפוס את כולם. אני זוכרת שהלכתי לישון ובשש בבוקר היו דפיקות בדלת. קמתי במהירות, למרות שישנתי רק חמש או שש שעות, כי תמיד פחדתי לאחר בגלל שהיו מקרים של אמריקאים שלא התעוררו ופספסו תחרות בה ניצח רוסי. אז יצאתי החוצה, עמדה שם השחיינית שלומית ניר עם האחראית על הבניין שלנו. היא אמרה 'חדרו מחבלים לכפר, את צריכה לפנות מהר את החדר'".

אסתר רוט שחמורוב וארטיום דולגופיאט (שחר גרוס)

מה עבר עלייך באותם רגעים?
"לא ידעתי מה לשאול ומה לעשות. מהר מאוד נודע לנו ששניים נרצחו. כל הזמן חשבתי מה עם עמיצור. נכנסתי ללחץ. זה היה מוזר, כי בדרך כלל במשחקים האולימפיים אין מלחמות. גם ולדימיר פוטין לא פתח במלחמה עם אוקראינה עד שלא הסתיימה אולימפיאדת החורף, כי זה מה שמקובל. והנה פה, פתאום הפרו את הרעיון האולימפי בגלל ש-200 אסירים פלסטיניים ישבו בכלא בישראל. התחלתי לחשוב, איך הם הגיעו לבניין? מי אמר להם שאנחנו פה? איך הם ידעו איפה כולם? אחר כך הבנתי שהייתה להם רק גדר קטנה שהם היו צריכים לעבור בדרך למגורים שלהם. אחרי שהם פרצו, הגרמנים ביקשו לאסוף את כל הישראלים שנותרו בחדרים האחרים ולרכז אותם במקום אחד כדי לשמור עלינו. ארזתי מהר".

"השתניתי כאדם במינכן". אסתר רוט שחמורוב (נעם מורנו)

חששת שהם יגיעו גם אלייך?
"לא ממש ידעתי מה קורה. לא היה מישהו מוסמך שיענה על השאלות שלנו. יצאתי לכפר הספורטאים, ראיתי שכולם מתנהלים כרגיל, אבל ההרגשה אצלי הייתה אחרת. נכנס בי פחד. הביאו אותנו לבניין שאליו הגיע כל מי שהצליח לברוח מהמחבלים. באופן די מפתיע, הגיעו לשם גם ישראלים ששהו בכפר בלי אישור. התברר לי שהכול היה פרוץ ופתוח. היום כל אירוע כזה מלווה באנשי ביטחון ובמעגלי אבטחה, אבל בזמנו בקושי הייתה גדר".

מתי נודע לך שהמאמן שלך, עמיצור שפירא ז"ל, נמצא בידיהם של המחבלים?
"די מהר הבנתי שהוא בתוך כל הבלאגן הזה. גד צברי שברח משם בא אלינו, ואז נודע לנו מה קורה. העיתונאים קפצו עליו בשאלות. אני רק רציתי להתקשר למשפחה שלי ולהגיד להם שאני בסדר, כי אני הייתי במרכז העניינים כל הזמן, אבל זה היה בלתי אפשרי. באותם ימים, בארץ כולם היו בטירוף בגללי כי עצרו ישיבות ממשלה וכל המדינה רצה לקנות טלוויזיות כדי שיוכלו לראות אותי מתחרה במינכן, אבל הכול נעצר. במקום להתכונן לריצה הבאה שלי, ישבתי והקשבתי לכל מה שקרה בחדרים. זה נמשך שעות. הגרמנים לא ידעו איך לאכול את זה. הם ניסו לעשות ניסיון חילוץ עלוב, הם עלו לגג במדי ספורטאים וניסו להיכנס פנימה, אבל הכול צולם בטלוויזיה והמחבלים ראו את זה בשידור חי בחדרים. לא האמנתי שאני נמצאת בכלל בסיטואציה הזאת. זו הייתה הטראומה הגדולה בחיי".

יש בך עדיין כעס על הגרמנים?
"על איך שטיפלו בזה? כן. רק לפני עשר שנים הגרמנים פתחו את מה שהיה שם. הם לא סיפרו על כל התהליך וכל הפשלות שהיו להם. הם הסתירו לא מעט, מסתבר. הכי עצוב זה שהם שלחו אותנו הביתה, כאילו אנחנו מצורעים, בעוד שהם המשיכו את החגיגה כרגיל. כאילו אמרו לנו 'יאללה, באתם ממדינה הקטנה, מה יש לכם בכלל להציע לעולם'. לערבים יש נפט, היה להם כוח, אז הם המשיכו כרגיל. הבנתי את זה כבר אז ואמרתי 'כל העולם הזה מסריח מנפט'. הבנתי שבאירופה לא יכולים בלי הנפט שלהם וישראל לא עניינה אותם. זה מגוחך, כי עכשיו אנחנו במקום אחר בזכות יצחק תשובה שמצא גז בים שלנו. בזמנו, כל העולם עצם את העיניים. כל התהליכים, כל האמירות וכל ההחלטות היו מתוך אינטרס. ואני, חזרתי לארץ מהאולימפיאדה, עם המאמן שלי בארון מתים בבטן המטוס. זה היה פשוט נורא, איך אפשר לעבור בשקט על דבר כזה?".

שמואל ללקין, הנרי הרשקוביץ ואסתר רוט שחמורוב (באדיבות הוועד האולימפי בישראל)

איך חוזרים אחר כך לספורט?
"הייתי בהלם. חזרתי מהאולימפיאדה ישר לבתי העלמין. לקח לי זמן להתאושש מזה. נשארתי בבית. פטר רוט, שלימים היה בעלי, שלח לי מכתבים כבר במהלך האולימפיאדה במינכן. הוא בא לגור איתי. אחר כך הוא הלך עם אמא שלי לראות דירה בהרצליה, קרוב למכון וינגייט כדי שאוכל להתאמן. התחתנו והבאנו ילד. הוא היה האדם שכל הזמן תמך בי והיה איתי. היינו יוצאים לרוץ מידי פעם, והוא בכוונה בחר מקומות שבהם לא התאמנתי עם עמיצור. עשינו את זה פשוט כדי לשמור על כושר".

מה הוביל אותך לחזור?
"יום אחד קיבלתי הזמנה לתחרות בדרום אפריקה שלא הייתה באולימפיאדה בגלל החרם עליה. הם שכנעו אותי להגיע. לא הייתי בכושר, אבל נסעתי כי כל הזמן חייתי במחשבה שאנחנו יהודים ולא רצויים, אבל כשהזמינו אותי והתעקשו שאגיע אז נסעתי לשם. איך שהגעתי לשם, כל התקשורת עזבה את המדליסטים האולימפיים ושיאני העולם, וכולם באו לשמוע ממני מה קרה במינכן. פתאום הרגשתי אחרת. התחלתי לדבר. דיברתי בשמם של הנרצחים. תמיד הרגשתי שקברו אותם ושכחו מהם, אבל אמרתי להם 'אני פה כדי להמשיך את דרכם. אני מתחרה ואני עדיין טובה'. זה התחיל לזעזע את העולם. חזרתי הביתה ואמרתי לפטר 'אני ממשיכה. אני אצא לאולימפיאדה להשלים את המשימה של עמיצור'".

היה לך חשוב לחזור למשחקים האולימפיים?
"כן. כשחזרנו מגרמניה, ראש המשלחת אמר 'ישראל תמשיך בכל הזירות ולא יעצרו אותנו', אבל בפועל לא היה אף ספורטאי שרצה להמשיך. כולם הלכו להסתגר בבית. מה ששיקם אותי זה שחזרתי להתחרות וגם דיברתי על מה שקרה. במקום ללכת לפסיכולוג ולהסתגר, בחרתי לדבר".

רצתה לחזור להתחרות. אסתר רוט שחמורוב (לשכת העיתונות הממשלתית)

אם את חוזרת לאסתר בת ה-22, מה היית אומרת לה לעשות אחרת?
"שום דבר. ההחלטות שלי היו נכונות וחכמות. חזרתי להתחרות אחרי לידה, בניתי בית, שיקמתי את עצמי מכל הבחינות ובחרתי נכון. היום אני יודעת שעשיתי החלטות מדהימות בגיל צעיר".

לפני שיצאת לאולימפיאדת מונטריאול, ב-1974 זכית בשלוש מדליות זהב במשחקי אסיה שהתקיימו בטהרן.
"כן, התאמנתי רק שלושה חודשים לפני כן וזכיתי בשלוש מדליות זהב בריצות. זה היה ההמשך למדליית הזהב ב-1970 בקרב חמש".

מה את זוכרת מטהרן באותם ימים?
"שזה היה שונה. אומנם גם אז לא כל כך אהבו שם את ישראל, אבל הכל היה יותר פתוח וחופשי".

היום איראן זה משהו אחר לגמרי. מה את חושבת על המצב הזה?
"כן. המהפכה האיסלאמית שינתה שם הכול. אני לא יודעת איך העולם מאפשר לעוולות כאלה להתקיים. מבחינה אזרחית, למזלי, אני חיה במדינה חופשית וזה עולם אחר מהמצב של הנשים באיראן. זה עצוב. לאחרונה קראתי ספר מברית המועצות, מהמקום שממנו ההורים שלי באו, וגם שם סיפרו על דברים דומים ואיך הגבילו נשים, אז פתאום חשבתי לעצמי 'איזה מזל שלא גדלתי שם'. טוב לי בישראל. יש לנו מדינה נפלאה".

טוב לה בישראל. אסתר רוט שחמורוב (לשכת העיתונות הממשלתית)

באולימפיאדת מונטריאול 1976 כבר הובלת את המשלחת הישראלית עם דגל ישראל.
"נכון. עמדתי עם הדגל ושם הרגשתי באמת שאני ממשיכה את דרכם של החללים. מבחינתי, באתי להמשיך את מה שקרה ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת מינכן. נסענו לשם עם אבטחה כבדה, בכל צעד ליוו אותי שומרים. זה היה אחרת".

סיימת במונטריאול במקום השישי ב-100 משוכות. איך הרגשת שם?
"זה היה משהו מיוחד להגיע לגמר. זה היה הישג שאף ישראלי לא עשה, ועוד באתלטיקה מול כל העולם".

את חושבת שהיית יכולה להשיג מיקום גבוה יותר?
"אם כולן היו כמוני, אז כן".

זאת אומרת, אם לא היה להן את היתרון של הסימום?
"כן. וזה יתרון משמעותי. הרי מה זה עושה? זה אפשר להן להתאמן בלי סוף. לא יכולתי להתאמן כמוהן. שם התגלה בפניי עולם שלם של הקומוניסטים שלא הכרתי קודם. הייתי תמימה, הרי לא יצא לי להתחרות איתם לפני האולימפיאדה. בכל נסיעה שלי לחו"ל תמיד סיימתי בין שלוש הראשונות, כך שמבחינתי הן תמיד היו תעלומה. בגמר סיימו לפניי שתי מזרח-גרמניות, שתי רוסיות ופולנייה. מי שיש לו ראש, מבין לבד באיזה עולם התחריתי. כשהייתי במשחקי אסיה בטהרן, הסיניות באו לשם ואף אחד לא הסתכל עליהן, כל עוד הן היו טבעיות ולא מוצלחות במיוחד. איך שנכנסו כל הרופאים של מזרח גרמניה גם לשם, פתאום הסינים פרחו באופן מפתיע".

"הייתי תמימה". אסתר רוט שחמורוב (נעם מורנו)

בזירה הישראלית, השיאים שלך נשארו להרבה שנים ועד היום את בתודעה כמובן. איך את מסבירה את זה?
"לא יודעת. כיום זה עידן אחר. בזמנו עשיתי דברים פורצי דרך ובלי אותם התנאים שיש כיום לספורטאים, לכן אין מה להשוות לדעתי. רק אחרי אולימפיאדת מינכן הקימו בארץ את היחידה לספורט הישגי והכל הפך להיות יותר מקצועי. אין לי ספק שהייתי מקרה מיוחד".

קמה לך יורשת בארץ?
"אני מאוד אוהבת את הקופצת לגובה דניאל פרנקל שנאלצה להחליף רגל בקפיצה בגלל פציעה. נהניתי לראות גם את דיאנה וייסמן".

למה לא הלכת לאימון?
"כי כבר הייתי עם משפחה שלי ולא חשבתי על זה. אני לא חושבת שכל ספורטאי צריך להמשיך לאימון אחרי הקריירה שלו".

כן, אבל יכולת לתרום מהניסיון שלך. כיום את רואה את יעל ארד עומדת בראש הוועד האולימפי, לדוגמה. לא רצית לקבל עלייך איזה תפקיד ציבורי או לעמוד ראש אגודה כדי לשפר את הספורט במדינה?
"לא. העסקנות לא עניינה אותי. כשהייתי ספורטאית, העסקנים הרי לא רצו שאצא עם פטר בעלי לתחרויות כמאמן. לא אהבתי את זה. הייתי מאוד מחוברת למאמנים שלי. בשבילי ספורט היה כיף, לא מלחמות. אני ידעתי שיש לי את המסלול שלי, המסלול שאני רצה בו ושאף אחד לא נכנס אליו. זה כל מה שראיתי מולי וזה המקום היחיד שרציתי להיות בו".

ומה את חושבת על זה שספורטאית עומדת עכשיו בראש הוועד האולימפי ואולי תוביל לשינוי בדיוק בנושאים האלה?
"אני חושבת שיעל ארד מאוד מודעת לעצמה ולמה שקורה. היא באה מרקע משפחתי של יועצים לממשלה ואנשי פרסום, היא יודעת מה היא רוצה לעשות, היא אישה שזכתה במדליה בצעירותה ובאה לתפקיד הזה עם מוטיבציה גבוהה ומתוך כוונה להשפיע ולהוביל את הספורט קדימה. אני שמחה בשבילה".

מה את חושבת על הזכייה של לינוי אשרם במדליית הזהב האולימפית?
"בעיניי, היא עשתה משהו ישראלי שכיף להזדהות איתו. בדרך אחרת ויפה, היא הוכיחה שאפשר להאמין ולהגיע רחוק. היא אחת שיכולה לסחוף אחריה ישראליות נוספות. אני שמחה שהיא ניצחה את השיטה של הענף שלה. עם כמה שראיתי את הספורט באופן מקצועני, אני לא הייתי מסוגלת להתאמן במשך עשר שעות באולם, אז אני מצדיעה לה".

הפוליטיקה בארץ מעניינת אותך?
"לא, אני לא מתעסקת בזה. אני מקשיבה ומתעניינת כי אני חיה במדינה, אבל הפוליטיקה לא ממש חלק מחיי".

“בתור סבתא אני רגשנית”

איך את רואה את גיל 70?
"זה גיל ליהנות בו. אולי הקורונה עצרה אותנו קצת ומנעה מאיתנו לצאת, אבל למזלי יש לי את הנכדים שלי, כך שהייתי בעולם אחר ולא באמת הרגשתי את זה".

איזו סבתא את?
"סבתא שנהנית מתפקידה מאוד. כבר בגיל 40 רציתי להיות סבתא, תמיד אהבתי ילדים. גם כשאני מגיעה לאירוע מסוים ויש מלא מבוגרים סביבי, אני קודם כל פונה לילדים. זה העולם הכי תמים ואמיתי, הם תמיד אומרים לך את האמת. זה מקסים אותי".

נהנית להיות סבתא. אסתר רוט שחמורוב (נעם מורנו)

את רגשנית כאמא או כסבתא?
"כסבתא יותר. יש לי רגישות גדולה יותר כי אני מבינה דברים אחרת כיום. לפעמים זה קשה לי. כשאחד מהנכדים מקבל מכה, פתאום הלב שלי נעצר".

איזה מקום יש למוזיקה בחייך?
"יש לזה הרבה משמעות. באתי מבית של מוזיקאים. בימי שישי היינו יושבים ושרים שירים ביחד, כך גדלתי. אח שלי ואמא שלי היו תמיד סביב המוזיקה. עד היום יש לי גיטרה בבית ואני מנגנת. גם הבת שלי יש לה תכונות דומות לי בקטע הזה. האמת כשהייתי בבית הספר, בהצגת סוף השנה נתנו לי תפקיד ראשי בתור שחקנית. שרתי, רקדתי, אף אחד לא האמין שזאת אני, אבל אני אישה שמחה בטבע שלי והמוזיקה עושה לי טוב. זה היה כל כך מיוחד, עד כדי כך שהמחנך שלי אמר לאמא שלי שהיא צריכה לבחור אם אלך למוזיקה ולתיאטרון או לספורט".

זאת אומרת שהיית יכולה ללכת לקריירה אחרת?
"תראה, הוא הציב בפניה שתי אופציות. היא בחרה בשבילי להתמקצע בספורט ואני שמחה על הבחירה שלה. באומנות לפעמים צריך פרוטקציות כדי לבלוט ולהתקדם, אבל בספורט הכול מדיד וברור. אם ניצחת וקבעת שיא, אף אחד לא יכול להגיד לך 'זה לא היה מספיק טוב'. הלכתי על אתלטיקה, אבל אני עדיין שרה מידי פעם".

ואיך את מגדירה את עצמך כיום?
"אני ספורטאית בנשמתי. אני עושה ספורט כאילו מעולם לא עזבתי את הספורט. זה מה שמוכיח לי שעשיתי ספורט לא לשם המדליה או הפרסום, אלא בגלל שזה חלק ממני, מהילדות ועד היום. זה הפסיכולוג הכי טוב שיש לאדם. בהתחלה הייתי סוג של עוף מוזר, אבל כיום אני מאושרת לפתוח את הדלת של הבית ולראות הרבה נשים עושות ספורט בחוץ. יש יותר מודעות לתזונה וספורט, כל המדינה רצה בפארקים וזה נהדר. גם בגילי, אני לא אפסיק לרוץ".

לסיום, מה נאחל לך לרגל יום ההולדת?
"רק בריאות לכולם, זה כל מה שאני מבקשת".

הוספת תגובה