חברו של הדיקטטור: אברמוביץ' שינה את הכדורגל

"איש עסקים רוסי קנה את צ'לסי", דיווחה בתדהמה התקשורת הבריטית ביולי 2003, והתגובות לא איחרו לבוא. טוני בנקס, שר הספורט לשעבר ואוהד צ'לסי שרוף, הצהיר אז אודות רומן אברמוביץ': "אני רוצה לדעת אם האדם הזה מתאים וראוי להשתלט על מועדון כזה. אנחנו לא יודעים עליו כלום, וכל עוד השאלות האלה לא נענו, לא צריך לאשר את המהלך".

כמעט 19 שנה לאחר מכן, הודיע אתמול אברמוביץ' על כוונתו למכור את צ'לסי מהר ככל הניתן, והשאלות שריחפו מעל ראשו אז עדיין תקפות. גם עכשיו אין בממלכה מידע רב במיוחד על האוליגרך ששינה את פני הכדורגל האנגלי, האירופי והעולמי. הוא התרחק מהמצלמות, לא התראיין, לא חשף כמעט דבר, והמניעים שלו עדיין נסתרים. רק דבר אחד בטוח לגביו – אוהדי צ'לסי מעריצים אותו ורואים בו הבעלים המושלם, לנוכח ההשקעה הכספית העצומה הנאמדת בכשני מיליארד דולר והתארים שבאו בעקבותיה. וזו, בשורה התחתונה, המורשת המרכזית של אברמוביץ' – השימוש הציני בכדורגל לקידום מטרות אישיות ופוליטיות - מה שנקרא באנגלית Sportswashing, עובד.

המפגש עם קן בייטס, הבעלים הקודם של הכחולים, בו סוכמה הרכישה, ארך – לפחות לפי האגדה האורבנית – כרבע שעה. בדיעבד, אלה הדקות שהביאו למהפכה. עד אז, רק קבוצה אחת באנגליה הייתה בבעלות זרה וגם זה בערבון מוגבל כי מוחמד אל פאייד המצרי שקנה את פולהאם ב-1997, חי בלונדון עשורים קודם לכן והיה מעשית בריטי.

גם עכשיו לא ידוע עליו יותר מדי. אברמוביץ' (רויטרס)

אברמוביץ' היה הראשון שהביא הון מחוץ לאנגליה היישר לתוך הליגה ועוד בכמויות שלא נראו קודם לכן. אמרו עליו שהוא קנה את ההצלחה ובמקביל הבינו כולם שלושה דברים מרכזיים: ראשית, אין בעיה לקנות את ההצלחה הזו באנגליה, והרגולטורים לא מהווים מכשול מינימלי גם בפני אנשים עם רקע בעייתי ולא ברור כמו האוליגרך הרוסי. שנית, הקהל מקבל אותו בשמחה ומזדהה איתו. שלישית, דרושים מולטי מיליונרים נוספים כמוהו על מנת לשמור על התחרותיות. 

וכך נפתחו כל הפרצות. פעם, הכדורגל האנגלי היה אנגלי באמת. היו לו המון בעיות מגוונות, אבל הוא היה אותנטי ושורשי. בעידן שהתחיל אברמוביץ', הוא הפך למגרש המשחקים של עשירי העולם. היו כאלה שהגיעו כדי לעשות כסף ולחלוב את המותגים לטובתם האישית, כמו משפחת גלייזר ומנצ'סטר יונייטד. היו שבאו כדי לעשות sportswashing בסגנון אברמוביץ', ואפילו ברמה של מדינה, כמו השייח'ים מהאמירויות במנצ'סטר סיטי. היו סוכנים שקיבלו מעשית שליטה בקבוצות כאשר עמדו מאחורי קונצרנים זרים, כמו המקרה של וולבס וז'ורז'ה מנדש. והיו סתם טייקונים חביבים מרחבי תבל שקידמו את עצמם באמצעות הכדורגל האנגלי, כמו למשל משפחת שריבדנבראבחה בלסטר. 

כיום, רוב המועדונים באנגליה – לא רק בפרמייר-ליג, אלא אפילו בליגת המשנה – נמצאים בבעלות זרה. מהכדורגל האנגלי הקלאסי לא נשאר כמעט כלום, והאוהדים דווקא משתוקקים להצטרף לחגיגה המפוקפקת הזו. אוהדי צ'לסי הביאו את המוטו לפיו "לא משנה מאיפה מגיע הכסף, העיקר שהוא קונה כוכבים", והוא אומץ על ידי רבים מאוד. עובדה היא כי אוהדי ניוקאסל צהלו מאושר כאשר קרן סעודית ממשלתית קנתה את המועדון. כי עם כל הכבוד לזכויות אדם ולערכים המוסריים, סגל הקבוצה חשוב הרבה יותר. וזה תקף לא רק לאנגליה, כמובן. אוהדי פאריס סן ז'רמן מעולם לא מחו על ההשתלטות של קטאר, מדינת טרור מובהקת, על מועדונם ב-2011 כדי לבצע sportswashing משלהם. גם זו מורשת אברמוביץ'.

זכויות אדם? הסגל חשוב יותר (רויטרס)

אז מדוע רכש אברמוביץ' את צ'לסי באותו קיץ גורלי ב-2003? הוא גרס כי רצה צעצוע חדש כי היה לו משעמם. הוא התחיל להתעניין בכדורגל אחרי שצפה במפגש המרתק בין מנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד, ורצה להיות חלק מעולם הזוהר הזה כדי לבנות קבוצה שמשחקת כדורגל התקפי וכיפי, אבל האמת עשויה להיות שונה לגמרי.

בתחילת 2003 פרץ סכסוך קשה בין נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לאיל הנפט העשיר ביותר, מיכאיל חודורקובסקי, וכתוצאה מכך החל השלטון לרדוף את האוליגרך בהליכים פליליים. המערב נותר אדיש לסוגיה, גם כי לא היה לו מה לעשות בפועל, אבל גם כי גורלו של חודורקובסקי, שנכלא לתקופה ממושכת בסופו של דבר, לא ממש עיניין את דעת הקהל. רכישת מועדון כדורגל גדול שמה את אברמוביץ' באור הזרקורים, הפכה אותו לדמות מוכרת, וכך הפכה לסוג של תעודת ביטוח מפני הרדיפה מצד השלטון הרוסי. את הבעלים של צ'לסי הרבה יותר בעייתי תדמיתית לשלוח אל מאחורי סורג ובריח.

רכישת צ'לסי הפכה אותו לדמות מוכרת. אברמוביץ' עם פוטין (רויטרס)

בנוסף, היחסים בין פוטין לאברמוביץ' דווקא היו מצוינים בתקופה המדוברת, ומבחינת הרודן המתחיל, שהתיישב על הכיסא בקרמלין בשנת 2000, היה אינטרס מובהק לשלוח את בן טיפוחיו למשימה בסטמפורד ברידג'. אברמוביץ' היה בלון ניסוי מרתק מבחינת המשטר הרוסי, על מנת לבדוק אם ניתן לקבל לגיטימיציה בינלאומית באמצעות כדורגל. כידוע, במהרה התקבלה תשובה חיובית נחרצת ופוטין יצא לדרך עם תוכנית הרבה יותר גרנדיוזית. אברמוביץ' שיפר את התדמית הרוסית בעזרת צ'לסי, והמשטר החל להשקיע במשחק. 

זמן קצר לאחר מכן, ב-2005, רכש הקונצרן הממשלתי גזפרום את זניט, הפך אותו לזרוע יחסי ציבור לכל דבר, והחל לרכוש כוכבים. עם הזמן, הפכה גזפרום גם לספונסור מרכזי של ליגת האלופות, פרטנר רשמי של אופ"א, ומימנה חסויות עבור מועדוני כדורגל ברחבי היבשת, ביניהם שאלקה. במקביל, קיבלו אוליגרכים נוספים וממשלות איזוריות אור ירוק להפוך את הכדורגל להשקעה מועדפת. כך נוצרו פרויקטים כמו אנז'י מחצ'קלה שהביאו לרוסיה את רוברטו קרלוס ואת סמואל אטו. כך קיבל הרודן הצ'צ'ני, אחמט קדירוב, יחסי ציבור חיוביים דרך קבוצת הכדורגל של גרוזני, שהביאה בין היתר כמאמן את רוד חוליט.

המטרה המרכזית הייתה לזכות באירוח המונדיאל, והיא בוצעה בהצלחה מסחררת. פיפ"א התמסרה בשקיקה לקידום תדמיתו של פוטין כפוליטיקאי נהדר ומארח מסביר פנים. אי אפשר להגזים בחשיבות השפעתו של אברמוביץ' לכל המהלכים האלה. השתלטותו על צ'לסי סייעה מאוד לפוטין בתוכניותיו.

קיבל את מבוקשו. פוטין בגמר המונדיאל במוסקבה (רויטרס)

ברוסיה עצמה, אגב, אשר עוד הייתה דמוקרטית במידה מסוימת ב-2003, גרמה הידיעה על רכישת צ'לסי בידי אברמוביץ' לביקורת ציבורית נוקבת. אנשים ראו בכך בזבוז כספים שנגנבו מהעם הרוסי על מועדון כדורגל זר, ולא ראו זאת בעין יפה בלשון המעטה. מבחינת פוטין, הגישה הזו הייתה ברכה, כי היא נתנה לו רוח גבית לתקוף ולחסל אוליגרכים כמו חודורקובסקי, אשר בבעלותם היו כלי תקשורת, וגם שאיפות פוליטיות. לאברמוביץ' מעולם לא היו כוונות להיכנס לפוליטיקה מעבר להיותו מושל מחוז צ'וקוטקה הנידח, אבל הזעם הספונטני נגדו עזר לדיקטטור לבסס את אחיזתו בשלטון ולהשתיק את מתנגדיו, וגם בכך תרמה רכישת צ'לסי לקידום המשטר הפוטיניסטי. גם זו מורשת אברמוביץ'.

אז עכשיו, כאשר פוטין שובר את כל הכלים, מפציץ את אוקראינה ומקרב אותנו למלחמת עולם שלישית, נאלץ אברמוביץ' לקפל בבהילות את עסקיו בבריטניה ולמכור את כל רכושו, כולל קבוצת כדורגל. מבחינת הדיקטטור, כבר אין צורך בבעלות רוסית על צ'לסי, וגם האוליגרך עצמו יודע שהסנקציות עלולות לפגוע בו באופן מיידי. הפרויקט הזה זכה להצלחה מסחררת מבחינת הרוסים, וכעת הוא מסתיים – ואברמוביץ' מנסה לצאת מההרפתקה בסטייל, עם הצהרות לפיהן הוא דואג לכאורה לטובתה של צ'לסי בלבד.

אברמוביץ' יודע שהסנקציות עלולות לפגוע בו (רויטרס)

חלקים מהתקשורת משתפים איתו פעולה, ומפרטים בעיקר את התארים הרבים שנוספו לארון בסטמפורד ברידג' בתקופתו. חמש אליפויות, חמישה גביעי אנגליה, שתי זכיות בליגת האלופות כולל בעונתו המלאה האחרונה עם אברמוביץ' ביציע הכבוד, שתי זכיות בליגה האירופית, וגם כמה תארים זוטרים נוספים כמו גביע הליגה, מגן הקהילה וגביע העולם לקבוצות. אפשר לדבר גם על הכוכבים הגדולים, על האקדמיה המפוארת שנהנתה מהשקעה רבה. אפשר לדבר על הנטיה להחליף מאמנים. אפשר לדבר על הפיכתה של צ'לסי לאחד המועדונים האהודים ביותר ברחבי תבל, ועל חיזוק המותג שלה בעידן אברמוביץ' – הוא קיבל לידיו מועדון בסדר גודל בינוני, בערך כמו ווסטהאם, והפך אותו לאימפריה מכל הבחינות. 

כל זה נכון, ואפילו ראוי מאוד לסיקור, אבל בשורה התחתונה המורשת של אברמוביץ' מתחלקת לשתי סוגיות עיקריות. ראשית, הוא הניח את היסודות להשחתת הכדורגל ולהפיכתו למגרש המשחקים של מדינות ומיליארדרים שהורגים את נפשו ומנצלים אותו לטובתם. שנית, הוא סייע רבות לקידום האינטרסים של הדיקטטור מהקרמלין. ואולי אוהדי צ'לסי לא רוצים לראות זאת כך, תוך שהם מזילים דמעות על עזיבתו – היכן עוד ימצאו בעלים נדיב וחייכן כמוהו? – אבל האיש הזה הביא איתו אסון אמיתי. זה לא היה רומן טוב. זה היה סרט אימה.

ההצלחה הספורטיבית היא רק חלק מהסיפור. אברמוביץ' עם גודיונסן, למפארד וטרי (רויטרס)