עדן בלכר ושלי בובריצקי, הדואט של נבחרת ישראל בשחייה אמנותית, עשו בחודשים האחרונים קפיצה גדולה (תרתי משמע), והבטיחו את מקומן באולימפיאדת טוקיו 2020. עדן היא בתה של סווטלנה (סווטה) בלכר, חלוצת ענף השחייה האמנותית בישראל ובעלת סיפור לא רגיל ומעורר השראה.
סווטה נולדה במוסקבה ב-1965, כבת יחידה להוריה, יורי ומירה סידורובה. במשפחתה של סווטה לא דובר על כל השתייכות דתית או פוליטית. אביה היה קצין בכיר בצבא ומאמן אתלטיקה קלה, ואמה הייתה רופאה קרדיולוגית. הם נפגשו לראשונה במחנה קיץ לספורטאים.
סווטה בלכר עם מדליית הארד (סווטה בלכר)"בילדותי רקדתי ריקודי עם רוסיים” סווטה מספרת. “כילדה היה לי גב עקום, וההורים שלי דאגו לבריאותי, ואמרו לי: 'השחייה תיישר אותך'. מאחר שכבר רקדתי, עברתי לשחייה אומנותית. בגיל 12 התחלתי להתאמן בקבוצה תחרותית. התחרויות התקיימו רק בתוך ברית המועצות, ולא בחו"ל.
"כדי לבדר את אורחי אולימפיאדת מוסקבה ב-1980, הכינו בקרקס הגדול בעיר תוכנית אומנותית גדולה ומושקעת. בקרקס היו כמה במות מתחלפות, כאשר אחת הבמות הייתה למעשה בריכה שמילאו אותה מים כל יום מחדש, ובה הופעתי עם הקבוצה שלי. בשלוש השנים הבאות, 1983-1981, בהיותי בת 18-16, זכיתי עם הקבוצה שלי שלוש פעמים ברציפות באליפות ברית המועצות (מתוך 15 מדינות שהרכיבו את ברה"מ).
"לאחר סיום בית הספר התיכון, למדתי ארבע שנים באוניברסיטה לתואר של מורה לספורט, ומאמנת שחייה אמנותית. לאחר מכן עבדתי במשך כשלוש שנים כמאמנת נבחרת גרוזיה בשחייה אמנותית. לאחר שחזרתי למוסקבה, הצטרפתי שוב לקרקס. כל עובדי הקרקס – אקרובטים, רקדני בלט, שחייניות – נעשו חברים טובים. גם נוצרו בינינו זוגות. ערב אחד, ב-1989, כשישבנו יחד כמה חברים, סיפרו האקרובטים, שנסעו אז הרבה להופיע בכל העולם, שהפעם הם נוסעים לישראל. דיברנו בינינו הבנות, והעלינו את הרעיון לנסוע יחד לישראל, להופיע במשך חצי שנה".
עדן בלכר ושלי בובריצקי (גיא יחיאלי, באדיבות איגוד השחייה)לטוס עם דולפינים
כדי להחיות מחדש את הדולפינריום בתל אביב, שראה אז כבר ימים טובים יותר, החליטו היזם, המסעדן והבוהמיין התל-אביבי רפי שאולי והמפיק והאמרגן, יהודה טלית, לקנות יחד את המופע "קרקס מוסקבה על המים", ולהביאו כאטרקציה לדולפינריום.
סווטה, מה הביא אתכן דווקא לישראל?
"היינו צעירות ורצינו לצאת מברית המועצות. בשבילנו זאת הייתה הזדמנות לראות עולם ולעשות כסף במערב. ספורטאים ברוסיה נהגו לעזוב את הבית לתקופה ארוכה, וההורים לא הביעו התנגדות".
צוות הקרקס, עם כל החיות, הוטס לארץ בטיסת צ'ארטר, ככל הנראה הראשונה בין רוסיה לישראל. הדובים הוכנסו לאזורי הדיילים, הכלבים והקופים הוכנסו לתא המטען. הטיסה עצרה לחוף הים השחור, ושם הועלו הדולפינים. "את הדולפינים הכניסו למין עגלות גמישות, והעמידו אותן בשבילי המעבר במטוס” נזכרת סווטה, “במשך כל הטיסה הרטבנו את הדולפינים בקנקני מים ששפכנו עליהם, שלא יתייבשו.
"איתי בקבוצת השחייניות היו גם לנה אנופרייבה ואנה לוחובה. התחלנו להופיע בדולפינריום בפסח, 1990, והמשכנו עד ראש השנה. הופענו בקטעי שחייה אמנותית, וגם בשילוב הדולפינים. זאת הייתה אטרקציה גדולה, שש הופעות ביום. אנשים עמדו בתור ארוך בחוץ. אנחנו היינו מקבלות 11 דולר ביום. גרנו עם כל משתתפי הקרקס במלון סיני, על חוף הים בתל אביב. מבחינתנו זאת הייתה חוויה גדולה מאוד. בילדותי ברוסיה לא חוויתי מחסור, אבל לא היה מבחר. כאן נדהמנו מהמבחר בסופרמרקט בתל אביב”.
עדן בלכר ושלי בובריצקי (סימונה קסטרווילארי, באדיבות איגוד השחייה בישראל)עוד אמרה: "האוכלוסייה הרוסית שעלתה בשנות ה-70 לישראל התגעגעו מאוד לרוסיה, ואנחנו היינו בשבילם כמו דרישת שלום מהמולדת. הם באו לראות אותנו בהופעות, ולאחר מכן לקחו אותנו למסעדות ולבילויים. כך אנה הכירה את מיכאל קרמר, צלם ידיעות אחרונות שבא לצלם אותנו. הם נעשו זוג ואנה נשארה בארץ, אבל עזבה את הקרקס".
הפעם כמאמנות
סווטה משחזרת את החוויה הראשונית בישראל: "לא עבדנו קשה, זה היה כיף, זאת הייתה הרפתקה. נסענו לים המלח, לירושלים, וטיילנו על החוף. אכלנו במלון. לפעמים רפי שאולי היה לוקח אותנו למסעדות שלו. באוקטובר 1990 הסתיימה התקופה הראשונה שלנו בדולפינריום, וחזרנו למוסקבה. הדולפינים והמטפלים שלהם נשארו בארץ. מבחינתנו, הרווחנו הרבה כסף. קנינו טלוויזיה, וידאו, גם קצת בגדים. הכסף הספיק לי עד שנסענו שוב".
באפריל 1991, חזרו סווטה וחברתה לנה אנופרייבה לארץ עם הקבוצה של הקרקס, אולם הפעם כמאמנות של קבוצת שחייניות צעירות, שהתחילו להתאמן במוסקבה.
"הפעם, המפיקים חשבו שיהיה נוח יותר לבעלי החיים לשוט באוניה” היא נזכרת, “יצאנו מנמל בים השחור בסירת קטמרן גדולה, שמיועדת לשיט יומי לתיירים. לא היו בה תאי שינה, רק שורות של מושבים, וכך שטנו, כשכל החיות מסתובבות בינינו. המאמנים דיברו אל הקופים, המטפלים האכילו את הדובים, ואנחנו ניסינו לישון על שורה של מושבים. רק בתא של הקפטן הייתה מקלחת, אז רק חלק מאיתנו זכו להתקלח.
שלי בובריצקי ועדן בלכר (באדיבות איגוד השחייה)"שטנו לטורקיה, אבל נתקענו בנמל באיסטנבול, כי נזקקנו לוויזה כדי לעבור את המצרים. זה היה בדיוק חודש הרמדאן, אז כל עובדי הנמל היו בחופשה, ולא יכלו לסדר לנו ויזה. הקפטן של האוניה הוריד אותנו בגניבה מהאוניה, וברחנו לבאזאר באיסטנבול לקנות בגדים ומזכרות. בשלב הזה המארגנים הזמינו מטוס, שהטיס אותנו לארץ. איכשהו הגיעו גם בעלי החיים.
"הפעם שכרו לצוות השחייה האמנותית דירה גדולה בשדרות רוטשילד, ונשארנו שוב חצי שנה. בעונה הזאת היו פחות הופעות, בעיקר בסופי השבוע. השכר היה כ-20-17 דולר ליום. שמוליק, בעל אולם אירועים שהיה צמוד לדולפינריום, הזמין אותנו לחתונות שהתקיימו שם, כדי לאכול. גם רחצנו אצלו כלים וכך הרווחנו עוד קצת כסף.
"לאחר העונה הזאת נשארנו לנה ואני בארץ, וכל צוות הקרקס חזרו הביתה. אנחנו עברנו לגור בחדרים שבדולפינריום: חדר קטנטן. היו בו שירותים ומקלחת, מיטה ומקרר. ביד אחת יכולת לפתוח את החלון הקטן שבקיר וביד השנייה לפתוח את המקרר. כדי להרוויח עוד קצת כסף היינו קמות בארבע בבוקר ומנקות את כלובי הדולפינים".
ביבנה ייסדתי את השחייה האמנותית בישראל
בשלב זה סווטה כבר הבינה שהעתיד אינו בקרקס, והחלה לחשוב "מחוץ לאקווריום": מאחר שהייתה למעשה ספורטאית ומאמנת בעלת תעודה, היא יזמה לפתוח בארץ ענף ספורט של שחייה אומנותית, כמו שהכירה במולדתה.
היא פנתה לסלומון סטולר, שהיה בכיר בארגון "הפועל". הוא שכנע את יו"ר הפועל דאז, יורם אוברקוביץ’ (כשהזמין אותו למופע סגור של סווטה וחניכותיה בדולפינריום) – להקצות תקציבים, מצא גם ספונסרים מעולם האופנה (איריס ואילן בן דרור, יבואני ספידו) ובריכה מתאימה בפארק המים של יבנה, והיתר – היסטוריה.
תמונות ממגזין קרקס המים הגדול (אלבום פרטי , סווטה בלכר)סווטה ולנה שכרו דירה ביבנה, והקימו בפארק המים את קבוצת השחייה האמנותית הראשונה בארץ, שמנתה חמש בנות, שלוש מתוכן אחיות. כבר ב-1993 הקימה סווטה את הנבחרת הראשונה של ישראל בשחייה אמנותית והחלה להשתתף איתה בתחרויות בין-לאומיות, ובד בבד גם החלה ללמד את התחום במכון וינגייט.
באמצעות תלמידה שלה, מורה לשחייה ותיקה, הכירה סווטה את יגאל בלכר ממושב שדמה. הם נישאו בשנת 1995, ובנו את ביתם במושב שדמה. שם נולדו שלושת ילדיהם: התאומות עדן ואמילי (23) והבן תומר (17). בשנת 1996 הקימה סווטה במועצה האזורית את קבוצת השחייה האמנותית "הפועל גדרות", ואימנה אותה במשך שנים ארוכות. שם גם התאמנו, מגיל צעיר, שתי בנותיה, אמילי ועדן, אולם כעבור כמה שנים אמילי פרשה מהבריכה והעדיפה על פניה רכיבה על סוסים. עדן המשיכה את דרכה במים, והגיעה, בעזרת אימא-מאמנת, עד הלום.
עדן בלכר ושלי בובריצקי עם סווטה (איגוד השחייה)סגירת מעגל
"לפני 40 שנה, כשהייתי בת 15 והופעתי מול אורחי אולימפיאדת מוסקבה, כלל לא חשבתי שביום מן הימים ישראל תהיה המדינה שלי, שאני אקים פה משפחה ושהילדים שלי ייוולדו כאן”, מספרת סווטה. “אני גאה מאוד שהצלחנו להעלות את השחייה האמנותית של ישראל על המפה הספורטיבית, ושאנחנו – נבחרת השחייה האמנותית הכוללת שמונה בנות – נכללות בין 12 הנבחרות הטובות ביותר בעולם.
"אנשים מצפים למדליות ולמקומות ראשונים באולימפיאדה, אבל לא באמת מבינים עד כמה קשה רק להיכנס לאולימפיאדה. אנחנו, במאמצים רבים, הצלחנו השנה לעקוף נבחרות ממדינות ספורטיביות בעלות מוניטין, כמו גרמניה, שווייץ, הונגריה, סלובקיה, צ'כיה, בולגריה וברזיל, שכלל לא נכנסו הפעם לאולימפיאדה. מכל יבשת אמריקה נכנסו רק שלוש מדינות: ארצות הברית, קנדה ומקסיקו.
תמונות ממגזין קרקס המים הגדול (אלבום פרטי , סווטה בלכר)"כמייסדת ענף השחייה האמנותית בישראל, אני שמחה ונרגשת לייצג את המדינה בתחרויות הבין-לאומיות החשובות ביותר, ובראשן האולימפיאדה, שהיא כמובן חלומו של כל מאמן ושל כל ספורטאי".