דני פארחו זוכר את הפנדל ההוא של חואן רומן ריקלמה. הוא היה אמור להיות רגע השיא בהיסטוריה של ויאריאל, במשחק הגומלין מול ארסנל בחצי גמר ליגת האלופות. אחרי הפסד 1:0 בלונדון, קיבלה הצוללת הצהובה בעיטה מ-11 מטרים ממש לקראת הסיום, והאמן הארגנטיני ניגש לכדור כדי לקחת את המשחק להארכה, ואז אולי את קבוצתו לגמר. יינס למאן הדף – והדמעות זלגו מעצמן.
פארחו לא העלה אז בדעתו כי ילבש בבוא העת את המדים הצהובים. הוא היה נער בן 17 באקדמיה של ריאל מדריד, על סף ההצטרפות לקבוצת המילואים, וראה את עתידו רק במועדון המלכותי. ואולם, הוא פשוט אוהב כדורגל, וצפייה במשחקים בטלוויזיה היא התחביב מספר אחת שלו. זה ממשיך גם היום, כאשר הקשר כבר נטל בעצמו חלק ביותר מ-600 משחקים ומתקרב ליום הולדתו ה-33. התשוקה למשחק לא נחלשה כלל, ואולי אפילו להיפך. הוא עדיין מבלה את רואה כ-10 משחקים לפחות בשבוע, ומודה כי זה גורם לוויכוחים תכופים עם אשתו שהייתה מעדיפה לצאת לטיול משפחתי עם הילדים.
אז הוא נעלב כאשר גורמים בספרד ניסו לתמוך בהקמת סופר ליג כי "אף אחד לא צופה באוססונה נגד אלצ'ה". "אלה שטויות, כי מי שאוהב כדורגל רוצה לראות משחקים כאלה. אני יודע כי אני צופה בהם", הוא קבע לא מכבר בראיון. ומכל משחק ומשחק, הוא מנסה ללמוד דברים חדשים, לאתר רעיונות טקטיים, לעקוב אחרי סגנונות קשרים, ועל הדרך להכין את עצמו לתפקידו כמאמן אחרי שיתלה את הנעליים. אין ספק שהוא הולך לשם, ולא לחינם הוא מנתח את כל המשחקים של קבוצותיו בווידאו זמן קצר אחרי שריקת הסיום. מצד שני, פארחו לא ממהר לנבא את העתיד. כשחקן, הוא יודע היטב על בשרו כי בקריירה עשויות להיות הפתעות ממש בלתי צפויות.
כך היה כאשר היה אמור להתקרב לסגל הראשון של ריאל. פארחו הוגדר על ידי רבים כחניך המוכשר ביותר באקדמיה, והושווה במגוון כישוריו לגוטי. הוא היה מהנה לצפייה עד כדי כך שאלפרדו די סטפאנו קבע כי הוא יהיה כוכב העתיד המרכזי של הלבנים. חלוץ העבר האגדי כה כעס על ההחלטה לשלוח את הפליימייקר בהשאלה לקווינס פארק ריינג'רס ב-2008 שהוא הפסיק להגיע בעצמו למשחקים – הם היו לדבריו משעממים מדי ללא פארחו. ואולם, התמיכה הבלתי מסויגת הזו לא עזרה, וגם כאשר חזר הביתה קיבל הקשר משחקים בודדים בליגה הבכירה, ואז הועזב לחטאפה. חלומו הגדול להיות נערץ בסנטיאגו ברנבאו לא התממש, בניגוד לתחזיות.
כך היה גם בוולנסיה, אליה הגיע ב-2011 לבקשתו של המאמן אונאי אמרי. תשע שנים סוערות והפכפכות היו לו שם, והמציאות לא תמיד הסתדרה עם התוכניות. בעונת 2015/16, למשל, הוא הפך לשעיר לעזאזל מבחינת האוהדים כאשר המועדון נקלע למשבר, הרגיש הקלה כאשר הוחלט להעבירו מתפקיד הקפטן, וביקש לעזוב על מנת להשתקם במקום אחר – אך סורב. לעומת זאת, הפרידה הגיעה בעיתוי הכי לא צפוי עבורו, כאשר כבר חשב כי ילבש את מדי העטלפים עד סוף הקריירה.
ב-2019, זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-30, הניף פארחו את התואר הראשון בחייו כאשר הצעיד – שוב כקפטן – את ולנסיה לזכייה בגביע המלך, עם 1:2 על ברצלונה בגמר. עבור המועדון, כך הסתיימה בצורת בת 11 שנה, ונדמה היה כי הקבוצה עולה על הפסים הנכונים, עם העפלה לשמינית גמר ליגת האלופות ב-2019/20. פארחו ערך אז את הופעותיו הראשונות בנבחרת ספרד והרגיש על הגל, אבל מגיפת הקורונה עצרה את התנופה, ובמסגרת הצמצומים הפיננסיים החליט הבעלים השתלטן פיטר לים על העזבת השחקנים עם שכר גבוה. וכך, כרעם ביום בהיר, קיבל הכוכב הגדול של הקבוצה הודעה על כך שהוא משוחרר.
ההלם היה גדול. פארחו מצטער מאוד עד היום על כך שלא ניתנה לו ההזדמנות להיפרד כראוי מהקהל באצטדיון מסטאייה, והעלבון מהדרך בו נעשה המהלך צרם והותיר צלקות. ואולם, כאשר בוחן הקשר את התפנית הזו בדיעבד, הוא מאושר. "הבחירה של ולנסיה פעלה לטובתי", הוא אומר – כי הכול הסתדר בדיוק כמו פאזל מושלם.
פארחו לא רצה להעביר את ילדיו לעיר אחרת ולערער את היציבות המשפחתית, והייתה רק קבוצה אחת אליה אפשר היה להצטרף בלי לעזוב את הבית – ויאריאל. למזלו הרב, בדיוק מונה אונאי אמרי למאמן הצוללת הצהובה, והשניים זכרו לטובה את שיתוף הפעולה במסטאייה עשור קודם לכן. היו להם חילוקי דעות, והקשר לא לגמרי מיצה את הפוטנציאל באותה העונה, אך ההערכה ההדדית הייתה עצומה, וזה הבסיס האיתן ליצירת קשר מחודש. ויאריאל הגישה הצעה, פארחו הסכים בלי לחשוב פעמיים, ויש שיגידו כי בעונה שעברה הוא הציג את הכושר הטוב ביותר בחייו.
אולי המספר על חולצתו תרם לכך קצת? כאשר הגיע לוויאריאל גילה פארחו כי מספר 5 פנוי – וזה הזכיר לו עד כמה אהב כנער לצפות בביצועיו של זינדין זידאן בריאל ולחלום ללכת בדרכו. בקבוצתו החדשה, הופיע פארחו על תקן סוג של זיזו בעצמו, והנתונים הסטטיסטיים היו מרשימים. לא היה אשתקד שחקן בליגה הספרדית שמסר יותר כדורים מדויקים בשליש האחרון של המגרש, ספג יותר עבירות וחילץ יותר כדורים. במערך של אמרי, מרגיש פארחו כמו דג במים, וגם מזדהה הרבה יותר עם המועדון היציב, והשמחה הייתה גדולה במיוחד כאשר את שערו הראשון עבור ויאריאל הבקיע פארחו דווקא נגד האקסית.
זה לא צריך להפתיע, וגם גארי נוויל, שאימן את פארחו בוולנסיה במשך תקופה קצרה, מעיד כי מדובר באחד השחקנים המוכשרים ביותר שראה: "דני יכול היה להשתלב בקלות במנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה, או בברצלונה של לואיס אנריקה. הוא לא מתאים לקבוצה של מעברים כמו ליברפול של יורגן קלופ, אבל בהנעת כדור עם המון נגיעות הוא פשוט נהדר. אונאי אמרי יודע להפיק ממנו את המיטב".
בליגה, סיימה ויאריאל הרחק לפני העטלפים בטבלה, אבל ההישג הגדול ביותר הגיע בליגה האירופית, שם היא לא רק נקמה באופן סמלי בארסנל בחצי הגמר, אלא גם שמה את ידיה על הגביע אחרי נצחון על מנצ'סטר יונייטד בפנדלים בגמר. היה זה התואר המשמעותי הראשון בתולדות המועדון, והתואר השני בחייו של פארחו בו התאהבו האוהדים מהרגע הראשון. עכשיו הוא מענג אותם, והעונה יש לו אתגר אירופי ענק נוסף – ליגת האלופות.
בתחילת העונה, לא היו לוויאריאל שאיפות גדולות מדי בצ'מפיונס, אבל עם האוכל בא התיאבון. היא עלתה לשמינית הגמר בזכות נצחון מפואר 2:3 בברגאמו על אטאלנטה, בו סיפק פארחו בישול לדנג'ומה, וההגרלה הייתה סבירה יחסית מבחינתה כאשר נשלחה שוב לקרב מול נציגה איטלקית בדמות יובנטוס. הגברת הזקנה פייבוריטית, אבל במצבה הנוכחי מדובר בקרב צמוד, ופארחו התכבד לכבוש מולה ב-1:1 בספרד במשחק הראשון.
מחר מגיע הגומלין בטורינו, וניחוחות מהמסע המופלא לחצי הגמר ב-2005/06 מורגשים באוויר. זה לא בלתי אפשרי, קל וחומר בכושרו של פארחו שבדיוק הבקיע את שער הניצחון על סלטה ויגו בשבת. סביר להניח כי ריקלמה, שהיה ונשאר אוהד, עוקב בעניין אחרי ההרפתקה הזו מארגנטינה. כעת, פארחו משחק בתפקידו עם מספרו של זידאן על הגב.