היו אלה שניות הסיום בזמן הפציעות בקרב בין אברטון לארסנל לפני שבוע וחצי. המארחת עלתה זה עתה ליתרון דרמטי בדקה ה-90, אבל לתותחנים ניתנה בכל זאת הזדמנות להשוות, ופייר-אמריק אובמיאנג מצא את עצמו חופשי ומאושר מול השער. החלוץ, שנכנס כמחליף לקראת הסיום, היה רק צריך לשאול את ג'ורדן פיקפורד לאיזו פינה הוא רוצה את הכדור, אבל בפועל שוער נבחרת אנגליה כלל לא היה צריך להתאמץ. בעיטה חלשה מאוד התגלגלה החוצה, אברטון חגגה נצחון 1:2, ואובמיאנג הגיב בכמה תלונות לא ברורות כלפי חבריו ובמבט מעט משועשע.
ניתן היה לראות בכך שילוב של כניעה וזלזול, וזו ממש לא הגישה לה מצפים מקפטן. אז הנה לכם – אובמיאנג כבר אינו הקפטן של ארסנל. הסרט נשלל ממנו אתמול בצעד חריג של המאמן מיקל ארטטה, בשל הפרת משמעת אחת יותר מדי.
מתברר כי מיד אחרי ההחמצה האיומה בגודיסון פארק, ביקש החלוץ לנסוע למולדתו בצרפת על מנת להביא את אימו החולה לביתו. המועדון, שמגלה הבנה למצב בריאותה של האם, אישר את הטיסה, בתנאי שהוא ישוב עוד באותו יום. ואולם, אובמיאנג איחר, חזר רק למחרת, ואז התברר כי יידרש לבידוד. אי העמידה בדרישות הוביל לעונש, וכעת הסקורר לא רק איבד את תפקידו הרשמי, אלא גם נאסר עליו להתאמן עם הקבוצה עד להודעה החדשה. הכוכב שמקבל 250 אלף ליש"ט לשבוע נשלח ליציע.
הפיאסקו הזה היה צפוי יחסית, וסימני שאלה גדולים ריחפו מעל מינויו של אובמיאנג לקפטן על ידי המאמן הקודם אונאי אמרי לפני שנתיים. התפקיד נשלל אז מגרניט ג'אקה בעקבות סכסוך בוטה ומתוקשר עם האוהדים – השווייצרי קילל אותם וזרק את הסרט בזעם אחרי שספג שריקות בוז כאשר הוחלף במשחק מול קריסטל פאלאס. העובדה כי שני הקפטנים האחרונים של התותחנים נושלו מהסרט על ידי המועדון מדגישה את משבר המנהיגות העצום בקבוצה. נראה כי אין לארסנל שחקנים שמתאימים להיות קפטנים, והמצוקה הזו נמשכת המון זמן.
הגעגועים לפטריק ויירה עזים, והמצב רק הולך ומחמיר ככל שחולפות השנים. די להזכיר כי לא פחות משלושה קפטנים של ארסנל הגישו בעשור האחרון דרישה פומבית לעזוב את הקבוצה ופילסו את דרכם החוצה בנסיבות עגומות – ססק פברגאס שנמכר לברצלונה ב-2011, רובין ואן פרסי שעבר למנצ'סטר יונייטד בחלוף שנה, ולורן קוסיילני שסיים את דרכו בטונים צורמים במיוחד בדרכו לבורדו ב-2019. מאז, נוסו שתי דמויות שונות בתכלית בתפקיד, והתוצאה הייתה דומה בשני המקרים.
לג'אקה יש תכונות מסוימות של מנהיג, והוא נהנה מהערכה מצד שחקנים רבים בחדר ההלבשה, אבל חוסר היציבות שלו על הדשא, הנוקשות, העקשנות והנטייה לטעויות, לביצוע עבירות ולאיבוד עשתונות לא הפכו אותו לשחקן פופולרי במיוחד בקרב חלקים מהקהל. הוא לא הביא לאיחוד אלא בדיוק להיפך – הפיצול זעק לשמיים, והפיצוץ היה מהיר ובלתי נמנע.
לעומתו, אובמיאנג הוא אדם נוח וידידותי. הוא חברותי מאוד, בעל חוש הומור מצוין, לא אנוכי על המגרש ומחוצה לו, וכאשר נמצא במצב רוח טוב הוא מפזר אנרגיות חיוביות. עם זאת, תכונות אלה עדיין לא הופכות אותו למנהיג שמסוגל לסחוב את הקבוצה אחריו. נהפוך הוא – החלוץ משדר לעתים תכופות חוסר רצינות, נוהג לאחר לאימונים ולאסיפות, מרים ידיים כאשר לא הולך לו, ולפחות מהצד אפשר לחוש כי לפעמים ממש לא אכפת לו. לאורך השנה האחרונה, מאז חתם על הארכת חוזה עד 2023 תוך שיפור בשכרו, זו בדיוק התחושה שהוא משדר. כושרו ירד באופן חד, ושפת הגוף המזעזעת אחרי הפספוס מול אברטון היא התמצית של הבעיה.
כל קבוצה זקוקה לקפטן אמיתי – מישהו שיכול ללכד את כולם סביב מטרה אחת, להחדיר מוטיבציה, לשדר את המסרים הנכונים לאוהדים, לדבר בשפה הנכונה עם התקשורת, להיות יד ימינו של המאמן על המגרש. הוא לא בהכרח צריך להיות אישיות מושלמת כמו קרלס פויול. ג'ון טרי, למשל, היה לדעת רבים מאוד אדם מנוול, אבל לתפקיד קפטן צ'לסי הוא התאים בכל זאת. בארסנל אין שחקנים כאלה כלל, ואפילו אלה שהיו ראויים בעבר – כמו פר מרטסאקר וארטטה עצמו – כמעט ולא היו על המגרש בגלל פציעות.
החלל המנהיגותי הזה בולט גם עכשיו, כי אין מועמד טבעי לרשת את אובמיאנג. "זו סיטואציה לא נעימה, ולא צריך לקבל החלטות נמהרות. יש לנו גרעין מוביל בקבוצה", אמר ארטטה כאשר נשאל לגבי זהות הקפטן האפשרי החדש. אלכסנדר לקאזט, סגן הקפטן שנמצא בקבוצה מאז 2017, יכול להיחשב כאופציה, אבל אין לו כישורי מנהיגות, והוא גם מקורב מאוד לאובמיאנג, והדבר עלול להקשות עליו לקבל את הסרט מהחבר המודח. המצב כה חמור שמרטין אודגור וארון ראמסדייל מוזכרים בתקשורת כאלטרנטיבות, למרות שמדובר בשחקנים צעירים מאוד שהצטרפו למועדון רק השנה.
ובינתיים, יהיה מסקרן לראות גם כיצד תתפתח הסאגה סביב אובמיאנג עצמו. החלוץ הוזהר מספר פעמים בעבר על הפרות משמעת, וארטטה נקט כלפיו צעדים פומביים שכללו גם ניפוי מהסגל לקראת המשחק מול סאות’המפטון בעונה שעברה. כל זה לא הועיל, וכעת עלולים הצדדים להיות על מסלול התנגשות. בגיל 32, ועם שכר גבוה במיוחד, אובמיאנג ממש לא מהווה נכס אטרקטיבי בשוק – קשה לחשוב על קבוצה שתרצה להמר על שחקן מתבגר שנמצא בכושר בעייתי ודורש תנאים כספיים שלא תואמים את תרומתו הפוטנציאלית. מנגד, הכוכב לא מוכן, לפי הדיווחים, להתפשר מבחינה כלכלית, ולכן הישארותו במועדון נראה ריאלי.
ואם זה המצב, הרי שיש צורך דחוף ליישר את ההדורים. כרגע, בעוד המועדון נוקט בלשון חריפה מאוד כלפיו בהודעות לתקשורת, זה לא ודאי בלשון המעטה. אובמיאנג ידוע כאדם רגיש, והוא חווה מספיק טראומות אישיות במהלך השנה האחרונה שהשפיעו עליו פסיכולוגית. מחלתה הקשה של אימו היא החשובה שבהן, והוא עשוי לבחור להתרכז בענייני המשפחה על פני הכדורגל, כאשר המשכורת ממשיכה להיכנס לחשבון הבנק. כל עלולה ארסנל לצאת קירחת מכאן ומכאן.
מצד שני, אי אפשר להכריח שחקן להתייחס ברצינות למקצועו אם הוא מחליט אחרת. במשך שנתיים וחצי אחרי הגעתו מבורוסיה דורטמונד בינואר 2018 הפגין אובמיאנג מחויבות גבוהה, על אף שהקבוצה כולה נעה ממשבר למשבר. מאז הארכת החוזה, המחויבות הזו נעלמה, והסקורר הבקיע אשתקד 15 שערים בלבד לצד החמצות רשלניות. העונה, למרות שפתח בהרכב כבר 12 פעמים בליגה, במאזנו ארבעה כיבושים בלבד, ואחרי התקרית האחרונה כלל לא ברור מתי נראה אותו שוב על המגרש.
בקטלוניה מדווחים לאחרונה כי אובמיאנג נמצא ברשימה המצומצמת של ברצלונה כשחקן חיזוק בינואר, לאור מחסור חמור בחלוצים אחרי פרישתו של קון אגוארו. קשה מאוד לראות כיצד תוכל בארסה במצבה הכלכלי לממן עסקה מסוג זה, אבל לא ניתן לפסול זאת על הסף. מי יודע, אולי ההחטאה של אברטון תהיה אקורד הסיום של אומביאנג במדי התותחנים, והוא ייפרד מהאוהדים בדלת האחורית. זו לא הדרך הנכונה לומר שלום לשחקן שהיה עד לא מכבר פופולרי, אבל זה מאפיין מועדונים ללא מנהיגות – וארסנל היא הדוגמה הקלאסית ביותר לכך.