אחד מאנשי המקצוע שמלווים את לינה גלושקו בחודשים האחרונים הוא רונן מורלי, שעובד עם הצוות המקצועי של הטניסאית הצעירה, שניצחה לאחרונה טורניר ראשון עם סך פרסים בגובה של 25 אלף דולר. בטניס הישראלי קוראים לו איש צללים כי הוא בקושי מתראיין או מצטלם, אבל כולם יודעים שמדובר במוח מבריק ביותר ובאחד מאנשי האימון החשובים ביותר בישראל.
מורלי בן ה-55 היה אחראי בשנות ה-90 לטיפוח של כמה מהטניסאים הבולטים בהיסטוריה, כאשר אימן שחקנים כמו אנדי רם, יוני ארליך, נועם אוקון, הראל לוי ואמיר חדד בין היתר. בנוסף, היה מאמן נבחרת הדייויס של ישראל, שרשמה הצלחות גדולות בתחילת שנות האלפיים, עם כמה מרגעי הקסם הגדולים ביותר בתולדות הענף, אבל מאז הדור הזה? לא קם לו דור חדש. דווקא עכשיו, כאשר הוא מלווה את לינה גלושקו בת ה-21, מורלי שובר שתיקה בת 15 שנה מאז הראיון האחרון שלו בתקשורת. האיש שנחבא אל הכלים בראיון מיוחד ל-ONE.
"עברתי מסע ארוך ומייגע בטניס הישראלי", אמר מורלי. "בהתחלה עבדתי בירושלים עם ילד בשם אנדי רם שהצליח להפוך לטניסאי גדול, ואז קיבלתי זימון ממנהל האקדמיה, שלמה גליקשטיין, שקרא לי לאמן בווינגייט. גרתי במשך שש שנים בקרוואן של 24 מ"ר כי היה לי חלום לבנות שחקנים לעתיד. בתחילת הדרך חווינו מלא כישלונות, נסענו לחו"ל וקיבלנו בראש על ימין ועל שמאל, אבל אחרי אחת הנסיעות הפחות טובות שהיו לנו, דווקא כאשר עמוס מנסדורף עלה להופעה האחרונה כשחקן פעיל ובארץ הצהירו שאין יותר שחקנים איכותיים, אני הסתכלתי עליהם ואמרתי להם 'חבר'ה, יש לי שני חלומות. הראשון הוא לראות אחד מכם משחק בנבחרת גביע הדייויס, כי ייצוג המדינה זה הדבר הגדול ביותר שיש, והשני הוא לראות אחד מכם משחק בתחרות גראנד סלאם'".
והצלחת בענק עם כל החלומות האלה, בכל מה שקשור לחבורה שאימנת. אירוע השיא בעיניי היה בהיכל ביד אליהו, אני לא חושב שהיה רגע כזה מיוחד בטניס הישראלי.
"נכון. בעצם עשר שנים אחרי, כל אותם השחקנים היו בסגל נבחרת גביע הדייויס, כשאני אימנתי את הנבחרת. זו הייתה אותה הנבחרת שהגיעה להישג חסר תקדים בספורט הישראלי, עם העפלה לחצי הגמר בבית העליון. כל אותם השחקנים האלה גם לקחו גראנד סלאמים ועשו קריירה מרשימה. האמת, אחד מהרגעים שהכי זכורים לי זה דווקא כשהיינו במצב של הישרדות במשחקים נגד זימבבואה, כי דווקא שם היינו ביחד כנבחרת. כל זה די מזכיר לי מה שקורה היום, כי יש סוג של חילופי דורות".
נבחרת הדייויס שעלתה לחצי הגמר בבית העליון (אמיר לוי)כיום אתה מלווה את לינה גלושקו, שהיא טניסאית צעירה בתחילת דרכה. להרבה אנשים זה אומר שהיא מסומנת כהבטחה לעתיד. מה מיוחד בה?
"אצל לינה יש שילוב מיוחד של ווינריות מטורפת ואינטליגנציה רגשית גבוהה. היא רואה דברים שאחרים לא רואים. יש פתגם שתמיד עזר לי ברגעים הקשים: 'אדם צריך לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד מההתלהבות'. היא נופלת וקמה כל הזמן, ובסוף השחקנים החזקים ביותר מנטלית הם אלה שקמו הכי הרבה פעמים ממשברים. מעבר לזה, היא אתלטית עם ממדי גובה של 1.80 מטר ומאוד מוכשרת טכנית".
לאחרונה לינה גלושקו נמצאת בגרף עלייה, אבל היא עדיין צעירה. מה עוד היא צריכה לשפר בעיניך?
"את קבלת ההחלטות, הטכניקה והיציבות במשחק שלה. היא כבר משפרת את זה, יש לה מטרות תקופתיות והיא נמדדת בהן".
למה בחרת לעזור דווקא לטניסאית כמו לינה?
"לא בחרתי בה. בשנים האחרונות החזון שלי השתנה, מגידול שחקנים לגידול מאמנים. החלום שלי הוא שמאמנים ישראלים ישימו אותי בכיס הקטן, וזה יקרה. את סשה, שהוא אח שלה והמאמן שלה, פגשתי בקורס מאמנים לפני כחודשיים, שם הכרתי בחור אינטליגנטי שאוהב את המשחק ובעל מוטיבציה אדירה. כשהוא פנה אליי בשאלה האם אוכל לעזור לה ולו בתחום המקצועי, אמרתי 'בשמחה רבה' ואני שמח להיות חלק מהצוות הזה".
סשה ולינה גלושקו (רדאד ג'בארה)מה היתרון המשמעותי של לינה?
"חבטת ההגשה שלה. בתפיסת העולם שלי, כששחקן מגיש זה מצב משחק משמעותי. אנחנו עובדים גם על זה כי כשהיריבה מחזירה זה משהו שמשנה את הראייה המרחבית של כל המשחק. זה שיפר לה את ההגנה בצורה משמעותית, בעוצמות, בגיוון ובכיוונים. היא חבטה 15 אייסים במשחק האחרון. אני מכוון אותה שתהיה שחקנית חושבת, שמזהה את הבטן הרכה של היריבה. היא רואה את המשחק ממעוף הציפור ולא מגובה אפס".
לאן לינה גלושקו יכולה להגיע בעתיד?
"הנבואה ניתנה לטיפשים. אני אף פעם לא התנבאתי. באחריותנו להכין את לינה בצורה טובה ביותר, והזמן ידבר. בשבוע שעבר היא שיחקה בנתניה שני משחקים מעולים, אבל ברבע הגמר שיחקה קטסטרופה. אנחנו הישראלים ממהרים להכתיר וממהרים להספיד, אנחנו לא מספיק תהליכיים ואין לנו מספיק סבלנות. כשהיא סיימה את המשחק, אמרתי לה שאני גאה בה, דיברנו על המשחק, למדנו ממנו ואחד הדברים הכי חשובים שלמדנו זה לחבק את ההפסד. כשאתה מחבק אותו, אתה לומד ממנו ואתה בצמיחה מתמדת. אנחנו צריכים להתמקד בתהליכים, במה שהיא צריכה להשתפר, ובסוף זה יקרה והיא תתקדם".
לינה גלושקו (רדאד ג'בארה)יש עוד כמוה בדרך?
"יש הרבה. שביט קמחי עשתה לאחרונה עבודה טובה, ניקול חירין במגמת שיפור ויש מאמנים שעושים עבודה מצוינת. אומנם אני אופטימיסט חסר תקנה, אבל אני באמת מאמין שהרבה דברים טובים עוד יקרו".
אם כבר דיברנו על פערי הדורות, מה רמת הכישרון של לינה גלושקו לעומת טניסאיות גדולות שהיו כאן בעבר, כמו שחר פאר או אנה סמשנובה?
"יש חמישה מרכיבי כישרון: הכישרון הטכני שהוא הכי פחות משמעותי לדעתי, המרכיב הטקטי, המרכיב המנטלי, המרכיב הפיזי והמרכיב ההכרתי. בעיניי, יש לה את השילוב של כל המרכיבים האלה. התפקיד שלנו הוא שהכל יעבוד ביחד בהרמוניה ואני מקווה שנצליח כדי שנוכל באמת לממש את הפוטנציאל שלה".
שחר פאר (משה חרמון)אתה מדבר הרבה ברמת המאקרו ולא מתעסק במיקרו. אם כך, מה החזון שלך לטניס הישראלי?
"במקום שאחרים רואים את ה'לא', אני מצליח לראות את ה'כן' הרבה פעמים. יש מאמנים צעירים מדהימים ומחויבים, ויש ילדים מוכשרים. אחד מהדברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם זה הרשתות החברתיות, שם ההורים ובעלי המקצוע מדברים על הטניס בצורה שלילית. אני חושב שאם קודם כל נשכיל לדבר על הענף בצורה חיובית, הרבה דברים טובים יקרו".
לאחרונה אין בארץ טניסאים גדולים שצמחו אחרי אנדי רם ויוני ארליך, דודי סלע ואמיר וינטרוב, כלומר אין מישהו שמוביל את הענף הזה קדימה בשנים האחרונות. מעבר לגישה החיובית, מה בעיניך חשוב לעשות כדי שיהיו באמת טניסאים שיגיעו לטופ העולמי?
"סבלנות, כי זה משחק של סבלנות. ממוצע הפריצה בטניס הנשי הוא גיל 24-25, בטניס הגברי זה 27-28 ושם מגיעים לבשלות המנטלית. נכון שיש את היוצאים מן הכלל, אבל זה לא נכון לשאוף להיות יוצאים מן הכלל. לינה גלושקו עדיין בלי ניסיון תחרותי גדול, לכן גרף העלייה שלה יהיה יותר ארוך, ואנחנו גם נאפשר לה שהוא יהיה כמה שיותר ארוך כדי שתוכל להמריא בהמשך".
אנדי רם ויוני ארליך (מערכת ONE)ציפור קטנה לחשה לי שאתה מאמן הרבה שחקנים בהתנדבות, זה נכון?
"כן, כי החלום שלי זה לייצר תרבות יותר טובה, מפרגנת ותומכת. תרבות תחרותית אבל בריאה".
מאיפה המוטיבציה שלך?
"אני מת על המשחק הזה ועל החברה הישראלית. החלום שלי זה שהמנהיג הבא יהיה חיובי, שיתרום מזמנו למען החברה ועתיד הטניס. זו אחת הסיבות שאני נמצא על לינה גלושקו, כי אני מאמין שאם היא תהיה שם - היא תהיה מנהיגה חיובית".
רונן, אתה לא מתראיין הרבה. למה?
"כי אני חושב שמאמן טוב הוא איש צללים. זה נותן לשחקן את הבמה להתפתח. פעם אחת שברתי את הכלל הזה, ב-2006 לפני משחק העלייה נגד צ'ילה, כי הרגשתי שהשחקנים קצת לא האמינו בעצמם. התראיינתי, שידרתי להם את החיוביות הזו שהכל אפשרי - והשאר היסטוריה".
אלה היו ימים יפים.
"אני חסיד גדול של קבוצתיות, דווקא בענף הזה. חוזקה של קבוצה כחוזק החוליה החלשה. תמיד תמכתי במי שהיה לו קשה, לא במי שהוביל. קבוצה טובה זה חתיכת כוח. לפתוח דלת זה קשה, אבל בקבוצה בריאה כל פעם מישהו אחר פותח את הדלת. כשנסענו להודו, אמיר חדד שיחק נגד נועם אוקון. הם נלחמו אחד בשני, אחד מהם ניצח אחרי קרב גדול, אבל בסוף הם ירדו מחובקים לאימון שחרור משותף. בקריירה הארוכה שלי למדתי שיש חמישה גורמים להצלחה - השקעה, חיוביות, ניטור מטרות וביצוע, הנאה ופרגון. זה משהו שצריך לחזור לטניס שלנו".