לא רצה לעזוב את הבית: הטרגדיה של ג'ואי ביצ'ם

ג'ואי ביצ'ם הוא הכוכב הגדול ביותר בתולדות אוקספור יונייטד. התואר הזה עשוי להישמע זניח למדי, אלא אם אתם אוהדי אוקספורד יונייטד, עבורם מדובר בדמות כמעט אלוהית. הסיפורים עליו עוברים מדור לדור, ויש בעיר לא מעט ילדים שנקראו על שמו. ביצ'ם הוא תופעת טבע, גאון מקומי שהיה אמור להפוך לכוכב גם ברמה הלאומית. 

הביא כדורים כשאוקספורד ניצחה בוומבלי

ב-1994 פנטזו באוקספורד כיצד הקיצוני הצנום שלהם יקרקס את כולם ביורו 96 הביתי במדי נבחרת אנגליה. הציפיות לא היו מופרכות גם בעיני פרשנים שניבאו לו עתיד מזהיר, ולכן שילמה תמורתו ווסטהאם באותו קיץ סכום שיא של 1.2 מיליון ליש"ט. הוא היה אמור להאיר את אפטון פארק ולהיות הפטיש החזק מכולם. על הנייר, היה לו הכול – מהירות מסחררת, יכולת טכנית פנומנלית, בעיטה אדירה מכל הטווחים. ביצ'ם נכנס בדיוק להגדרה של "שחקן שאנשים קונים כרטיס כדי לצפות בו". במקרה שלו, זו לא הייתה קלישאה. אוהדים נהרו לאצטדיון הקטן של אוקספורד רק כדי לראות אותו בפעולה, ומנג'ר ווסטהאם בילי בונדס שוכנע שזה יקרה גם בלונדון.

הייתה רק בעיה אחת – ביצ'ם עצמו לא התלהב מהמעבר. הוא נולד באוקספורד, גר שם כל חייו, ובדיוק קנה בגיל 23 בית ראשון מהמשכורת הצנועה ששולמה לו במועדון. ללבוש את מדי אוקספורד יונייטד היה חלומו הגדול מאז שהוא זכר את עצמו. כאשר היה נער, הקבוצה שיחקה בליגה הבכירה, ואפילו הניפה את גביע הליגה בוומבלי ב-1986, אחרי נצחון מפואר 0:3 על קווינס פארק ריינג'רס בגמר. ג'ואי, אז בן 15, היה אחד ממביאי הכדורים באצטדיון הלאומי, ואחרי טקס הענקת הגביע הצליח איכשהו להצטרף לשחקנים החוגגים. היו שם ג'ון אולדרידג' וריי האוטון הצעירים – בחלוף שנה עשו שני האירים את הדרך לליברפול והפכו לכוכבים באנפילד. ביצ'ם שאף להיות נערץ כמוהם, אבל כאשר עלה לקבוצה הבוגרת ב-1989 התברר שהוא אוהב אפילו יותר. הרבה יותר.

נמכר כדי למנוע פשיטת רגל

האהבה הזו נתנה לו כוח, והוא הרגיש בבית בכל מובן אפשרי. אוקספורד כבר הייתה אז בליגה השנייה, אך זה ממש לא השפיע על נאמנותו אליה. כאשר דיברו איתו על מעבר לפרמייר ליג ועל האפשרות לייצג את הנבחרת, חלק ממנו רצה בכך, אבל חלק אחר פחד מהשינוי המכונן הזה. המחשבה עליו שיתקה אותו. גם הירידה לליגה השלישית ב-1994 לא הפחיתה את הפחד הזה. ווסטהאם רצתה לקחת אותו לחיי הזוהר, שם יוכל לעשות כותרות על בסיס שבועי, אבל הוא היה מאושר גם אם כתבו עליו רק במקומונים של אוקספורד, והבהיר זאת לכל המעורבים.

הנהלת המועדון הייתה מאושרת להשאירו, כמובן, אבל לא הייתה לה ברירה. המצב הכלכלי בעקבות הירידה היה קטסטרופלי, והצהובים עמדו על סף פשיטת רגל. היו"ר זימן את ביצ'ם לשיחה וסיפר לו בפשטות: "אנחנו חייבים למכור אותך, אחרת לא נשרוד. אנחנו זקוקים נואשות לכסף הזה". אז ביצ'ם הסכים, כי הוא היה מוכן לעשות הכל למען המועדון שלו, וגם השתדל להסתכל על הצד החיובי ולהקשיב לקול הפנימי שרצה להשתדרג מקצועית. איך אפשר לוותר על הסיכוי לשחק באליפות אירופה על אדמת אנגליה? לשם הוא יועד. הנבחרת נכשלה במוקדמות המונדיאל, ואמרו לו שלא היו בממלכה שחקני אגף מוכשרים כמוהו.

לא הייתה ברירה. ביצ'ם (רויטרס)

התנאי למעבר – להמשיך לגור בבית

לפני שחתם, היה לו רק תנאי אחד – להישאר לגור בביתו. הוא רצה להיות קרוב למשפחה ולחברים, והעיר הגדולה לא הייתה בשבילו. הוא ידע שהנסיעה מאוקספורד ללונדון אורכת כשעה, וזה הרגיש סביר ביותר. האנשים שהיו מעורבים בעסקה הבטיחו לו שלא תהיה בעיה, והפטישים קיבלו את היהלום שלהם. ואולם, ביצ'ם לא לקח בחשבון שהתנועה בתוך לונדון כבדה מאוד, ולכן בפועל לקחה הדרך שעתיים וחצי בכל כיוון. בונדס ועזרו הארי רדנאפ דרשו ממנו לעבור דירה מיידית, אבל השחקן לא היה מוכן לכך. וכך, עוד לפני שדרך על הדשא בקבוצה החדשה, יצאו הדברים מכלל שליטה.

לאימון הראשון הגיע ביצ'ם עם דמעות בעיניים, מפנים את גודל הטעות שעשה. במועדון לא התכוונו לתמוך בו, אלא בדיוק להיפך – הוא הרגיש לא רצוי מהדקה הראשונה. השחקנים הדומיננטיים בחדר ההלבשה שידרו, ובראשם הקפטן ג'וליאן דיקס, שידרו קשיחות. לנער השברירי מאוקספורד לא היה סיכוי מולם. ביצ'ם סיפר לקשר ג'ון מונקר על הקושי בנסיעות הארוכות, ולא זכה לאוזן קשבת. הוא היה בודד, ורק רצה לברוח. ראשי המועדון, שהשקיעו בו הון עתק במונחי התקופה, חשו תסכול עמוק. בונדס הגדיר את הרכש החדש כ"שבר כלי", והאוהדים קיבלו מידע על ההתנהלות הבעייתית של הכוכב היקר. 

שנאת האוהדים, כתף קרה מהנהלה

כך נוצרה השנאה העזה כלפיו, והוא ספג שריקות בוז באימונים ובמשחקי ההכנה. חוליגנים הגיעו לבית משפחתו באוקספורד כדי להציק להוריו. במשחק כלשהו, הואשם ביצ'ם בכך שלא הפגין מחויבות מינימלית, אך זה קרה כי מצבו הנפשי לא אפשר לו להתרכז כלל, אל מול הקללות שהקהל צעק לעברו. זה גם היה היום האחרון של בונדס בתפקידו כמנג'ר, ויש גרסאות סותרות לגבי הדרך בה נדחק הציד או התפטר כדי לפנות את הבמה לעוזרו. רדנאפ לא היסס, גם בדיעבד, להאשים את ביצ'ם בעזיבתו, וטען כי כישלונו היה הקש ששבר את גב הגמל. הטלטלה פגעה עוד יותר במעמדו של השחקן, והיה ברור שאין לו עתיד במועדון. נפשית, הוא היה הרוס לחלוטין.

"בכדורגל המודרני שחקנים מקבלים תמיכה, ויש אנשים שתפקידם לסייע בהתאקלמות, גם מבחינה פסיכולוגית. באותם ימים זה לא היה כך", סיפר לימים ביצ'ם. רדנאפ, שרצה להוכיח את כוחו, ארגן מעבר לסווינדון מליגת המשנה תמורת 750 אלף ליש"ט, כלומר בהפסד כספי משמעותי. הקדנציה כולה של הקיצוני בווסטהאם ארכה 58 ימים, והסתיימה עוד לפני הליגה יצאה לדרך, בלי שנטל חלק במשחק רשמי. ברשימות שסוקרות את שחקני הרכש הגרועים ביותר של הפטישים, שמור לו בדרך כלל המקום הראשון. זה היה פיאסקו מהדהד, אבל במועדון שכחו ממנו במהרה. לעומת זאת, אצל ביצ'ם נותרו הצלקות.

ביצ'ם במדי ווסטהאם (רויטרס)

"גאה בקריירה שלי"

הוא שמח להגיע לסווינדון כי המרחק מביתו היה קצר, ובעיית הנסיעות נפתרה, אבל החתימה בשורות היריבה האזורית המרה של אוקספורד יונייטד לא עברה חלק בלשון המעטה. ביציעי סווינדון לא סבלו אותו, ראו בו נטע זר, והעונה היחידה של ביצ'ם ב-1994/95 הייתה חלשה להחריד. מצב רוחו היה קטסטרופלי, וגם ברשימת שחקני הרכש הכושלים בתולדות סווינדון הוא מככב בצמרת. רק כאשר אוקספורד קיבלה אותו בחזרה ב-1995 כמעט חינם, החיוך שב בהדרגה לפניו – ולא עזב.

במגרשו הביתי, בסביבת אנשים שאהבו אותו ללא תנאי, הוא השתקם וחזר לפרוח. הוא שוב ליהטט באגף, שוב הימר על בעיטות ממרחק, שוב עבר שחקן אחרי שחקן כאילו הם לא היו קיימים. ושוב אפשר היה לראות את הפוטנציאל האלוהי, אבל אף אחד אפילו לא חשב להחתים אותו. נגזר עליו להישאר באוקספור יונייטד עד שתלה את הנעליים, והוא היה שלם עם כך. זו הייתה הקבוצה היחידה בה רצה לשחק באמת. "כן, אולי יכולתי לעבור ללונדון, להיות כוכב פרמייר ליג ולשחק בנבחרת, אבל היו לי 400 משחקים באוקספורד, כבשתי 80 שערים, ואני גאה בכך מאוד. זה מה שרציתי לעשות כילד. הגשמתי את החלום, ולא העזתי לחשוב שאגיע כל כך רחוק. לכן, במבט לאחור, אני גאה בקריירה שלי", הוא אמר לפני מספר שנים.

ב-1996, במקום לשחק באליפות אירופה במדי אנגליה, הצעיד ביצ'ם את אוקספורד בחזרה לליגה השנייה, בין היתר בזכות השער היפה ביותר שידע המועדון מאז ומתמיד, ועוד במשחק צמרת קריטי נגד בלקפול שדורגה לפניה. "השער" – זה היה שם הקוד הפשוט של אוהדי אוקספורד לביצוע המטורף הזה, וכולם ידעו בדיוק במה מדובר. הם יודעים אפילו היום, בחלוף 25 שנה. ביצ'ם תלה את הנעליים בגלל פציעה כבר ב-2002, בגיל 31 בלבד, אבל האגדה הזו לא נגמרה, והאוהדים המשיכו לקרוא לילדיהם ג'ואי.

היה שלם עם הישארות באוקספורד. ביצ'ם (רויטרס)

דיכאון קליני אחרי הפרישה

הפרישה הייתה קשה עבור ביצ'ם, שהתמכר לאלכוהול ועבר מספר תקופות של דכאון קליני. הנטייה למחלה אפיינה אותו עוד כשהיה שחקן, ובדיעבד ברור שהיא השפיעה עליו גם במעבר ההוא לווסטהאם. הפחד הגדול משינוי נבע מהרצון הפנימי להגן את הנפש הפגיעה, והיחס לו זכה מצד האוהדים והמועדון ממש לא היטיב איתו. האם היו לכך השלכות על מה שקרה בהמשך? איש לא יוכל לענות על השאלה, וסוגיית הבריאות הנפשית של השחקנים רלוונטיים היום בדיוק כפי שהיא הייתה ב-1994. 

כן ידוע כי ביצ'ם התאושש ממספר התפרצויות של המחלה, אבל לא החלים מהמקרה האחרון. בשבת שם גדול שחקני אוקספורד יונייטד בכל הזמנים קץ לחייו בגיל 50, והעיר כולה הייתה בהלם ובאבל כבד. הם נשארו רק עם הזיכרונות.