החלק הלפני אחרון בסיפורים שלא סופרו – נובאק ג’וקוביץ’. עם כל הרצון להיות מקום ראשון בעולם, הלחימה בסרביה הקשתה מאוד על נולה להמשיך בתחביב החדש – הטניס, ולמרות זאת גם בתחילת דרכו הוא לא ויתר לרגע והתאמן בתנאים פשוט הזויים ביותר כפי שסיפר בפתיחות גם בספרו המרתק “SERVE TO WIN”: “התאמנו בבריכה נטושה, שיחקנו אפילו בלי רשת”.
גם ההפצצות הרבות לא מנעו מג’וקוביץ’ להמשיך לעבר החלום הגדול – להפוך לשחקן מקצועני ובהמשך למקום הראשון בעולם: “ילנה הניעה אותי כל הזמן להתאמן. היה קושי רב והגענו למצב שהלכנו להתאמן במקומות שהופצצו כי ידענו שהסיכוי שיפלו שם פצצות שוב הוא נמוך ביותר. שיחקנו במגרשים שבורים, ללא רשת ואני זוכר ששיחקנו בבריכת שחייה נטושה, חברה שלי, אנה איבנוביץ’, הזכירה לי את זה”.
נובאק ג'וקוביץ' (רויטרס)“בשלב מאוחר יותר חזרנו למועדון הטניס – פרטיזן, אך הוא היה ממוקם ליד בית ספר צבאי, וזה מקום שהיה מטרה נוחה ועיקרית עבור נאט”ו, ככה שבלגרד לא היה המקום הבטוח להיות בו. למרות זאת, האהבה שלי לטניס גברה על הכל, היא הייתה בראש סדר העדיפויות שלי ובאופן מפתיע גם נתנה לי שקט בתקופה הזו. התאמנו 5-4 שעות ביום, היו לנו אפילו טורנירים תוך כדי שהפציצו אותנו”.
“ההורים שלי עשו הכל כדי שנמשיך לחיות באותה רמה כמו לפני המלחמה, אבא שלי לווה כסף בערך מכל מקום אפשרי רק שנהיה מאושרים עד כמה שאפשר, וכמן כדי שלא נרגיש בחוסר או בשינויים. הוא פשוט לא רוצה שנדע או נרגיש כמו עניים היינו אז. ביום הולדת 12 ההורים שלי שרו ובקושי היה אפשר לשמוע את הקול שלהם בגלל כל ההפצצות מסביב. הסיטואציה הזו שמה אותנו גם בפרופורציה, בכל פעם שיצאתי מפוקוס נזכרתי בדברים החשובים שאיזנו אותי – משפחה, כיף, הנאה, שמחה ואהבה”.
אם נחזור קצת יותר אחורה, אז הפגישה הראשונה שלו עם הטניס הייתה גם עם הרבה מזל: “התברכתי בכך שיום אחד בממשלת סרביה החליטו סוף סוף להקים אקדמיה של טניס – אחד המגרשים היה אי שם על הר קופאוניק, שהיה בכלל אתר סקי. למזלי הגדול מסעדת הפיצה של הוריי הייתה במרחק קצר מאוד משם. זה היה מקום בו רבים, כמו משפחתי, ברחו קצת מהחום של בלגרד לטובת הקור והשלג על ההר”.
נובאק ג'וקוביץ' (רויטרס)ומה היה הרגע ששינה כנראה את עולם הטניס? ילנה גנצ’יץ’, שחקנית מקצועית בעברה, שאימנה גם את מוניקה סלש האגדית, הציעה לו לבוא ולהתאמן: “תחזור מחר ונראה מה אתה יודע”, אמרה לו גנצ’יץ’, שלמחרת הייתה המומה מכך שנולה הגיע מסודר מכף רגל ועד ראש עם מחבט, בגדים מתאימים, בקבוק מים ומגן זיעה. כמה ימים אחרי היא ראתה את הפוטנציאל הגדול וכינתה את נולה “ילד הזהב”.
“זה הכישרון הכי גדול שראיתי מאז סלש”, אמרה לו המאמנת ששמה לעצמה מטרה – להפוך את נולה לטניסאי מקצועי. “מיד כשהסתיימו הלימודים, אני בניגוד ליתר הילדים מיהרתי למגרש הטניס כדי להמשיך ולהתאמן. כל יום חבטתי אלפי פורהנד, בקהנד והגשות, שהפכו עבורי לתנועה בסיסית, ממש כמו ללכת ברחוב. למדתי בו-זמנית גם איטלקית וגרמנית, וכל מה שרציתי לעשות – רק להמשיך וללמוד טניס. הכל היה בסדר, עד שהגיעה המלחמה”.