אם תשאלו את יובל שמלא וגיל מרנץ, כששלמה וייצמן עולה על מסלול הנינג'ה, הוא נראה בדיוק כמו הלוחמים הספרטנים מהסרט "300". הם אמרו לו שהוא פשוט חייב לראות את הסרט ומשם הדרך לכינוי המוכר יותר שלו - שלמה 300 - הייתה קצרה מאוד, בערך כמו שהוא גורם למסלול להיראות. זה שהוא טס עליו ב-300 קמ"ש, לפחות לפי שני המתחרים בנינג’ה ישראל.
את שלמה אני פוגשת בדיוק יממה לאחר ששודר הפרק שבו הודח סופית מהנינג'ה אחרי שקיבל הזדמנות שנייה, וכשהוא מדבר על זה יש לו ברק בעיניים. "הגעתי עם המון ציפייה ומבחינתי זה היה כמו לקום מהמתים", הוא נזכר בראיון ל-ONE, "הרגשתי הכי טוב שאפשר בחצי הגמר, אבל בנינג'ה זה 'One man show' - אתה לבד בקרב של כמה דקות עם המכשולים וכל הלחץ עליך. זה מזכיר קרבות UFC וצריך המון אומץ, אמונה ולהיות נוכח ברגע. שנה שלמה מתנקזת לרגע אחד והגמר זה משהו שאני חולם עליו ועובד בשבילו שלוש שנים. כמובן שזה כואב, אבל אני יודע שעשיתי את המיטב, אני רק בתחילת המסע ומבחינתי כל נפילה היא עוד שיעור בדרך. ככה אני רואה את זה".
שלמה (25) גדל במשפחה חרדית בשכונת הדר שבחיפה. הוא האח הצעיר לשש אחיות גדולות ואביו היה סגן ראש העיר, יו"ר המועצה הדתית וחבר מועצה מטעם ש"ס. טלוויזיה לא הייתה בבית וענף הספורט הראשון ששלמה נמשך אליו היה דווקא כדורגל. "בתור ילד מאוד אהבתי את מכבי חיפה", הוא מספר, "הייתי בורח לחברים שיש להם מחשב וטלוויזיה כדי לראות משחקים כי לי בבית לא היה. קניתי בבני ברק רדיו קטן כדי להקשיב לרדיו חיפה וככה שמעתי את רגעי האליפות בקריית אליעזר" (ב-2011).
סיפורו של לוחם הנינג'ה החרדי שיצא מהארוןדרך הכדור והירוקים האלופים, שלמה גם החל לפנטז על להיות יותר מאוהד. "כמה התרגשתי אז", הוא אומר, "תמיד היה לי חלום בתוך תוכי שיום אחד אני אעז, או שמשהו יקרה ומישהו יראה ויגיד שאני מתאים להתמיין למכבי חיפה או לשחק שם, היה לי חלום לשחק שם כחלוץ. אחרי החיידר הייתי מכין שיעורי בית ואז רץ למגרש ליד הבית ומדמיין שאני מבקיע שערים במכבי חיפה ומבקש מחברים להרים לי להגבהות, שם זה התחיל".
ולמה לא המשכת לרדוף אחרי החלום?
"למדתי בחיידר שכל העיסוק בו הוא סביב התורה, איך להיות תלמיד ישיבה ש'תורתו אמונתו' וזה עיסוקי ואלה חיי. במקום מסוים אהבתי את זה והתחברתי לזה, החלום היה חזק ועשיתי במסירות את מה שראיתי כהצלחה בעיניי - ללמוד תורה, להגיע לישיבה טובה, הייתי מסור לזה ורציתי את זה. בתקופה של האהבה לכדורגל הגיעו כל מיני שאלות: למה אני לא יכול לעשות את זה? אם אני מאמין בקב"ה ובתורה, למה אני לא יכול להגשים את החלום שלי פה בעולם הזה?
"הייתי בורח לחברים שיש להם טלוויזיה". שלמה וייצמן בילדותו (פרטי)"תמיד זה התנקז לנקודה הזו שזו תרבות יוון וזו לא הדרך שאנחנו בוחרים בה, שזה לא רלוונטי לי ושלא נדבר על חילולי השבת. באיזשהו מקום השלמתי עם זה שזה לא יקרה, בגיל 14 התחלתי לחשוב על הישיבה הגדולה שאני רוצה להגיע אליה ולמדתי עד השעות הקטנות של הלילה כדי להתקבל, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
זה גם הגיל שבו מתעוררות מחשבות על אהבה ומשיכה, זה עוד קונפליקט שפגש אותך.
"עליתי על מסלול מאוד עוצמתי בגיל 13, הרגשתי שאני רוצה באמת לסיים עוד ועוד מסכת ולשקוד בתורה. אלה היו שנתיים מדהימות, אבל בגיל 14 אני זוכר שאחד החברים בישיבה קרא למישהו אחר 'הומו' כמילת גנאי. שאלתי אותו 'מה זה?' והוא אמר שזה גבר שנמשך לגבר. הצורה שבה הוא דיבר על זה זה הייתה מעבר לקללה, זה נשמע כמו הדבר הכי גרוע - שאין לו מקום בעולם. בהתחלה לא הבנתי, אבל בכל רגע כשהייתי לבד, כשהייתי יוצא באמצע התפילה לשירותים, היו יורדות לי דמעות והייתי בהיסטריה. פחדתי פחד מוות שזה באמת אני. הרגשתי שאני מסתכל וחושב על גברים והייתי במצוקה, בחוסר אונים ולא ידעתי מה לעשות.
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)"הדבר הראשון שעשיתי הוא להתפלל בתפילת 'שמע קולנו' בתפילת 18, זו תפילה מהלב ותמיד הייתי מקדיש אותה לכך שאהיה תלמיד גדול בתורה. הפעם הקדשתי אותה וביקשתי מהקב"ה שאעשה כל מה שצריך כדי שישנה אותי. הייתי מקבל על עצמי קבלות, ללמוד עוד שעה, ולהישאר בבית מדרש עד מאוחר, יותר לשמור שבת - הכל כדי שזה ישתנה. כשהייתי חוזר הבייתה הייתי בוכה לאלוהים, הייתי מבועת. אחרי חצי שנה הגעתי לנקודה שכבר לא רציתי להיות (בעולם), בשביל מה? זה אני, אני מאמין בתורה ובמצוות, בקב"ה, בדרך הזו וכלום לא קורה, אני לא משתנה, אז אני לא צריך להיות בעולם הזה, למה אני פה? אני גם לא יכול לספר לאף אחד כי הסביבה המקיפה אותי מאמינה שזה הדבר הכי לא טוב שיש. ניסיתי למות, עליתי לגג של הישיבה וחשבתי שאולי אני צריך לסיים את זה".
"היו יורדות לי דמעות". וייצמן (פרטי)בשלב זה שלמה ביקש לעצור לכמה דקות כדי לשתות מים, אך מיד לאחר מכן חזר לעצמו והמשיך: "אחרי שהבנתי שזה אני, האמנתי שהשם יעזור לי וזה יעבור. התרכזתי בלימוד תורה וזו הייתה בריחה ומפלט. נכנסתי לשנתיים שהייתי במסלול הישגי וכל האנרגיות שלי הלכו לשם. התקבלתי לישיבה גדולה בירושלים שבה אבא שלי למד, מבחינתי זה היה חלום ללמוד שם, אבל בגיל 16 התחלתי להתעורר באמצע הלילה מסיוטים. כל הפחד שהיה לי סביב הנושא הזה בא לידי ביטוי בלילה.
“אמא שלי פרצה בבכי וגם אני”
"הבנתי שאני חייב לספר למישהו ואמרתי לאמא שלי שאני סובל בלילות וזה מפריע לי בתפקוד בישיבה, והתחלתי טיפול רגיל אצל פסיכולוג דתי. אחרי שנה בטיפול סיפרתי לו והרגשתי שהוא כבר ידע ועלה עליי. לקראת גיל 17 קראתי לאמא שלי, ולא הצלחתי להוציא את זה מהפה, והסתכלתי על אמא שלי לראות מה התגובה שלה. אמרתי להם שאני נמשך לגברים והיא פשוט פרצה בבכי וגם אני, מהרגע הזה התחלתי לעשות הכל כדי לשנות את זה".
מה למשל?
"קודם כל להבין שהנטייה המינית הזו היא לא באמת אני, זו סטייה ותוצאה מדברים שקרו בילדות, זה לא אמיתי. עבדנו על דברים מהילדות, וחשבתי שככל שאהיה מסור יותר לטיפול, אני אשתנה, זה נתן לי תקווה חדשה לחיים. הסבל היה נוראי. בגיל 17 וחצי עלו לי כבר שאלות, איך זה יכול להיות שאלוהים, שהוא טוב, ישים אותי במצב של שנייה לפני מוות? אז החלטתי לתרום מעצמי במקום אחר וללכת לצבא כמו שעשו הסבים שלי וללכת בדרכם. היה לי פטור מהצבא, אבל רציתי להיות קרבי, אז בשנה הזו שהייתי בישיבה, גם למדתי, גם עשיתי את הטיפולים, וכל לילה בחצות הייתי מחביא בגדי ספורט בבניין שליד הישיבה, מתגנב לשם עם החליפה, מתלבש ורץ עד גן סאקר וחזרה. יום למחרת הוספתי 500 שכיבות סמיכה.
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)"לא ידעתי איך מתכוננים לצבא, אבל כל יום הייתי מקדיש שעה ומתאמן הכי קשה שאני יכול וישן ארבע שעות. ארזתי את התיק לפחות ארבע פעמים ורציתי ללכת ללשכת הגיוס ולא עשיתי את זה. עד שאזרתי אומץ ונסעתי ללשכת הגיוס בחיפה, אמרתי להם שאני לא זז מפה עד שאני מתגייס. בפעם השלישית שהגעתי לשם ראה אותי מישהו מהנח"ל החרדי ובזכותו תוך שבוע עליתי על האוטובוס, מויינתי לכפיר והרגשתי שאני נולד מחדש ואני חלק ממשהו גדול, תחושת שליחות".
ומהר מאוד גם בצבא, כמו בישיבה, השקעת את כל כולך והגעת הכי רחוק שיכולת.
"תוך שנתיים יצאתי לקורס קצינים, הייתי חייל סיירת חרוב. המח"ט החליט שאני אהיה חלק מהקצינים שמקימים את הסיירת החדשה והגדולה בכפיר וזה היה מבחינתי כבוד גדול. לפני הצבא לא ידעתי אם אהיה לוחם בכלל ועכשיו אני מקבל צוות לוחמים ביחידה מובחרת ואני מאמן אותם. בצבא גיליתי את תחושת המסוגלות שלי גם לפעילות הספורטיבית, הייתי מסוגל לישון פחות ולהתאמן המון כדי להיות הלוחם הכי חזק שאני יכול להיות".
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)אבל עדיין לא היית מי שאתה.
"העניין שעדיין היה לי קשה איתו זה עניין הטיפולים. כל חודש ביציאה מהבית לקחתי כסף מהמשכורת של החייל הבודד שהייתה לי - חצי לשכירות וחצי לטיפולים. עדיין הייתה לי תקווה שמה שהדת לא הצליחה לשנות אולי ישתנה בצבא אם אהיה גברי ולוחם הכי חזק שאפשר. הייתי במרדף להשיג את הדברים האלה. כשהגעתי לפקד על לוחמים בסיירת חרוב, אמרתי לסמל שלי באחד האימונים: 'קח את הצוות, אני מרגיש שאני לא יכול להיות פה'. וכאן הגיע רגע השבירה הנוסף שלי".
מה קרה בעצם?
"התחלתי לרוץ בשטח איזה שעה לכיפה הכי גבוהה שראיתי, נפלתי על הרצפה, הורדתי את המדים, הסתכלתי על הדרגות ואמרתי: 'מה אני עושה פה? אני עדיין מי שאני, לא הצלחתי להשתנות'. קיבלתי תעודת כישלון סופית ונחרצת שאין לי זכות קיום בעולם הזה. בראש ובמחשבה שלי כמובן. וזו הייתה הפעם השנייה שרציתי למות, הכנסתי את המחסנית...נשארתי שם שש שעות, ולאחר מכן התקשרתי לאחותי מיכל והיא אמרה לי שהיא איתי ושאלחם על החיים שלי".
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)מה שעזר לשלמה להסתכל קדימה ונתן לו כח להמשיך, הוא החיבור והאהבה לספורט שתמיד בערה בו. בצבא הוא גילה את היכולות שלו, לקח אותם צעד אחד קדימה ואז גם צץ השיגעון של הנינג'ה. "הייתי אלוף צה"ל בכושר קרבי כמה פעמים", הוא מספר בגאווה, "מאוד אהבתי את הניווטים, את הפעילויות המבצעיות, את התכנון והביצוע של משימות אופרטיביות צבאיות ואימונים. שם גיליתי את המסוגלות להשקיע בזה. כשראיתי את התוכנית הראשונה של הנינג'ה, באותה שנייה אמרתי לעצמי 'אני אהיה שם ואעשה הכל כדי לזכות בזה'.
"זה היה נראה כל כך רחוק ואני זוכר שבשמירה אחת בג'נין חשבתי לעצמי שכל החבר'ה שם ספורטאים ומי אני? אז התחלתי מהסוף. יש לי חלום חדש ואני מתחיל אותו מהסוף - לטפס על הר מידוריאמה. עכשיו בוא נתחיל ונראה מה צריך לעשות כדי שזה יקרה - התחלתי לעבוד, לראות את כל התוכניות של הנינג'ה בכל העולם. בטיול שאחרי הצבא טסתי לארה"ב להתאמן עם ספורטאי נינג'ה ואפילו התחריתי והגעתי לגמר. בעונות הראשונות בארץ נפלתי וזה היה כל כך כואב, מקצין מצטיין בצבא, להגיע לזירה חדשה וליפול על ההתחלה. אבל ידעתי שלא אוותר".
והיה גם את החשש לצאת מהארון כספורטאי. למה?
"ביום הראשון כשעמדתי על המסלול בנינג'ה, הרגשתי קיפאון, שאין לי רוק ובלאק (אאוט) שהגיע ברגע. מכמה סיבות, קודם כל אני לא מגיע מספורט תחרותי אמיתי, היכולות לא ברמה מספקת, אבל בעיקר הפחד לעמוד שם כמו שאני וכמו שצריך לעמוד בביצוע ספורטיבי - חשוף ולתת את כל כולך. לא הרגשתי שאני מסוגל כי לא ידעתי מי אני, עדיין הייתי בקונפליקטים עם עצמי ולא קיבלתי את עצמי במאה אחוז.
"חוויתי שם חוויה מטלטלת והבנתי שזה חלק מהעניין. אחד הדברים המדהימים שקרו לי בתחרות הזו זה שאחרי שנפלתי, עבדתי כטסטר, הדגמתי את המסלולים, ושם פגשתי את רועי גולדשמיט שהוא המנטור המקצועי של התוכנית. ביקשתי ממנו לבוא לשיעורים במתחם שלו. הגעתי, התאמנתי ואני זוכר שרועי ראה אותי רק כספורטאי. סיפרתי לו את הסיפור המלא שלי והרגשתי שהוא כבר יודע, והוא נתן לי את התחושה הנקייה והמיוחדת הזו שהוא רואה אותי קודם כשלמה הספורטאי ואח"כ כל השאר. והבנתי שהכל טוב".
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)ואיך בסוף הגיעה ההחלטה לצאת סופית מהארון?
"נזכרתי שבעבר ראיתי את סרט היציאה מהארון של אסי עזר ובזמנו שלחתי לו הודעה והוא ענה, אמרתי לו שאשמח להיפגש. סיפרתי לו את הסיפור ומאז הרגשתי שיש בן אדם בעולם שיודע והכל טוב והוא תומך בי, רגיש אליי ועוזר לי. הייתה נתינה טהורה שלא על מנת לקבל כלום. התייעצתי איך לספר למשפחה, איך להתמודד עם החברה והוא נתן לי את קצה החוט כדי לקבל את עצמי. עדיין לא הייתי מוכן לעמוד מול המצלמה ולספר, כי היה לי פחד שאולי אם אגיד שאני הומו והעולם ידע את זה, אז ברגע התחרות עצמה אגיד לעצמי 'בגלל שאתה הומו אולי אתה לא יכול להיות ספורטאי ברמה הכי גבוהה שיש, אולי אנשים ישנאו אותך ולא יאמינו בך'.
"פחדתי גם לפגוע בשם של המשפחה שלי, שזו הדרך שהייתי צריך לעבור וזה בסדר. ברגע שלחצתי על הבאזר וסיימתי רביעי בארץ באתגר האשיגו המטורף, הבנתי שזה בולשיט. כל מה שהאמנתי בו 24 שנה, שהומואים לא יכולים להיות ספורטאים, זה בולשיט. אני מתחרה מול אנשים שמתאמנים כל החיים ואני תוך שלוש שנים הגעתי להישגים.
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)"הזיכרון החזק שצרוב לי בעצמות - גיל 14, בישיבה, בגג, כשאני רוצה לקפוץ ולמות בגלל שאני כזה, מי אני שלא אספר את זה ואצעק את זה בקול? כן, אני אדבר על זה והלוואי שילדים שהיו במקום שלי לא יתאבדו בגלל זה, כי זה חיים ומוות, זה פיקוח נפש. אני באמת מקווה בכל לבי שאנשים יפנימו שהסוגייה הזו היא הרבה יותר עמוקה וגדולה מחברות או אג'נדות, זה יותר מזה. ערך חיי אדם בצבא זה הכי חשוב שיש, בתורה זה פיקוח נפש. ילדים שגדלים לתוך חברה שהם מוקצים בה או חברה שמייצרת לעצמה סביבה כזו - לא אשמים. מה אותה נשמה שירדה לעולם, אשמה בזה שנולדה לתוך החברה הזו? הלוואי שאנשים בבית יקשיבו לזה ויבינו".
בשלב הזה מצטרף אלינו אותו רועי גולדשמיט, המאמן של שלמה, המנטור המקצועי של נינג'ה ישראל ובעלים של מתחם 'מובמנט ישראל'. "מערכת היחסים שלי ושל שלמה נבנתה מזמן, זה התחיל כששלמה הגיע לפה כחייל על מדים", הוא נזכר, "עוברים פה המון אנשים, אני לא מכיר את כולם באופן אישי ורק זוכר פרצופים, אבל את שלמה זכרתי בתור הקצין. הדבר הראשון שראיתי עליו זה 'רבאקיסט' ברמה, עוד לא התחיל השיעור והוא כבר מטפס על החבל, מדבר עם כולם, מגיע עם תשוקה. הוא צמא לזה, יש עם מה לעבוד.
רועי גולדשמיט (רדאד ג'בארה)"ההיכרות היותר אישית שלנו הייתה כשהוא היה טסטר בנינג'ה. אני בנינג'ה תמיד מלקט לי קבוצה של אנשים שנוח לי לעבוד איתם, ההכנות ליום צילום הם תמיד להעלות קבוצה של טסטרים למסלול ואני רואה מה קורה, במידת הצורך מזיזים, מרחיקים, מקשים או עושים את זה קל יותר, ושלמה הסתנן מהר מאוד לאנשים שנורא נהניתי לעבוד איתם כי הוא פשוט תמיד נותן הכל. הוא בא לעבוד, הוא לא בתחרות יותר, אבל מבחינתו הוא עלה כל פעם כאילו עכשיו הוא מתחרה. אי אפשר לדבר איתו כשהוא שם, הוא לא מקשיב, הוא כל כך על זה וזה משהו שנורא אהבתי אצלו".
ואיך הגיע החיבור האישי?
רועי: "אני יודע שיש לו מטרות מאוד ברורות ונורא רציתי לעזור לו עם זה, כי לא כל יום נתקלים בספורטאים תחרותיים, בכל ענף שהוא - כדורגל, כדורסל, ריצה או שחייה - עם תשוקה ברמה כזו, זה מאוד נדיר. שלמה חי את זה ברמות שאנשים לא יבינו. הוא חושב על זה כל הזמן, זה לא יוצא לו מהראש. אני יכול לקבל סרטונים ושאלות בכל שעות היממה כי זה הדבר היחידי שמעניין אותו. אנחנו יכולים להיכנס לאותה שיחה יום אחר יום למרות שסגרנו את הנושא הזה כבר, זה כל פעם נטען בו מחדש ומאוד בוער בו. אני אשים את זה על השולחן - אף אחד לא מתאמן כמו שלמה. אני עובד עם ספורטאים שנים בכל הרמות ובכל הענפים, אף אחד לא מתאמן כמוהו". שלמה אמר: "זו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים שלי".
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)רועי, היית בין הראשונים ששלמה יצא בפניהם מהארון. נתקלת בעוד מקרים כאלו בעולם הספורט?
"אני אעשה לך את זה פשוט. זה לא הזיז לי, לא שינה לי כלום אם הוא יצא מהארון או לא, הדעה שלי עליו לא השתנתה. מה שכן, נורא רציתי לעזור לו גם פה בדרך כלשהי, אם זה בעזרת לפתוח לו את הדלת של המקום הזה ולהכיר לו עולם באופן מסויים ואנשים כי הוא חבר טוב של כל מי שנמצא פה אז מעולה, אבל מעבר לזה, מה אכפת לי? אני אוהב אותו, רוצה שיהיה מאושר ומבחינתי פה זה נגמר אין פה אישיו".
אז מה לדעתכם מונע מעוד ספורטאים לצאת מהארון?
שלמה: "אנחנו מגיעים מחברויות מסוימות. אני לא הצלחתי להגיד את המילה הזו ונחרדתי, כל מה שרציתי זה לשנות את עצמי ואני לא מדבר איתך בכלל על להצליח או להיות טוב במשהו. בספורט בכלל פחדתי להגיד את זה, כי כשאתה בסביבה תחרותית, כל מה שיש סביבך יהיה טריגר למשהו שלילי, אז מבחינתי זה היה הכי נורא שיש".
מאמנו, רועי גולדשמיט (רדאד ג'בארה)אולי זה קשור לזה שזה נתפס כעולם מאוד גברי ומאצ'ואיסטי?
רועי: "אני לא רוצה להביע פה דעה, לא יודע מה אחרים חושבים. יש אנשים שיש להם את הדעות שלהם, הם באים מבתים מסוימים עם רקע מסוים, וזו אולי אבולוציה של הדברים. 10, 20 שנה אחורה היינו במקום שחור יותר. אני מניח שכבר אפשר לראות שבעולם הספורט והבידור אנחנו כן לוקחים צעד קדימה בהמון דברים וזה ימשיך ויגיע למקום טוב בסופו של דבר".
איפה כן צריך לעשות שינוי כדי לקחת את זה עוד צעד קדימה?
שלמה: "השינוי צריך להגיע מהאנשים, שיקשיבו ויבינו שאני ספורטאי כמו כל ספורטאי אחר. ספורט זה הרבה מעבר לתרבות, זה מדהים ויש שם מסר. אם נזקק את הקסם והאהבה לספורט ואפילו נתחיל מהקהל, נטייה מינית היא לא רלוונטית למגרש, אין לה שום משמעות לבן אדם. הלוואי שיותר ספורטאים יצאו מהארון ואנשים יבינו שזה רגיל ולא מתנגש עם ספורט".
שלמה וייצמן (רדאד ג'בארה)רועי: "כמו הדבר הזה שאנחנו עושים עכשיו. כשנותנים לדבר הזה במה, זה הופך להיות נורמטיבי ואז לאף אחד כבר לא יהיה אכפת. אם עושים כתבה על ספורטאי שיוצא מהארון וזה מזעזע איזשהי מערכת אז כנראה שצריך להמשיך לתת לזה במה. כי זו המציאות שאנחנו חיים בה, הם לא יצאו מחורים באדמה, זה העולם".
שלמה, לסיום, אם יש ילד שנמצא במקום בו אתה היית וקורא את הכתבה, מה היית רוצה להגיד לו?
"אני רוצה להגיד לאותו ילד שמרגיש את מה שהרגשתי כל כך הרבה שנים, קודם כל אתה לא לבד. אתה יכול להיות עצמך, אתה יכול לחלום ואתה יכול להאמין בטוב כי אם תעבוד קשה הטוב יבוא. ואם זה לא נראה שיש לך תקווה ושהכל חושך מסביבך, אז לא, יש לך תקווה. רק תאמין בה והיא תגיע".