נבחרת הג’ודו של ישראל, שזכתה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית וכוללת את גילי שריר, תמנע נלסון לוי, רז הרשקו, שירה ראשוני, גילי כהן, ענבר לניר, טוהר בוטבול, לי קוכמן, שגיא מוקי, אורי ששון, פיטר פלצ’יק וברוך שמאילוב, נחתה בישראל.
מאמן הנבחרת, אורן סמדג’ה אמר: “יש לנו נבחרת עצומה, באנו לפה במטרה לזכות במדליות. בהתחלה זה פחות הלך, אבל ידענו שאנחנו חוזרים מהאולימפיאדה הזאת עם מדליה. יש לנו את הטובים שבטובים, אלוף עולם, מדליסט אולימפי. אני ממשיך לחיים האישיים שלי, לחזור למשפחה, לאישה, לילדים, אתם עוד מעט תיראו את הכוכבים הגדולים נכנסים לפה עם המדליות, זה שווה הכל”.
שגיא מוקי: “אתם לא מבינים כמה חיכיתי לזה, מריו התאמנתי כ”כ קשה ועשיתי הכל מהכל, גם אלוף אירופה וגם אלופה עולם, רק זה היה חסר לי. יש פה מדליה אולימפית, אני מאושר, הולך לחגוג, ליהנות ולהמשיך לפאריס בכל הכוח, זו המטרה ואני חושב שזה ברור”.
עוד אמר מוקי: “כיף לחזור לישראל בצורה כזאת, במיוחד אחרי תקופה מטלטלת. קורונה, שבוע עם הרבה עליות וירידות, אבל כיף לחזור לפה עם מדליה אולימפית. פעם ב-4 שנים יש לי הזדמנות לזכות בתואר הזה שכ”כ חסר לי, והינה עכשיו הוא כבר לא חסר לי. אורן העלה אותי במאני טיים, הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחרות, ישר עניתי לו שכן. התחרתי מול אלוף אירופה שהגיע בכושר שיא, הוא לא סתם ספורטאי, הם הובילו עלינו והצלחתי לשנות את המומנטום”.
אורי ששון: “אין לי קול, נתתי את הנשמה שלי מהגרון כדי שננצח. אני כ”כ שמח לראות אתכם, אני שמח שהצלחנו לעשות את זה כנבחרת, להביא את הרגע הזה של הנחת והטירוף לכל עם ישראל, אני פשוט מאושר. התעטפתי עם הדגל, הוא היה השמיכה שלי לאותו הלילה.
פיטר פלצ’יק: “אני כולי צמרמורות, אני כ”כ שמח שעשינו את זה בשביל המדינה, בשביל הדגל. כל פעם שעליתי למזרן דמיינתי את האנשים בסלון מעודדים אותנו ותומכים בנו. כל אחד מאיתנו חווה אכזבה אישית, הייתה לנו הזדמנות לעשות את זה ביחד כנבחרת, חיבקנו את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ואין מאושרים מאיתנו כרגע”.
עוד הוסיף פלצ’יק: “זה מטורף, זו הרגשה עילאית. לא דמיינתי שזה יגיע לעוצמה כזאת ובסדר גודל כזה. זה מגיע לנו כנבחרת, אנחנו אחרי שבוע מטורף, טלטלה רגשית, לא הצלחנו להגיע למקום הזה כמו שרצינו. אנשים אומרים לי ‘אתה מקום שביעי באולימפיאדה’, אני פשוט לא מצליח להסתכל על זה כהישג. אבל כרגע אין מאושר ממני. אני יומיים אחרי ההפסד שלי לא הצלחתי לחייך, קיבלתי אין ספור הודעות, אפילו לא פתחתי את הפלאפון. כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי שאני הולך להביא פיטר חדש. ברגע שיצאתי מהחדש האנרגיות שלי השתנו וזה מה שהבאתי לתחרות, וכולם עשו את אותו הדבר וביחד זה התחבר לנו ועשינו את זה”.
רז הרשקו: “עדיין לא מעכלים, כאן הרבה יותר קשה לעכל את כל האהבה והתמיכה והעידוד, זה פשוט מטורף. אין מילים, זה אושר עילאי, משהו שעבדנו עליו כ”כ הרבה זמן והצלחנו להשיג אותו כנבחרת אחת, אנחנו משפחה אחת שהצליחה להשיג את החלום המשותף”.
שני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים: “קודם כל הספורטאים עושים את העבודה הכי קשה, אין ספק שגם אנחנו כצוות מקצועי עושים את המקסימום כדי לעזור להם, זה הצליח וזה מדהים, אבל רוב הקרדיט מגיע לספורטאים. עשינו שם הרבה רגעים היסטוריים כי זו הנבחרת הראשונה שזוכה בתחרות קבוצתית, תמיד כיף לעשות היסטוריה וליהנות מזה. בדקות הסיום? אתה לא חושב, אתה עושה. זו תחרות שונה, אתה צריך ישר להתכונן לקרב הבא, המתח נוצר מקרב לקרב וכל אחד תלוי בוקדמו. זו תחרות שגורמת גם למאמן לבצע את העבודה שלו במהירות יותר גדולה, הרבה יותר מתיש פיזית ונפשית”.
יו”ר האיגוד, משה פונטי: “אנחנו היום בדאון הכי גדול שיכול להיות, היינו בטוחים שנביא מדליה וזה לא קרה, פתאום הגיעה השבת ואמרנו שפה אנחנו חייבים להוציא משהו. הם נלחמו אחד אחת, הם ספורטאים כ”כ מוכשרים, רצו להביא כבוד למדינת ישראל והם עשו את זה, וכל העולם יודע את זה. זה מטורף מה שהיה שם. הייתי תשוש לגמרי, אבל כשזה הגיע חזר אליי החיוך והשמחה. הייתי גמור עד אז. שני (הרשקו) ואורן (סמדג’ה) עשו עבודה מאוד מחושבת, הם ידעו מי לשים ומי להחליף. הם עשו דבר מדהים, הקרדיט הוא לספורטאים ולמאמנים שהצליחו להתרומם ביום הזה והביאו את עצמם למקסימום האפשרי. כל הכבוד להורים, למשפחות שקמו ב-5 בבוקר לצפות. הם הרימו את עצמם והם הגיעו למצב שהם זוכים במדליה”.