דולגופיאט: היו תקופות שלא יכולתי לקנות נעליים

"אני זוכר איך הגענו לרמלה. כשהגענו מאוקראינה נכנסנו לתוכנית עלייה ושם נתנו לנו מקום לגור בו. קיבלנו חדר ונכנסנו אליו לכמה שבועות. היינו משפחה גדולה, היו לנו הרבה מאוד מזוודות ושלוש מיטות קטנות. לא ידענו מה לעשות. הייתי עם אבא, אמא ואחי הגדול בחדר הזה, ולא היה מקום לכל המזוודות. זה לא היה קל. מהיום השני סרגיי וייסבורג בא, פגש אותנו ולקח אותי לאולם. משם הכול התחיל".

ארטיום דולגופיאט, האלוף האולימפי הטרי של ישראל בתרגיל הקרקע בהתעמלות מכשירים, עבר דרך לא קלה בדרך למדליית הזהב במשחקים האולימפיים בטוקיו, בה הוא זכה אתמול (ראשון). בקיץ של שנת 2009, בגיל 11, הוא הגיע לישראל - ובתוך קצת יותר מעשור הפך לאחד מהספורטאים הגדולים בתולדותיה.

ארטיום דולגופיאט (רויטרס)

קשיי ההתאקלמות, מצא בית באולם ההתעמלות

המתעמל בן ה-24 בדרך כלל לא בוכה. הוא צנוע ושקט, ועם הזמן למד לשמור את הדמעות בפנים, אבל כשעמד עם המדליה על הצוואר במקום הראשון על הפודיום האולימפי, הוא התקשה לעכל שהוא נמצא בפסגה הזו. הוא הסתכל על המדליה המוזהבת, מישש אותה וחשב על כל מה שעבר שעבר בחייו עד למעמד הזה. באותו הרגע העיניים שלו התמלאו דמעות. "הייתי בוער מבפנים. כשירדו לי הדמעות, ישר הסתובבתי אחורה כי לא יכולתי להחזיק את עצמי", סיפר המתעמל.

ארטיום נולד בדניפרו שבאוקראינה למשפחה יהודית, בן לאב שהיה מתעמל בעברו. בגיל 11 המשפחה שלו החליטה לעלות לישראל, תחילה התגוררה ברמלה ולאחר מכן עברה לראשון לציון. הוא לא הסתדר בשנותיו הראשונות בארץ, מבית הספר הוא נשר בגלל קשיי שפה והמקום היחיד שראה בו בית היה בעצם אולם ההתעמלות, שם הוא גדל תחת חסותם של אגודת מכבי תל אביב בהתעמלות מכשירים ושל מאמן הנבחרת סרגיי וייסבורג.

ארטיום דולגופיאט (רויטרס)

"בתור ילד למדתי בבית הספר שבח מופת בתל אביב. הייתי קם מוקדם בבוקר, נוסע באוטובוסים לדרום תל אביב, ואחרי הלימודים הייתי נוסע גם לאימון בהדר יוסף בתל אביב. בערב סרגיי היה מחזיר אותי הביתה. אני זוכר שזה היה ככה כל יום, במשך הרבה זמן".

מהתיכון הוא נשר והפסיק ללמוד. "לא השלמתי את הלימודים", הודה דולגופיאט. "עברתי מבית הספר שבח מופת לתיכון תל אביב בראשון לציון באמצע כיתה י' וידעתי שבגלל שאני עולה חדש הבגרויות יהיו לי רק בכיתות י"א וי"ב. כשסיימתי את כיתה י', באמצע כיתה י"א באו ואמרו לי 'תשמע, אצלנו בבית ספר אתה כבר לא נחשב עולה חדש, אז תצטרך עכשיו לחזור ללמוד עוד שנה בכיתה י' ולהשלים בגרויות. ראיתי שזה ייקח ממני הרבה זמן ומאמץ, הייתי בטוח שלא אצליח עם העברית שלי לעשות בגרויות ביחד כמו כל מי שנולדו בארץ ולא רציתי ללמוד שוב הכל מההתחלה בכיתה י', אז פשוט ויתרתי באמצע ונשארתי באולם ההתעמלות".

ארטיום דולגופיאט (רויטרס)

לארטיום אולי היו קשיי קליטה, אבל הוא הכיר בישראל שני חברי ילדות שנשארו לצידו עד היום. "אחד מהם הכרתי כשהלכתי לבית הספר ביום הראשון שלי. אמא שלי ואמא שלו הגיעו איתנו, הן לא הבינו עברית, לא ידעו כלום וניסו להבין לאן צריך ללכת. שנינו עמדנו אחד ליד שני ושם התחברנו. אחר כך היינו גם באותה הכיתה. בהתחלה לא הבנו מה רוצים מאיתנו. אחר כך הכרתי עוד חבר בבית ספר ואנחנו עדיין בקשר טוב מאוד. חוץ מזה, היו לי חברים מההתעמלות ואת המשפחה שלי".

“זה לא קל כשההורים נפרדים, אי אפשר היה להתעלם מזה”

המשפחה של ארטיום עברה כמה משברים וטלטלות בעקבות המעבר לארץ הקודש. אחרי כשלוש שנים בישראל, שני ההורים החליטו להיפרד, כך שהילד הצעיר והמופנם איבד את החיוך ובנבחרת חיבקו אותו. "זה היה לא קל כשההורים שלי נפרדו, אבל ההורים שלי עם כל הבלאגן ניסו לא להכניס את הילדים לדבר הזה, אבל זה ברור שאי אפשר להתעלם ממה שקורה בתוך המשפחה שלך".

ארטיום דולגופיאט עם אביו (פרטי)

שני הוריו עבדו קשה כדי להתפרנס וארטיום עבר תקופות בהן לא היה למשפחה הרבה כסף. לפני 11 שנה, כאשר יצא למחנה אימונים בחו"ל, הוא התלהב מנעליים חדשות שראה ורצה לקנות אותן אבל נאלץ לוותר. פיזיותרפיסט הנבחרת, אדם בדיר, היה מוכן לקנות עבורו את הנעליים אבל הוא סירב. כדי שירגיש בנוח, בחלוף כמה ימים בדיר הציע התערבות.

"כשהייתי ילד לא הייתי כזה טוב בתרגיל המתח. היה איזה תרגיל שלא הצלחתי לעשות. הייתי הרבה פעמים מנסה לעשות עזיבה, סלטה קדימה ולתפוס את המתח בחזרה, אבל זה לא הלך לי. כל מחנה האימונים הזה לא הצלחתי לעשות את זה, אז בסוף אמרו לי 'יאללה, יש לך חמישה ניסיונות להצליח ואתה מקבל את הנעליים'. בסוף תפסתי. זה היה בניסיון השביעי, הם נתנו לי עוד שני ניסיונות בונוס. עשיתי את זה ואז קיבלתי את הנעליים".

ארטיום דולגופיאט (רויטרס)

לארטיום היו תקופות בהן הוא לא הצליח להסתדר מבחינה כלכלית. "היה לי קשה כלכלית, היו הרבה תקופות כאלה שלא יכולתי לקנות לעצמי אפילו זוג נעליים. תמיד עזרו לי והכל, אבל היה קשה. שנה אחרי שאדם הביא לי את הנעליים, כשהייתי בן 14, אדם מצא לי ספונסר שנתן לי 500 שקל בחודש. בשבילי זה היה וואו. אמרתי לעצמי 'וואו, כמה כסף זה לחודש אחד'. עכשיו אני מקבל 500 אלף מענק על המדליה. זה באמת וואו".

ארטיום דולגופיאט (רויטרס)

“אני לא עוצר פה, רוצה את המדליה הבאה”

כשהיה בן 17 הוא השתתף באולימפיאדת הנוער וסיים במקום השמיני בתרגיל הקרקע, כך שראו שיש בו פוטנציאל אבל היה קשה לנחש שיהיה ביום מן הימים אלוף אולימפי. בגיל 18 החלה באמת הפריצה הגדולה שלו, אחרי שזכה באליפות ישראל והדיח את אלכס שטילוב מכס המלכות, אחרי שנים שבהן ארטיום היה האח הקטן של שטילוב.

בכל פעם שאלכס שטילוב היה מתראיין, דולגופיאט היה מתיישב לידו כדי לשמוע וללמוד איך הוא מדבר עם התקשורת. ביממה האחרונה נחשף סרטון שכזה מהארכיון, בו ארטיום נתפס במצלמה בעודו ילד, מתרוצץ באולם בזמן ראיון של שטילוב. "לא למדתי עברית בכלל. הייתי באולפן בבית הספר, אבל שם לימדו אותנו עברית לפי מה שלמדנו בשיעור. מאוד אהבתי לראות אנשים שמדברים על משהו מעניין. תמיד הייתי מתיישב ליד מישהו כזה ומקשיב עם האוזן. תמיד אלכס היה קורא לי 'מחמם אוזניים' וצוחק מזה. אני לא זוכר שהייתי נכנס לפריים של המצלמות כמו שראו בסרטון, רק רציתי להקשיב למה שאומרים. אני אוהב שמעלים זיכרונות ממה שהיה פעם בילדות שלי, יש בזה משהו יפה".

ארטיום דולגופיאט ואלכס שטילוב (אינסטגרם)

דולגופיאט צמח והפך להיות מתעמל בעל שם עולמי. בבגרותו הוא החל להסתדר, גם עם העברית וגם מבחינה כלכלית. יש לו ספונסרים שמלווים אותו והוא מתפרנס בכבוד. חלקם אפילו העניקו לו עוד מענקים על המדליה המיוחדת. בסוף 2016 הוא גם הכיר את מריה, בת הזוג שלו שנולדה בבלארוס. "הכרנו כשהייתי במחנה אימונים בבלארוס. הכרנו בבית קפה ועכשיו אנחנו גרים ביחד בארץ", אמר ארטיום.

לא מזמן הוא עבר לגור איתה בדירה בנתניה, אחרי שהנבחרת העבירה את הפעילות שלה מתל אביב למכון וינגייט, והוא העדיף לוותר על הפקקים והנסיעות שגזלו ממנו שעה וחצי בדרכים כל הדרך מראשון לציון. ביום מן הימים ייתכן והם ירצו להתחתן, ואימו של ארטיום, אנג'לה, לא אהבה את זה שהם לא יוכלו לעשות זאת בישראל. היא אפילו התבטאה על כך בראיון שקיימה. ארטיום עצמו העדיף שלא להיכנס לעניינים הללו, הוא לא אוהב לדבר על עניינים אישיים, שם הוא צנוע וסגור. אפילו הספורט בקושי מוציא ממנו את האמוציות.

​ מריה סאקוביץ' וארטיום דולגופיאט (אינסטגרם)

הרבה לחץ היה מוטל על כתפיו של דולגופיאט לפני בגמר האולימפי בקרקע והוא עמד בו בצורה מעוררת כבוד. המתעמל מחזיק כבר בשתי מדליות כסף מאליפויות העולם, שתי מדליות כסף וזהב מאליפויות אירופה, וכעת גם במדליה אולימפית בצבע זהב. אין הרבה ספורטאים ישראלים שהגיעו לזה בגילו, ולפניו יש עוד קריירה ארוכה. "אני לא עוצר פה. תמיד אני משיג מדליה, נהנה ממנה, מוחק את מה שהיה ורוצה את המדליה הבאה", הסביר ארטיום.

אלא שאת המדליה הזו אף אחד לא ישכח כל כך מהר. גם הוא עצמו מתקשה לעכל את זה שקיבל אותה בכלל. "באליפות אירופה האחרונה בשווייץ לא הייתי טוב. גם בגמר בטוקיו התרגיל שלי לא יצא הכי טוב, אבל אני שמח שזה הספיק כדי לעשות היסטוריה ולהגשים את החלום שלי. אני עושה את זה בשביל להביא כבוד למדינה. המדליה היא בונוס. הפעם זה בונוס גדול", אמר המתעמל בגאווה.

ארטיום דולגופיאט ואדם בדיר עם דגל ישראל (רויטרס)

"אני שמח ממה שהשגתי ומקווה שיהיו עוד רגעים כאלה. שמחתי לשמוע שכל כך הרבה אנשים היו איתי ברגע האמת וראו אותי מהבית בארץ. כשקיבלתי את המדליה חשבתי על אמא ואבא שלי, על האחים שלי ובני הדודים שלי שקמו מוקדם בבוקר כדי לראות אותי בטלוויזיה. הם היו בלחץ גדול והיו איתי כל הזמן. הרגשתי את זה. הכי ריגש אותי שנשיא המדינה וראש הממשלה התקשרו אליי. ברור לי שההישג הזה מייצג גם את העולים החדשים, וזה אומר שכולם יכולים להגיע לאן שירצו ולאיפה שיחלמו".