נדמה שאין קונצנזוס גדול יותר העונה ב-NBA מאשר סטף קרי. כמעט מבלי ששמנו, הרוצח בעל פני התינוק כבר בן 33 ובמשך עשור שבר כמעט את כל שיאי השלשות האפשריים, ובעצם שינה את המשחק מהקצה אל הקצה. הכי הרבה במשחק, הכי הרבה בעונה ועכשיו גם החזיר לעצמו את תואר השלשות לשנה קלנדרית, כשחצה לראשונה את רף ה-400 קליעות (ג׳יימס הארדן ״גנב״ לו אותו עם 397 לפני שנתיים), עם חודש וחצי אקסטרה לשיפור המספרים. רבים חוזים כי עוד לפני סוף השנה הזו, קרי עוד ישבור את השיא הכי נוצץ: מספר השלשות הגבוה אי פעם.
לקרי יש כרגע קצת יותר מ-2,900 שלשות, ואת השיא מחזיק ריי אלן, שהודיע על פרישה רק לפני חמש שנים בתחושה שיהיה קשה לשחזר את ה-2,973 שלו. בכלל, כשהחבר של דורון שפר מקונטיקט ניפץ את השיא הקודם של רג׳י מילר (2,560), לא היו יותר מדי שחשבו שהמספר שלו יימחק כל כך מהר יחסית. אלן, ששיחק את משחקו האחרון ב-2014 וכבר חשב לחזור ב-2015 ו-2016 לפני שהודיע סופית על פרישה, בוודאי היה מנסה להציב רף גבוה יותר באותן שנים בהן סטף התחיל את ההשתלטות שלו על הליגה. אם רק היה יודע...
עד תחילת העשור הקודם, את קלעי השלשות הגדולים אפשר היה לספור על יד אחת או שתיים ולעתים קרובות היה מדובר בתפקיד שמיועד לשחקן ספציפי בכל קבוצה, אבל כיום הרשימה פשוט בלתי נגמרת. בעצם, אתה לא יכול להחשיב את עצמך כשחקן לגיטימי ב-NBA מבלי שתהיה לך זריקה סבירה מעבר לקשת. אז הנה נתון אחד מני רבים שאולי קצת התחבא, אבל מסייע להבין את התופעה. אביו של סטף, דל, סיים את הקריירה עם 1,245 שלשות ״בלבד״ כשפרש במדי טורונטו ב-2002, עם מקום בין 30 קלעי השלשות הגדולים אי פעם. היום הוא נמצא במקום ה-68 ובוודאי ייעקף על ידי סי ג׳יי מקולום ואפילו באדי הילד בשבועות הקרובים. המשחק פשוט התפתח לכיוון אליו לקח אותו סטף.
לאורך ההיסטוריה בספורט האמריקאי, קשה למצוא שחקן שהיה ב-200 אחוז יותר טוב מכל היתר באספקט מסוים. בבייסבול אוהבים להזכיר את בייב רות׳ האגדי, שניפץ את שיא ההומראנים לעונה והעמיד אותו על 56 כשבאותה תקופה השיא עמד על 19. בכדורסל היה זה ווילט צ׳מברליין עם 100 הנקודות שלו, שהתעלל בזמנו בחבריו על הפרקט. במשחקים בברוקלין וקליבלנד, קרי קלע תשע שלשות פלוס, בפעם ה-37 וה-38. הבא אחריו עשה את זה רק תשע פעמים. מדובר בהבדל פשוט עצום. ברבע המכריע מול הקאבס הוא ביצע ריצה של 20 נקודות מול שמונה שקלעו כל שחקני היריבה, בדרך חזרה מפיגור לניצחון בהפרש דו ספרתי.
אבל קרי הפך לקונצנזוס העונה, לא רק בגלל הקליעה שלו. את זה תמיד ידענו שיש לו. בעונה שעברה, כשכל חבריו משושלת האליפויות סבלו מפציעות, הוא לא התלונן והוביל את גולדן סטייט לפליי-אין כמעט לבד. העונה הוא הוא אפילו העלה הילוך לצד דריימונד גרין ועם סגל צעיר וחסר ניסיון, כולל אנדרו וויגינס המשתקם. יכול להיות שכוכב אחר היה מוותר ומבקש טרייד אחרי שנתיים שחונות, אבל סטף עושה ותמיד עשה את הכל עם חיוך, כך שהסטנדינג אוביישן וקריאות ה-MVP שחיכו לו במהלך המשחק בברוקלין, תמצתו נאמנה את מה שמרגיש כלפיו כל חובב כדורסל בימים אלה. ככה זה, בניו יורק אין בולשיט. גם אם משחק אצלך קווין דוראנט ומולו עומד שחקן שמפרק אותו ואת הקבוצה שלך לגורמים.
אם נשאר לרגע בברקליס סנטר, לא מדובר היה רק במפגש שהוכרע בנוקאאוט מהדהד מול ה-MVP של שתי עונות האליפות האחרונות של הווריירס, אלא גם בהוכחה שקרי הוא לא רק שלשות. הארדן למשל, סובל מפתיחת עונה חלשה שקשורה לא מעט לעובדה ששחקני הגנה למדו אותו, במיוחד תחת חוקי השיפוט החדשים בנוגע לעבירות במהלך קליעה. קרי כבר עשה את ההתאמות ולעתים נראה שפשוט בלתי אפשרי לשמור אותו. באחד הפוזשנים הכי זכורים מהמשחק, נצמד אליו בלייק גריפין. כן, אותו אחד שנבחר ראשון בדראפט 2009 האגדי, שמונה מקומות מעל סטף. אחרי תזוזה בלתי נגמרת והטעיית גוף שהסתיימה בעוד דרייב קליל של קרי ללייאפ, גריפין נראה תופס את הראש. גם אנחנו.
ג׳ורדן הרס את המשחק, או שזה היה פיפן?
מאז שיצא ׳הריקוד האחרון׳ הבנו שסקוטי פיפן כועס. למה? כי לטענתו מייקל ג'ורדן לא התייחס אליו מספיק ולא הציג אותו באור חיובי. לפני כשנה הוא טען: ״אנחנו עזרנו למייקל לבנות את השם שלו. אני מדבר גם בשם שחקנים אחרים כשאני אמר שהדרך שבה הוא הציג אותנו היא חצופה״. אז השבוע יצאו מספר ציטוטים שכביכול נלקחו מספרו החדש UNGUARDED. בספר ניסה פיפן לספר מנקודת מבטו את מה שבאמת התרחש בעונות האליפות של שיקגו בולס, אבל מן הסתם ההתמקדות הייתה במערכת היחסים שלו עם ג'ורדן. ״ארחיק לכת ואומר שמייק הרס את המשחק״, נכתב שם. ״בשנות ה-80 היינו משחקים בחצר והכדור היה זז משחקן אחד לשני. היינו משחקים לטובת הקבוצה. כל זה השתנה בניינטיז. ילדים רצו להיות כמו מייק״.
לטענת פיפן, ג׳ורדן לא אהב למסור או להילחם על ריבאונד ומעולם לא רצה לשמור על השחקן הטוב ביותר של היריבה. הכוונה ברורה ובמובן מסוים, בהחלט יכול להיות שיש משהו בדבריו של מי שתמיד ייזכר לצערו, כסיידקיק האולטימטיבי. בעיה גדולה לא פחות צצה כשהוא דיבר על כך שלדעתו, לברון ג'יימס מייצג את כל הדברים הנכונים בכדורסל ושלדעתו קינג ג'יימס הוא הטוב ביותר פעם. אבל רגע, פיפן ידוע כאחד שמשנה דעתו פעם אחר פעם, אז חכו לפני שתשפטו אותו. השבוע הוא טען פתאום שהדברים לא נכתבו בצורה הזו.
״מה שהתכוונתי לומר זה שסוג הכדורסל הזה שמייקל שיחק לפני שהתחלנו ליישם את התקפת המשולש, לא היה כדורסל מנצח. אולי לא הייתי מחשיב את סוג הכדורסל הזה ככזה שהרס את המשחק, אבל זה בטח לא היה כדורסל מנצח״. על לברון הוא הוסיף כי לדעתו אין שחקן שהוא הגדול בהיסטוריה. ״בספורט יחידני עוד אפשר להגיד שיש מישהו שהיה גדול מכולם. בספורט קבוצתי הקבוצה היא המוקד. הספר שלי הוא על קבוצת הכדורסל הטובה אי פעם ששיחקה בתקופה הטובה אי פעם. מנקודת המבט שלי״.
וכך, במקום לייצר דיון אמיתי על דברים שנשמעו מעניינים בתחילה, שוב קיבלנו את הפליפ פלופ של פיפן. חבל.
שבוע טוב דני
זה אולי היה השבוע הטוב ביותר של דני אבדיה בקריירת ה-NBA הקצרה שלו, למרות שוושינגטון איבדה בו את ראשות המזרח. מול ניו אורלינס הוא רשם דאבל דאבל נדיר (11 נקודות, 10 ריבאונדים) והפגין סוף סוף גם יכולת התקפית משופרת עם חדירות לסל והרבה אסרטיביות. הבעיה היא שלא היה לזה המשך ובטח שלא קפיצת מדרגה נוספת בשני ההפסדים שהגיעו אחר כך, בשארלוט ובמיאמי. מול ההיט אבדיה התקשה מול ג'ימי באטלר, סיים עם מדד של מינוס 9, וחזר לסורו מבחינה התקפית, כשהוא ממהר להיפטר מהכדור ונדחק לפינות כדי לזרוק לשלוש (סיים עם 2 מ-3 הזריקות היחידות שלו, שהיו כולן מחוץ לקשת).
ראוי לציין שבאותם שני משחקים, בראדלי ביל חזר מהיעדרות קצרה וזה כנראה אומר לא מעט על תפקידו של דני. הוויזארדס יפגשו שוב את מיאמי ושארלוט השבוע, כך שיהיה מעניין לראות אם אבדיה יצליח לתקן את מה שלא כל כך עבד מולן.
דירוג העוצמה
אז מילווקי, דנבר, בוסטון, יוטה וממפיס בולטות בהיעדרן, אבל הדירוג כבר כאן והרשות להתווכח כאן למטה נתונה. מתחילים.
10. אטלנטה (לא דורגה)
אחרי שישה הפסדים בפתיחת עונה מקרטעת, ההוקס ניצחו השבוע את מילווקי, אורלנדו ובוסטון עם יכולת מצוינת של טריי יאנג, שמתחיל לחזור לעצמו.
9. פורטלנד (לא דורגה)
אחרי פתיחת עונה מקרטעת, צ׳ונסי בילאפס מתחיל למצוא את השילובים הנכונים ודמיאן לילארד מתחיל לאפס את הידית עם ניצחונות מרשימים על טורונטו ושיקגו השבוע.
8. וושינגטון (6 בשבוע שעבר)
הוויזארדס נתקעו דווקא כשהכוכב הגדול שלהם חזר. מצד שני, ביל הוא ביל והוא אמור לחזור לעצמו מהר מאוד.
7. ברוקלין (3 בשבוע שעבר)
התצוגה החלשה כל כך מול גולדן סטייט אמורה להדליק אצל סטיב נאש נורה אדומה, כמו גם אצל קברניטי המועדון שעדיין לא החליטו מה לעשות עם מסורב החיסונים המפורסם בעולם, קיירי אירוינג. דווקא באותו מפגש פסגה, מול יריבה איכותית, התברר עד כמה חסר שחקן ברמה שלו. מעניין מתי הסבלנות של הבעלים תפקע.
6. קליפרס (7 בשבוע שעבר)
עוד קבוצה שפתחה את העונה בצורה בינונית, אבל ניצחה 8 מ-9 משחקים עד להפסד האחרון מול ממפיס. למי שתהה, פול ג׳ורג׳ מוביל את הקבוצה בנקודות, ריבאונדים, אסיסטים וחטיפות.
5. שארלוט (לא דורגה)
ההורנטס נראים מצוין לאחרונה, עם ניצחונות מרשימים על ניו יורק, וושינגטון ובעיקר גולדן סטייט אליה נגיע עוד מעט. אז זו לא רק הקבוצה של לאמלו בול, אלא חבורה לוחמנית שמתחילה להיראות כמו קבוצה שנבנתה נכון עד עכשיו על ידי מיץ׳ קופצ׳אק. מיילס ברידג׳ס הפך לאחד השחקנים המדוברים בליגה, טרי רוזיר נלחם על כל כדור (כולל אחד בו זכה במהלך מול דריימונד גרין לקראת סוף המשחק), ואפילו גורדון הייוורד תורם את חלקו.
4. מיאמי (5)
ההיט היא אולי הקבוצה שהכי כיף לצפות בה. בטח במזרח. אל תחמיצו את מסירת האלי-הופ שנכנסה לטיילר הירו והפכה לשלשה במשחק מול ניו אורלינס השבוע.
3. שיקגו (2)
מי ציפה לכך שדמאר דרוזן ימצא את עצמו במקום השלישי ברשימת מלך הסלים (26.6 נק׳ למשחק), ובשני ניצחונות בסטייפלס סנטר (שעכשיו שינה את שמו), יגרום לכך שהלייקרס יצטערו על שלא החתימו אותו במקום ראסל ווסטברוק.
2. פיניקס (4)
השבוע קיבלנו כמה הופעות הירואיות של כריס פול (19 ברבע האחרון שניצחו את מינסוטה) ודווין בוקר (הרג ברכות את דאלאס), בדרך לרצף של 10 ניצחונות. מרשים.
1. גולדן סטייט (1)
הכל כבר נאמר על הווריורס. כשנשאל סטיב קר על מה שמייחד את השיטה של גולדן סטייט, הוא לא היסס. ״סטף קרי״.