אז מה הפלא שלא גדלים כאן טניסאים לטופ 100?

החורף הישראלי הוא כמובן לא מהחורפים הגשומים ביותר, בוודאי לא בהשוואה למדינות אירופה, אולם עדיין יש כאן לפחות באזור ה-50 ימי גשם בשנה. ומי מושפע מכך ישירות? הטניס כחול-לבן. בזמן מצטבר זה בערך חודש וחצי בשנה שאי אפשר לשחק כאן טניס, וכמעט בשום מקום בארץ.

בשונה ממדינות אירופה או ארצות הברית לדוגמה בישראל קשה מאוד למצוא מגרש מקורה שמתאים לימי הגשומים. במרכזי הטניס והחינוך בישראל שמתפרשים כמעט בכל הארץ יש בסך הכול חמישה מגרשים עם גג, ומה קורה עם השאר? מבטלים אימונים, משחקים, טורנירים ומשאירים אלפי ילדים, ילדות, נערים ונערות כמעט ללא מענה.

אז כיצד מתפלאים כאן שכבר שנים רבות, מאז דודי סלע לדוגמה (בשיאו היה 29 בעולם), לא צמח כאן טניסאי, לא כוכב אפילו, אלא שחקן שיגרד את הטופ 100 ויביא כבוד לטניס הישראלי? זה עוד מבלי לדבר על אלפים שמשחקים טניס לשם תחביב, אבל מילא. אזור המרכז כמעט ללא פתרונות לימי החורף, כשהמגרשים המקורים נמצאים במרכזי הטניס בחיפה ובקריית שמונה. מה עושים הטניסאים? פשוט מאוד, נשארים בבית או אולי כבר מתייאשים ועוברים לענף אחר, בו כן משחקים בחורף.

דודי סלע חובט (רויטרס)

מלבד הימים הגשומים מה באשר לימים בהם השמש הישראלית קופחת על הראש ולא מאפשרת לשחק? גם כאן יש בעיה, ושוב הגגות נעדרים בנוף של הענף הלבן. כמובן שישנן סיבות נוספות לכך שהטניס הישראלי מתקשה לצעוד קדימה, אך גם למתקנים, שמאוד תלויים בעונה ובמזג האוויר, יש כאן משקל חשוב ומשמעותי בעל השלכות רציניות על דור העתיד של הענף, שרק מושך אליו יותר ויותר ילדים, אך נראה שפחות ערוך לכך.

אז למה זה לא קורה בינתיים? מגרש מקורה עולה יותר כסף מהצד של הארנונה ומקשה על המרכזים השונים להעמיד את התנאים המקסימליים. בכל אופן בינתיים בוויינגייט מקימים כמה מגרשים, כשגם בירושלים התכנון הוא כזה. בתקווה כמובן לעוד הרבה מרכזים ומקומות שיאפשרו לשחק כמעט בכל מזג אוויר חורפי או שמשי ככל שיהיה.