"אני זוכר את ההתחלה", מספר אלכס שטילוב וחיוך נבוך עולה על פניו. "אני זוכר את הימים הראשונים שלי מהרגע שנחתתי בארץ, כאילו זה היה אתמול. כשהגענו לישראל אני וההורים שלי לא הצלחנו למצוא אולם התעמלות כדי שיהיה לי איפה להתאמן. עשינו כל כך הרבה סיבובים בתל אביב, ורק אחרי שעתיים מצאנו את האולם בהדר יוסף. עשיתי שם שני אימונים במכבי תל אביב ומיד אחרי זה קיבלתי הזמנה להצטרף לנבחרת ישראל שהתאמנה בעמק הירדן, כי שם התאמן פבל גופמן, מי שהיה המתעמל הישראלי היחיד שנסע לאולימפיאדת אתונה".
ומה אתה זוכר משם?
"מגיל צעיר המכשיר הכי חזק שלי היה הקרקע. אני זוכר שנכנסתי לאולם ההתעמלות, חיפשתי את משטח הקרקע ולא ראיתי שיש משהו כזה באולם. פשוט לא היה משטח כזה באימון של הנבחרת. זה היה אולם שהיה לו מגרש כדורסל ומסביב היו מפוזרים כל המכשירים, חוץ מהמכשיר הזה, אז בעצם התאמנתי על תרגיל הקרקע שלי לפי הפסים של מגרש הכדורסל. ככה התחלתי פה, בלי אולם שהוא ראוי, והאמת שזה לא ממש הפריע לי, כי אף פעם לא הסתכלתי על מה שחסר לי, תמיד עבדתי עם מה שיש. היה לי מצב נתון, באתי להוציא ממנו את המקסימום - ומשם התקדמנו. מאז הרבה דברים השתנו והיום אני יכול להגיד שעברנו דרך יפה".
אלכס שטילוב (רדאד ג'בארה)התעמלות המכשירים הישראלית נבנתה בשני העשורים האחרונים סביב אלכס שטילוב, המתעמל שעלה לארץ מאוזבקיסטן בגיל 15 והפך לישראלי הראשון שהעפיל לגמר אולימפי, לישראלי הראשון שזכה במדליית זהב באליפות אירופה, לישראלי הראשון שזכה במדליה בגמר אליפות העולם - והיחיד שהצליח באמת לקדם את הענף. אתמול (חמישי), בגיל 34, הוא כינס מסיבת עיתונאים והודיע: "אני פורש".
שטילוב לא היה מתעמל שגרתי. כאשר הגיע לארץ, הוא הציב רף גבוה ביחס לתנאים הקיימים, אבל בסוף הוא תמיד עמד בו. הוא היה גבוה באופן משמעותי מכל יריביו, אבל עדיין הציג תנועות של מתעמל קלאסי. גם אחרי שגידל זקן ורבים בעולם חשבו שזה לא אסתטי ולא נאה, אבל הוא עדיין הגיע להישגים גדולים כי אף אחד לא היה יכול להתעלם ממנו. ומתוך השממה, אלכס ניפץ את תקרות הזכוכית, רשם רזומה מפואר של שתי מדליות באליפויות העולם, שבע מדליות באליפויות אירופה ועוד רבות נוספות בתחרויות אחרות, ובעיקר השאיר מורשת אדירה.
אלכס שטילוב (עמית שיסל, הוועד האולימפי)כאשר ייצג את ישראל לראשונה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 היו רשומים באיגוד ההתעמלות אולי 20 מתעמלי מכשירים, כיום יש כ-150 והחלום שלו הוא להכפיל את כמות הזאת שוב ושוב, הפעם תחת כובע המאמן של הדור הבא וכמנהל אגודת ההתעמלות החדשה שתוקם בהרצליה, תפקידים שלקח על עצמו לקראת הפרישה. רגע לפני שיתחיל את הפרק החדש בחייו, שטילוב דיבר בראיון ל-ONE על ההחלטה לפרוש, ההצלחה של ארטיום דולגופיאט, המדליה היחידה בה לא זכה, הרגע המשמעותי ביותר בקריירה שלו וטיפוח דור העתיד.
אלכס, הרבה אנשים הגיעו למסיבת העיתונאים בה הודעת על הפרישה, וזה רק אומר עד כמה הקריירה שלך הייתה משמעותית. דמיינת את זה ככה?
"האמת שבמהלך הקריירה שלי אף פעם לא חשבתי על הסוף, תמיד התמקדתי בליהנות ממה שאני עושה, ללמוד דברים חדשים ולהתכונן לתחרויות. פשוט לא חשבתי על הסוף. באתי להתעמלות ונסעתי לתחרויות בכל העולם כי אני אוהב את זה, אני אוהב להופיע מול קהל, אוהב את האדרנלין של התחרויות. נהניתי לאורך כל הדרך, ואם הצלחתי לסחוב אחריי אנשים נוספים לתוך זה אז כנראה שבאמת עשיתי משהו מיוחד".
אלכס שטילוב (רדאד ג'בארה)למרות הקשיים, עשית דרך ארוכה ומאז שהגעת הענף הזה מאוד התפתח. אפשר לומר שהרבה מההצלחות שיש כיום הן בזכות היסודות שלך?
"כן, וזה בעיניי ההישג הכי חשוב בקריירה שלי, מעבר לכל המדליות. זה שהצלחתי לגייס סביבי כל כך הרבה אנשים טובים שסמכו עליי ותמכו בי, זה הניצחון הגדול ביותר שלי. זה שווה יותר מכל מדליה. כשהגעתי כילד לענף הזה והכרזתי שאעפיל לגמרים ואזכה במדליות בתחרויות הגדולות, זה אולי היה נראה תלוש מהמציאות אבל הם נתנו לי את הגב והאמינו בי".
בתחילת הדרך היית די לבד, וכיום כשאתה מסתכל על ההתעמלות הישראלית ורואה איך היא התפתחה, מה עובר לך בראש?
"מעבר לסיפוק העצמי, אני יכול לומר שאני פורש בלב שלם ומשאיר מאחוריי שורה ארוכה של מתעמלים מוכשרים ומצוינים, כאלה שהראיתי להם שמותר לחלום ובגדול, והם גם מגשימים את החלומות שלהם. כולם מבינים שהמתעמלים הישראלים לא פחות טובים מהמתעמלים האחרים בעולם, וכאשר יש לנו את סרגיי וייסבורג שהוא אחד מהמאמנים הטובים בעולם, אז באמת שאפשר לעשות הכל".
סרגיי וייסבורג (נעם מורנו)היית שם באולימפיאדת טוקיו כשארטיום דולגופיאט היה לחוץ לפני גמר תרגיל הקרקע בו הוא זכה במדליית הזהב. בגלל שלא העפלת לגמר ביחד איתו, היית צריך לחזור לארץ, כך שנפרדת ממנו לשלום ואמרת לו "המדליה שלך". אתה זוכר את אותם הרגעים?
"כן, בטח. גם כשאנשי תקשורת שאלו אותי האם הוא מסוגל לזכות במדליה, תמיד אמרתי שאין שום סיבה שלא יזכה כי יש לו יכולות פנטסטיות, הוא תמיד היה ילד מוכשר שהביא איתו את אחד מהתרגילים הטובים ביותר בענף הזה ובאמת האמנתי בו. לפני שעזבתי את טוקיו אמרתי לו 'ארטיום, אל תדפוק חשבון לאף אחד, אתה מתעמל ברמה הכי גבוהה שיש, תעשה את שלך ואין סיבה שלא תצליח'. אני שמח שזה קרה".
גם אתה הגעת לגמרים אולימפיים וסיימת שם במקומות השמיני והשישי. מעבר לזה, זכית גם מדליות באליפויות עולם. לא מאכזב אותך לפרוש כשהמדליה האולימפית היא היחידה שחסרה לך?
"אפשר לבוא ולהגיד שבאמת חסרה לי מדליה אחת בכל הקולקציה שיש לי, אבל אני מעדיף לא להסתכל אחורה ולחשוב על מה שחסר לי. תמיד צריך להתמקד באיך לשפר את המצב הקיים ואיך להתקדם. עשיתי דרך ארוכה, יפה ומכובדת בקריירה שלי ואני חושב שאין לי על מה לבכות".
ארטיום דולגופיאט ואלכס שטילוב (איציק בלניצקי)איזו מדליה הייתה הכי מרגשת או הכי משמעותית בקריירה שלך?
"המדליה הראשונה שלי באליפות העולם, מדליה שהשגתי בלונדון ב-2009, שם בעצם הוכחתי שגם אנחנו הישראלים יכולים לזכות במדליות כאלה. הכנסתי הרבה אמונה בענף שלנו ומאז כל השאר היסטוריה. אומנם זכיתי מאז בעוד הרבה מדליות בדרך, אבל בעיניי זאת התחרות הכי משמעותית שהייתה לי בקריירה".
כמה זמן לקח לך להתבשל עד שהחלטת לפרוש ולחשוב על המעבר לתפקיד הבא?
"האמת שאי אפשר להתכונן לרגע כזה. כבר תקופה ארוכה זה היה באוויר, אפילו עוד לפני המשחקים האולימפיים כבר גיבשתי את הדעה שאפרוש אחרי טוקיו. ועדיין, זה לא נתפס. כשמגיעים לרגע הזה, רק אז מתחילים להבין עד כמה האירוע הזה הוא גדול ומרגש. אני שמח שבשנים האחרונות לקריירה שלי כבר התחלתי לחשוב על מה אעשה אחרי שאפרוש, כך שאני מסיים פרק אחד בחיים ומיד מתחיל פרק חדש, וזה בעיניי הכי משמח אותי בכל הסיפור הזה".
אלכס שטילוב ובנו (רדאד ג'בארה)אתה הולך לאמן ולנהל את הדור הבא של ההתעמלות בארץ. כרגע, אחרי כל ההצלחות, יש בישראל רק כ-150 מתעמלי מכשירים. אתה באמת חושב שאפשר לפתח עוד יותר את הענף הזה?
"אין לי שום ספק שהענף הזה עוד יתפתח בשנים הקרובות. מעבר למשרת המאמן באיגוד ההתעמלות, אנחנו עובדים על פרויקט מיוחד עם פתיחת אולם חדש וייעודי להתעמלות מכשירים בעיר הרצליה, כך שיהיה שם אולם ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר שיש וזה גם יעזור לקדם את הענף".
זה מעניין אותך לעבוד עם ילדים באימון ולנסות לגדל את הכוכב הבא?
"בוודאי. אני חושב שדווקא בתפקיד כזה אני יכול לתרום הרבה יותר מאשר כל תפקיד אחר. עבודה עם ילדים ומאמנים צעירים זה משהו שאני יכול לתרום בו המון מעצמי, כי שם אני יכול לתת להם יותר ביטחון, להעניק להם ידע ולעזור להם מהניסיון שלי. זה התפקיד הנכון ביותר בעיניי ואני שמח מהדרך החדשה שלי".