כמעט מאניטה של בארסה, הערב השחור של ריאל

אתמול בבוקר, בגיל 98, הלך לעולמו ריימון קראסקו – דמות חשובה ביותר בתולדות מועדון הכדורגל ברצלונה, ושל קטלוניה כולה. הוא היה בנו של מנואל קראסקו, פוליטיקאי קטלוני שדגל בעצמאות והוצא להורג על ידי הגנרל פרנקו בעיצומה של מלחמת האזרחים ב-1938, למרות שאפילו האפיפיור שלח בקשה לשמור על חייו. ריימון, שהיה בן 14 בעת הטרגדיה, נעצר על ידי השלטונות אף הוא, ושוחרר במסגרת חילופי שבויים. הזיכרונות ליוו אותו תמיד, ולמועדון בו כיהן כסגן נשיא במשך כעשור הייתה מבחינתו משמעות לאומית כבירה.

את תפקידו החיוני ביותר עבור ברצלונה מילא קראסקו כאשר מונה לנשיאה הזמני. משימתו הייתה לדאוג לארגון הבחירות הדמוקרטיות הראשונות לנשיאות ב-1978, אשר התאפשרו אחרי מותו של פרנקו. הנשיא היוצא, אגוסטי מונטל, האמין מאוד בדמוקרטיה והעדיף לזוז הצידה על מנת לא להשפיע על ההצבעה. קראסקו ניהל את העסק באופן מופתי ובתחושה של שליחות במהלך חודשי כהונתו, וכך נבחר ג'וספ נונייס אשר שלט ביד רמה בברצלונה עד שנת 2000.

עם זאת, הרגע המרגש ביותר עבורו היה ב-17 בפברואר 1974. אז, בדיוק ביום הולדתו ה-50, ישב קראסקו, כסגן נשיא בארסה, ביציע הכבוד של איצטדיון סנטיאגו ברנבאו לצד סנטיאגו ברנבאו בעצמו, וצפה בניצחון המדהים 0:5. החגיגה התחילה בדקה ה-30 עם שער של אסנסי, יוהאן קרויף קבע 0:2 בדקה ה-39, ואחרי ההפסקה השלימו אסנסי בדקה ה-54, חואן קרלוס בדקה ה-65 והוגו סוטיל בדקה ה-69 את המאניטה. זו הייתה ונותרה התבוסה הגבוהה ביותר שהנחילה ברצלונה לריאל משחק חוץ, וקראסקו תמיד התמוגג כאשר דיבר עליה. "זו הייתה המתנה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם ליום הולדתי", הוא נהג לומר.

רצה הגורל, וקראסקו מת בשיבה טובה שעות ספורות לפני ביקורה המחודש של בארסה בסנטיאגו ברנבאו. רוחו ריחפה מעל האצטדיון, בעוד השחקנים ענדו סרטים שחורים לזכרו – והסרטים האלה בלטו מאוד על השרוולים הצהובים. לראשונה בתולדות מפגשי קלאסיקו, לבשה ברצלונה מדים בצבעי הדגל הקטלוני, כאילו תוזמן האירוע לכבודם של קראסקו ואביו. ומי אילץ אותם לעשות זאת? ריאל בכובדה ובעצמה.

ההחלטה לעלות לדשא במדים שחורים לציון 120 שנה להיווסדו של המועדון הלבן הייתה תמוהה בלשון המעטה. היה זה בעיקר תרגיל שיווקי, בעידודם של אנשי אדידס ומותג האופנה Y-3 של יוג'י יאמאמוטו היפני, כפי שהוסבר בהודעה לעיתונות שהודפסה כלשונה על ידי כולם. הצבע היה שונה כנראה כדי ליצור בידול ולמכור כמה שיותר חולצות, אבל זה לא ממש הסתדר עם ההיסטוריה, כי כבר כאשר הוקמה ב-1902 לבשה ריאל לבן. היא תמיד הייתה לבנה, ורק המכנסיים והגרביים שינו צבעים לעתים בעשורים הראשונים. עונת 1925/26 הייתה הכי "שחורה" מבחינת מדי ריאל – החולצה עדיין נותרה לבנה, אבל המכנסיים היו שחורים בהשראת קורינתיאנס הלונדונית. הליגה הספרדית טרם הוקמה אז, אבל ברבע גמר הגביע פגשה ריאל את ברצלונה, והובסה 5:1 במדריד. 

התלבושת השחורה של ריאל. לא הביאה מזל (רויטרס)

כן, לפני 96 שנה, כאשר ריימון קראסקו היה בן שנתיים, ספגה ריאל את המאניטה הביתית הראשונה שלה מול היריבה הקטלונית. לו פלורנטינו פרס היה חושב על זה לעומק, הוא לא היה מאשר את הצבעים האלה, אבל הוא לא חשב. וכך, לפני שריקת הפתיחה, היו סימנים משמיים לכיוונה של מאניטה חדשה – במיוחד לאור העובדה כי היה זה קלאסיקו ראשון במדריד של צ'אבי כמאמן ברצלונה. כשחקן, הוא היה האדריכל של נצחון החוץ הגבוה ביותר של הקטלונים בקלאסיקו במילניום הנוכחי, כאשר בישל 4 שערים ב-2:6 במאי 2009. 4 אסיסטים בקלאסיקו אחד (!). "יש לי זיכרונות טובים מברנבאו", אמר הקשר הגאון מכיסאו החדש במסיבת העיתונאים. 

הקטלונים הגיעו לקלאסיקו הזה בתנופה גדולה, עם 6 ניצחונות ליגה רצופים. הם כבשו רביעיות מול אתלטיקו מדריד, ולנסיה, בילבאו ואוססונה. חוליית החוד החדשה שלה, עם פייר-אמריק אובמיאנג, פראן טורס ואדאמה טראורה, התחברה הרבה יותר מהר מהצפוי למכונה משומנת – גם אם האחרון נותר אתמול בצדק על הספסל. זה אמור היה לגרום לריאל להתייחס לקרב בזהירות גדולה מאוד, אך מצב הרוח במחנה הלבן (או אולי השחור?) היה שחצני.

שחקני ברצלונה חוגגים עם פראן טורס (רויטרס)

בינינו, אפשר להבין אותם. ריאל מובילה את הטבלה בפער כה גדול שהזכייה באליפות לא מוטלת בספק כבר עכשיו, והתיקו האומלל של סביליה מול ריאל סוסיאדד אתמול רק הדגיש זאת. הקאמבק המפואר מול פריז סן ז'רמן בשמינית גמר ליגת האלופות הכניס את כולם לאופוריה, וניכר התחושה שזו יכולה להיות העונה שלהם בכל החזיתות. וזה בהחלט ייתכן, אבל רבות מאוד תלוי בקארים בנזמה, כי לסקורר הצרפתי אין תחליף בסגל. 

זה נשמע מוזר, אבל עובדה – לקרלו אנצ'לוטי אין מושג מה לעשות כאשר החלוץ המרכזי שלו נעדר. אתמול הוא היה פצוע, והמאמן האיטלקי אפילו לא התקרב למצוא את הפתרון לסוגיה לוקה יוביץ', האיש שעלה 70 מיליון יורו, השתעמם שוב לחלוטין לא רלוונטי על הספסל, ובדקות הראשונות נדמה היה כי לוקה מודריץ' הוסט לסוג של חלוץ ורדף אחרי הבלמים של בארסה. הרעיון הזה בעיקר הפר את האיזון במרכז המגרש, והיה בעייתי במיוחד כי טוני קרוס טרם חזר לעצמו אחרי פציעה והציג שוב יכולת חלשה, כמו נגד סן ז'רמן. 

פייר אמריק אובמיאנג מול קאסמירו (רויטרס)

וכך, בעוד ויניסיוס בהחלט היה מסוכן במחצית הראשונה, ופדריקו ואלוורדה גילה ניצוצות נהדרים בדהירות קדימה, ריאל היתה חשופה מאוד מאחור. הבחירה לשבץ את נאצ'ו כמגן שמאלי שהיה אמור לשמור על אוסמן דמבלה התבררה כפיאסקו מהדהד, ואדר מיליטאו תפס יום גרוע – אפשר היה לראות זאת כבר בשניות הראשונות כאשר העיף באוויר את פראן טורס בתיקול פראי ולא אופייני. תוסיפו לכך את הכבדות של דני קרבחאל שלא לגמרי במיטבו אחרי פציעה אף הוא, ואת השאננות הלא מוצדקת, ותקבלו מתכון לתבוסה. 

ברצלונה, בחולצות הצהובות הזוהרות, הריחה דם – ונהנתה משילוב של ביטחון עצמי עם רעב גדול. עבור אובמיאנג וטורס היה זה קלאסיקו ראשון בקריירה, ואילו דמבלה הפך למכונת אסיסטים מאז נכשל הניסיון המגושם של המועדון להיפטר ממנו בינואר. טיבו קורטואה היה שוב במיטבו, וסיפק הצלות מרהיבות במשך המשחק, אבל אפילו זה לא הספיק לנוכח החורים הגדולים מימין, משמאל ובמרכז. הקלות בה הצליחה ברצלונה להגיע למצבי הבקעה הייתה מדהימה, והעסק רק הלך והשתפר מבחינתה, כי סף השבירה של ריאל – בניגוד למשחק ההוא מול פ.ס.ז' – היה נמוך מאוד.

קורטואה מאוכזב, אובמיאנג רץ לחגוג (רויטרס)

למעשה, היא התפרקה כבר אחרי השער הראשון. דמבלה, שאכל את נאצ'ו בלי מלח פעם אחר פעם, ברח והעביר כדור רוחב מושלם לראשו של אומביאנג. הרכש מארסנל שם את הכדור ברשת בדקה ה-31, בערך כמו אסנסי ב-1974. זה הספיק כדי להוציא לחלוטין את צמד הבלמים הלבנים (או השחורים?) מריכוז. מיליטאו ודויד אלאבה התמקמו רע מאוד בכדור קרן ואיפשרו לרונאלד אראוחו לנגוח בעוצמה ולקבוע 0:2. האורוגוואי, שהיה חלוץ עד גיל 17, יודע את העבודה ברחבת היריב, והוא עשה זאת בדקה ה-38, כמעט כמו קרויף ב-1974. המופע לזכרו של ריימון קראסקו שיחזר את חגיגות יום הולדתו ה-50 כמו קסם אמיתי.

אחרי ההפסקה, השינוי של אנצ'לוטי שעבר למערך עם 3 בלמים רק הרע את המצב, והקצב אפילו הוגבר בהשוואה ל-1974. בארסה לא חיכתה לדקה ה-54 כדי להבקיע את השער השלישי – בשלב זה התוצאה כבר הייתה 0:4, וזאת למרות שטורס החטיא שער ודאי בשניות הפתיחה של המחצית השנייה. הכדור עבר מרגל לרגל בצורה חלקה, ונדמה היה כי השחקנים בשחור הניפו דגל לבן. הם התעניינו בעיקר בדגלו של הקוון כאשר אובמיאנג השלים צמד, וקאסמירו ניסה להסביר לשופט שהפסיק לשחק כי הוא הורם לכאורה. השופט, שנעזר ב-VAR, השיב שהשריקה היא הקובעת. שחקני ריאל יודעים זאת, כמובן, אבל הראש שלהם היה במקום אחר. הם איבדו לחלוטין את העשתונות ונכנעו ללא קרב. 

דויד אלאבה ואוסמן דמבלה (רויטרס)

כך הפך המשך המשחק בעיקר לניסיונותיה של ברצלונה להשלים מאניטה. היה לה הרבה זמן לעשות זאת, אבל אובמיאנג, טורס ודמבלה החמיצו ממצבים קורצים. קורטואה, במשחק הירואי, הציל את המארחת מתבוסה בקנה מידה היסטורי. שריקת הסיום מצאה דווקא את שחקני ברצלונה מעט מאוכזבים – הם רצו להמשיך להשתעשע ולמצוא את השער החמישי. ריאל נשמה לרווחה – היא יצאה "בזול" עם רביעיה בלבד. בערב השחור שלה, זה עלול היה להיות גרוע הרבה יותר. 

למזלם של המדרידאים, הקריסה הזו באמת לא מסכנת את מקומם בפסגה. מטרתם היא לשכוח את היום הזה ולהצהיר, בסגנון אלכס פרגוסון, שזה סתם "עוד יום בהיסטוריה הארוכה של ריאל". אם יצליחו בכך, ההשפעה עליהם תהיה מינורית, אבל זה לא טריוויאלי כי הביטחון העצמי של השחקנים עלול להיפגע. 

שחקני ריאל מדריד בהלם (רויטרס)

מנגד, זה ממש לא סתם ערב בהיסטוריה של ברצלונה. זה היה המשחק הטוב ביותר שלה בעידן החדש של צ'אבי, בעידן ללא ליאו מסי, בעידן של הקיצוצים וחוסר הוודאות, בעידן בו התרגלו אוהדי היריבות ללעוג לה. לא עוד. אחרי "כמעט מאניטה" בברנבאו, ג'רארד פיקה הכריז: "חזרנו". וזה נכון. איש לא יזלזל יותר בקבוצה הזו, ואתמול הונחו היסודות החשובים לקראת ההתייצבות והחזרה בעונה הבאה. הגאווה הקטלונית שוב כאן, וריימון קראסקו היה שמח מאוד לו היו מספרים לו שזו תהיה המחווה לכבודו.