לכל אחד מאיתנו קיים גיבור ילדות כזה או אחר. לאחד כוכב קולנוע, לאחר ספורטאי, אולי קרוב משפחה או דמות מצוירת. “רוברטו באג’יו – שחקן איטלקי שמשחק ביובנטוס”, זו הייתה התשובה של אבי, מיכאל “לופא” קדוש ז”ל, כשאני שאלתי אותו מי הכדורגלן הטוב בעולם, בהיותי בן 6 בדרך לבית הספר עם כדור ביד. לי אישית היו שני גיבורים, כאלו שהפכו אותי מאז ועד היום למי שאני. האחד באופן די ברור הוא אבי. בתור בן של שחקן/מאמן/דמות מוערכת ודומיננטית, אי אפשר שלא היה לקבל ממנו את תחושת הביטחון וההשראה בכל רגע ורגע. לא פחות ממדהים שזה קורה גם כשהוא כבר לא בין החיים.
כל מי שמכיר אותי יודע מי הגיבור השני – רוברטו באג’יו, איך לא, יחד עם ההשפעה של אבא וההתעניינות בכדורגל התחברתי אליו עם השנים. אני זוכר את עצמי כילד עוקב אחרי “הקוקו האלוהי”, אחרי הסרייה א’, הנבחרת האיטלקית וההיסטוריה. עבור נער אוהד כדורגל, כזה שמתחיל את צעדיו הראשונים בעולם הזה בשנות ה-90, זה היה הדבר הטוב ביותר לעקוב אחריו. עידן שבו ממש לא היה פשוט לראות בארץ משחקים או אפילו קטעי ספורט או תמונות, דבר שהיום נראה מובן מאליו בכל בית ולכל ילד בישראל שרוצה לראות את הגיבור שלו.
המפגש עם רוברטו באג׳יועבור הקהל הבוגר יותר, באג’יו מיד מעלה זיכרונות נעימים. מי שזכה בכדור הזהב של 1993, נבחר לגדול שחקני הסרייה א’ בכל הזמנים, הראשון שנכנס להיכל התהילה שלה ונכלל בהרכב כל הזמנים של פיפ”א, גרם להפגנות ענק בעיר פירנצה שכללו לא מעט פצועים כשעבר מפיורנטינה ליובנטוס בשנת 1990 אחרי שפרץ לתודעה העולמית במונדיאל של אותה השנה. האיש והקוקו גם מחזיק בגביע אופ״א (הליגה האירופית של היום - לא היו 4 נציגות באלופות כמו בימינו) עם יובה כשסיפק שערים ובישולים אדירים.
לצד רגעי ההצלחה, באג’יו זכור כמובן לכולם בהחמצת הפנדל האחרון מול ברזיל בגמר מונדיאל 94, אך יחד עם זאת אסור לשכוח שבאותו גביע העולם הוא נתן תצוגות יחיד, כזו שמאז גרינצ׳ה הברזילאי בשנות ה-60 לא קיבלנו משחקן כל-כך דומיננטי שלקח את הנבחרת שלו לבד על גבו. הוא כבש 5 שערים בשלבי ההכרעה שכללו צמד מול ניגריה בשמינית, אחד בדקה ה-89 ושני בהארכה, הוא גם אחראי היה לשער ניצחון בדקה ה-90 מול ספרד ברבע הגמר ועוד צמד אדיר בחצי מול בולגריה של סטויצ׳קוב ולצ׳קוב.
רוברטו באג'יו אחרי החמצת הפנדל (רויטרס)כאמור, רבים נוטים לזכור את אותה החמצת הפנדל בגמר אליו עלה פצוע ועבור האיטלקים הוא היה הגיבור הטראגי, אך גם הגיבור שמלכתחילה נתן להם את האפשרות לחלום על זכייה. למרות ההחמצה הזכורה, בעידן של היום בו מחפשים את השחקן “הווינר” – הדור הצעיר חייב להביט בבאג’יו וללמוד ממנו. הצלחה גדולה מגיעה גם דרך אכזבות כאלו ואחרות, ותאמינו או לא, זה הפך את הסיפור שלו לגדול יותר.
מעבר להישגים ותארים כאלו ואחרים, היה לבאג’יו פשוט הכל. מספר 10 אולטימטיבי עם מגע של קסם בכדור, דריבל ופס אלוהי. במצב נייח לטובתו היה אפשר להתחיל לחגוג, סיומת מהסרטים בשתי רגליים, כריזמה וגאונות שבאה לידי ביטוי בלא מעט רגעי דרמה בדקות הסיום שאותן ניצח במו רגליו, או יותר נכון על רגל וחצי כי כבר בגיל 18 קרע את הרצועה הצולבת בברכו והרופאים בזמנו לא נתנו לו סיכוי עוד לדרוך במגרשי הכדורגל, אך דווקא מהמקום הנמוך כביותר, שכבר היה חתום בפיורנטינה, הוא הפך לבודהיסט שמתמקד בטוב בכל דבר והבין שבחיים דבר אינו מובן מאליו. זה הדבר שהפך אותו לאדם ולספורטאי שכולנו מכירים.
רוברטו באג'יו (רויטרס)המסע להגשמת החלום
ככל שהשנים עברו, החיבור לאבא, למשחק עצמו, אם כשחקן בגילאים הצעירים ובטח לאחר מכן כמאמן בעצמי, החיבור לכדורגל האיטלקי רק הלך והתעצם עד שהפכתי ביום מין הימים לפרשן הליגה האיטלקית בערוץ ONE. הביקורים באיטליה אצל חברים ואנשי כדורגל הפכו לתכופים יותר ויותר ולפני לא מעט שנים יצא לי להכיר את ולנטינה באג’יו, הבת של. החיבור היה מיידי ובכל הזדמנות שביקרתי בארץ המגף דאגנו להיפגש כך שאפילו לפני שלוש שנים יצא לי לארח פה בארץ הקודש אותה ואת אחיה מתיאה.
אורן קדוש, ולנטינה באג׳יו וגלי רביב (אורן קדוש)מאז שאני זוכר את עצמי (עוד בעידן ללא רשתות חברתיות) תמיד רציתי להכיר את האדם המיוחד ומעורר ההשראה שגדלתי עליו. בנסיעה האחרונה שלי לאיטליה, שכללה שלושה משחקי כדורגל מהחלומות (אינטר מול ריאל מדריד, יובנטוס נגד מילאן ופיורנטינה – אינטר) הגיעה גם סגירת המעגל שלי. בסיפור שלפניכם מתועד המסע שנחתם בביקור בביתו של הכדורגלן האגדי, שיחד עם עברו המפואר, אופיו הג’נטלמני נשמר גם בפגישה בחצר ביתו.
גלי רביב ואורן קדוש (אורן קדוש)גלי זוגתי ואני נפגשנו בנוהל הקבוע שלנו במילאנו, בשכונת נאבילי ליד הנהר עם ולנטינה. לקראת סופו של הערב, גלי, שמיותר לציין כמה אני אוהב אותה, אמרה לה את המשפט שסגר עבורי מעגל של שנים. “אני חייבת להבין, איך עד היום הם לא הכירו כמו שצריך?”, אמרה ומיד ולנטינה תפסה את ראשה והשיבה שהיא לא מאמינה איך לא חשבה על זה קודם והציעה לנו לבוא בעוד יומיים, בשעות הבוקר בטענה שלא תהיה עוד הזדמנות לאחר מכן, ונשב כולנו יחדיו כיוון שאביה אמור לחזור מרומא למחרת ו-ולנטינה אמורה לטוס לאיביזה בצהריים.
ההתרגשות הייתה גדולה. כמובן שאמרתי לה שמדובר בהגשמת חלום ילדות שלי, ולשעה אין כל חשיבות מבחינתי כשמפגש עם אליל נעוריי עומד על הפרק. “מוכן לעשות הכל כדי להכיר ולפגוש אותו”, השבתי. ולנטינה אישרה, המפגש עם רוברטו באג’יו התקרב בצעדי ענק. למחרת בבוקר היא ענתה לי בהתרגשות גדולה, כאילו היא עצמה מגשימה חלום, שהדבר יוצא לפועל. “הוא אכן יהיה בבית, הוא מחכה ומצפה בשעה 10:30, הוא כבר יודע מי עומד לבוא. הוא ואמא שלי ישמחו להיפגש”, אמרה. נותרתי כמעט ללא מילים בפי, אמרתי תודה ושאני ממש נרגש לקראת הפגישה ושנתראה כמובן.
רוברטו באג'יו והקוקו הזכור (רויטרס)נתניהו, עיסוקיו כיום והצניעות: הפגישה שלי עם באג’יו
מי שעוקב וחי את הכדורגל האיטלקי יודע שבאג׳יו, בשונה מהקולגות שלו באיטליה, ממעט מאוד להתראיין, חי חיים שקטים והרחק מאור הזרקורים כך שזה רק חיזק את התחושה של משהו בלתי רגיל שעומד לקרות. לכן, לא יכולנו להגיע בידיים ריקות אז נכנסנו לחנות יינות והבאנו איתנו שני בקבוקי יין טובים כתודה.
בדרכנו לשם, שהתחילה ב-8 בבוקר ממילאנו בנסיעה לכיוון ויצ׳נטינה שליד ויצ׳נזה, ככל שהתקרבנו יותר ויותר ניתן היה להרגיש את המתח גובר ברמה שאפילו גלי התרגשה מאוד. השיא היה כשהגענו לעיירה בה הוא גר, ממש בקצה של השכונה. נסענו במעלה ההר ולפנינו ניצב שער שלפתע נפתח במיוחד לקראתנו. אנחנו נכנסים פנימה בהתרגשות, עוצרים את הרכב ומיד ולנטינה יוצאת אלינו עם האהבה העצומה שלה. היא וגלי ממש מתרגשות ומתחבקות עם דמעות בעיניים, אנחנו נכנסים כולנו יחד אל הבית של הגדול מכולם ואיך שאני נכנס הוא היה הראשון שפשוט ניגש אליי עם לחיצת יד וחיבוק.
רוברטו באג'יו (רויטרס)ולנטינה צעקה מהצד “פאפאווווו, כאילו ירייה של הנה זה בא”, והנה הוא, רוברטו באג’יו, הדמות עליה גדלתי, אותה אבי ז”ל שיבח ושאחרי ביצועיו עקבתי מקרוב, ניצב מולי. אנחנו פשוט מתחילים לדבר באיטלקית כאילו לא היה מתח מעולם והבלתי רגיל הפך ברגע פתאום לנוח ונעים. מיד ולנטינה אמרה לו שהוא לא יזכור אבל נפגשנו כשהייתי ילד בישראל. זה אכן קרה ב-99 אך אבא שלי ז״ל לא האמין שאצליח להתקרב אליו שאפילו לא הביא איתו מצלמה למשחק בין מכבי ת”א לבית”ר ירושלים בבלומפילד, שם באג׳יו היה שחקן אינטר שבא כאות כבוד לבעוט את בעיטת הפתיחה ולמחרת להיפגש עם ראש הממשלה דאז - אהוד ברק.
הוא נזכר בכך למרבה הפלא ואמר: “כן, באתי לפגוש את ראש הממשלה, בנימין נתניהו?”, הוא שאל ואמרתי לו שלא, היה זה אהוד ברק, אפשר להבין למה שכחת אותו, היה קצר בהרבה לעומת נתניהו ומיד צחקנו והבאתי לו את בקבוקי היין. במלוא הג’נטלמניות שלו הוא אמר לי שממש לא הייתי צריך, עניתי שהייתי חייב ושרציתי להביא גם שוקולדים אבל אם הייתי עוצר בדרך, הייתי מפסיד עוד כמה דקות איתו. הוא צחק.
אורן קדוש ואביו לופא קדוש ז"ל (מערכת ONE)אשתו אנדריאנה הצטרפה אלינו לסלון וגם אמא שלה שעזבה את הבישולים במטבח כדי לומר שלום אוהב. מיד כדי שלא ירגיש לא בנוח אמרתי: “סליחה על האיטלקית שלי שהיא לא מושלמת, אני מבין הכל אבל מדבר לא מושלם”, ורק על מנת שתבינו באיזה אדם מדובר, הוא פשוט ענה לי: “אני צריך לומר לך סליחה שהאיטלקית שלך יותר טובה משלי”, ושוב צחקנו (מחזה שקרה לא מעט מסתבר), ולפתע פתאום אני מוצא את עצמי יושב עם גלי בבית של רוברטו באג׳יו הגדול, שותה איתו ועם משפחתו קפה, מדברים באיטלקית נטו על כדורגל ובעיקר על החיים והכל מרגיש טבעי.
רוברטו באג'יו באינטר (רויטרס)שאלתי אותו האם ולנטינה סיפרה לו מה שאני עושה בחיים שקשור לכדורגל (פרשנות, אימון), הוא ענה שכן אבל אולי לא הכל כי ולנטינה שומרת גם דברים לעצמה ואמרתי לו שהוא לא יודע, אבל שאבא שלי ז״ל שהיה שוער ומאמן כדורגל מאוד מוכר בישראל היה הראשון להכיר לי אותו ומאז הם שני האנשים שהשפיעו עליי הכי הרבה לאורך החיים. אבא במודע והוא פחות והרבה בזכותם אני מי שאני היום. ‘רובי’ התרגש ואף היה נבוך מהאהבה שמורעפת עליו ויחד עם זאת אמר שהוא מצטער מאוד על אבא ושבהחלט יכול להבין כי גם עבורו אביו היה דמות מפתח שהשפיעה מאוד על חייו, הודה שזה בהחלט כבוד גדול עבורו. מה שאותי לא הפסיק להדהים וכמובן לרגש היו התגובות שלו, שאדם במעמדו, ואחרי כל מה שעבר, אגדה בחייו, משיב בסבלנות ובכבוד רב, דבר אינו מובן מאליו עבורו, בודהיסט אמיתי.
לאחר מכן יצאנו כולנו החוצה עם הקפה, לחוות ולראות קצת את הנוף מבעד לבית היפהפה ושאלתי אותו באווירה נינוחה “כמה שנים אתה גר פה ומה אתה עושה בחיים היום?”, והוא ענה לי שקרוב ל-25 שנה שהוא נמצא כאן, במקור גדל לא רחוק מאותו אזור אך בבית הרבה יותר פשוט ושהיום הוא הפך ל”גנן”, סיפר לי וצחק. כדי לסבר את האוזן, מדובר בשטח בלתי נגמר של מאות דונמים מחוץ לבית שהוא דואג לטפח בעצמו ולבדו עם הטרקטור או בידיו החשופות ומוצא סיפוק ועשייה בעבודת האדמה מאז הפסיק לשחק כדורגל. תוך כדי שאני שואל אותו הוא מביט בשמיים ורואה שדי אפרורי ואומר שמקווה להספיק את העבודה שתכנן לאותו יום עם הטרקטור כי עומד לרדת גשם.
אנדראינה באג׳יו, אורן קדוש ורוברטו באג׳יו (אורן קדוש)רוברטו באג’יו הגדול התעניין ושאל אותי איך הולך באימון ובפרשנות, עניתי שלא מעט בזכותו והאהבה לכדורגל האיטלקי ביחס לגילי אני מתקדם יפה ונהנה מאוד בפרשנות ודווקא באימון למרות ההצלחות ההתקדמות שלי יותר איטית. הוא אמר לי שבכל מקום, כולל באיטליה ישנם דברים שמשפיעים שלא קשורים לאיכות שלנו ושמצבי טוב, כי אם הייתי זקן הייתי מתקדם יותר באימון ופחות בפרשנות אז עניתי לו שגם לו זה טוב, וצחקתי, כי כמעט ואין שידור שאני לא מזכיר אותו איכשהו ושוב הוא היה נבוך והודה לי.
אמרתי לו שלדעתי אם המאמנים של היום, כדוגמת רוברטו מנצ’יני וגאספריני, היו בעידן שלו הוא היה לוקח לפחות שני מונדיאלים. הוא ענה בצניעות: “אין לדעת, אך בהחלט יש היום מאמנים מצוינים שלא היו כמותם בעבר ועם הידע, האימונים השתנו ושחקנים יכולים לשחק הרבה יותר משחקים בעונה ופחות להיפצע. בנוסף הכל הפך להיות הרבה יותר קל לשחקן היצירתי וההתקפי כי הכדורגל השתנה לחלוטין, החוקה היום הולכת לטובת השחקן היצירתי ושומרת עליו, בטח בעידן ה-VAR, מה שלא היה דומה בתקופתי. היה הרבה יותר נוקשה, אגרסיבי, חזק וקשה במיוחד לשחקני התקפה באיטליה של שנות ה-80 וה-90. שאלתי אותו: “יש קבוצה שאתה הוא אוהד?”, הוא ענה שוויצ׳נזה עוד מהיותו ילד בגלל אבא שלו שהיה לוקח אותו למשחקים והיה בעצמו אוהד שלהם. אז עניתי שראיתי שהבן שלו - מתיאה, אוהד שרוף דווקא של אינטר, רוברטו צחק והשיב: “כן, הוא ממש משוגע עליהם, לא נורמלי”.
ולנטינה באג׳יו, אורן קדוש ורוברטו באג׳יו (אורן קדוש)שאלתי אותו אם הוא ראה את המשחק שהיה יום קודם של אינטר נגד ריאל בצ׳מפיונס והוא טען שלא כי היה באירוע ברומא עם חברים עד מאוחר. אז הייתי חייב לשאול: “אתה רואה בכלל כדורגל או פחות?”, וענה לי: “ברור, עוקב ומתעניין אבל אני לא מחפש או מחכה למשחק. בבית, כשאני פותח את הטלוויזיה אם יש משחק טוב אני רואה ואני מאוד אוהב לראות כדורגל ארגנטינאי או ברזילאי שיותר דומה לזה של פעם, יותר אמיתי ועם המון תשוקה, כישרון ושחקנים צעירים, אוהב את פלמנגו בברזיל אבל הכי הרבה את בוקה ג׳וניורס בגלל הקהל המדהים שלה”. שאלתי אותו כמובן על הזכייה ביורו ועל הנבחרת, אמר שמאוד שמח בשבילה ובשביל איטליה כולה ובטח על הדרך החיובית בה הנבחרת שיחקה.
בנוסף, דיברנו מעט על הסרט בנטפליקס שיצא השנה ואמרתי לו ולמשפחתו שמאוד אהבתי והתחברתי לסרט, עמוק מאוד ושראיתי אותו מספר פעמים ושכל פעם מחדש ראיתי דברים חדשים על האדם שהוא, כמו לדוגמה איך אבא שלו מצא את הדרך להניע אותו באמצעות כל מיני מניפולציות, או איך הוא בעצמו ניסה לרצות ולהתחבר לאביו והכי חשוב איך הבין בדרך הקשה שדבר בחיים הללו אינו מובן מאליו ואת ההסתכלות המיוחדת על החיים דווקא ברגעי משבר. הם ענו לי שזה בדיוק מה שרצו להראות לעולם - את הקשיים, ההתמודדות והדרך שעבר, את הבן אדם שמאחורי השחקן כי איך הוא שיחק כולם מכירים ומי שלא, יכול היום בקלות להיכנס ליוטיוב ולראות ומה שלא יודעים אולי לא צריך לדעת. אי אפשר היה לא להשחיל מילה על אותו הפנדל בגמר נגד ברזיל ונאמר שבאמת עדיין חולם על אותו הרגע ומתעורר לעיתים באמצע הלילה אך מיד ולנטינה הוסיפה את הזווית הבודהיסטית והחיובית שזה שהוא החמיץ את הפנדל הזה רק הפך אותו ליותר אהוב ואנושי בעיני כולם. צודקת.
אנדריאנה באג׳יו, גלי רביב, רוברטו באג׳יו ואורן קדוש (חשבון האינסטגרם של ולנטינה באג׳יו)פתאום משום מקום ולנטינה אומרת לנו: “טוב, מה קורה? אתם לא רוצים תמונה, משהו?”, והיה כל-כך כיף ואווירה משפחתית וחברית שאפילו לא חשבתי על זה עד אותו הרגע. מיד עניתי !Certo (כמובן באיטלקית) ורובי אמר: “רק רגע, אני אסדר את עצמי” וניקה את הג׳ינס בזריזות. הצטלמנו כולנו, כולם עם כולם ואז כשנכנסנו חזרה פנימה ולנטינה שאלה “מה לא תרצו חתימה על חולצה?”, ושוב הרגשתי שמוזר שהיה לי בתיק חולצה כל הזמן הזה. הכל הרגיש טבעי מאוד עד שלא חשבתי לשלוף את החולצה לחתימה שתהיה מזכרת לחיים. “מצטער, אם הייתי יודע שניפגש הייתי מביא חולצה של איטליה ולאו דווקא של אינטר אבל פשוט היינו במשחק נגד ריאל אז…”, ועוד לפני שסיימתי את המשפט, עם המילה אינטר, כולם בבית בגלל האהדה של הבן מתיאה צעקו “אולההה”.
אורן קדוש, הקפה ורוברטו באג׳יו מתכונן לתמונה (אורן קדוש)
החולצה של רוברטו באג'יו חתומה (אורן קדוש)
החתימה של רוברטו באג'יו (אורן קדוש)מיותר לציין שרוברטו באג’יו הגדול חתם עם הקדשה אוהבת והוסיף גם מספר גלויות עם הקדשה והכל באהבה ונתינה אמיתית תוך כדי שאני מספר לו שאני חייב לומר תודה גדולה לאבא שלי, שבזכותו הערצתי אותו ושלא אשכח לעולם איך הרשה לי בגיל 9 להישאר ער עד 5 בבוקר במונדיאל 94 (כי שוחק בארה״ב), למרות שהוא עצמו היה הולך לישון ועדיין עבורי הם שניהם הגדולים והטובים ביותר. כאנשים לא פחות משחקנים בחיים הללו.
חייב לציין ברגע הזה שמאז לכתו של אבא ז״ל, אני פחות מצליח להתרגש ולוקח את הדברים הטובים והפחות טובים ברוגע ופחות יוצא מגידרי, אבל איכשהו כשזה קשור לכדורגל משהו מצית אותי כי שם אולי אני מרגיש שוב את אבא. מרגיש בבית. תודה לכדורגל על רגעים שרק הוא יכול לייצר.