“שמרתי את זה כל היום בבטן ולא דיברתי איתכם. היום בדיוק ב-1992 זכיתי במדליה אולימפית עבור מדינת ישראל. גם היום זה יום מאוד מיוחד למדינת ישראל. אנחנו במקום מאוד חזק, אבל אני חושב שמה שינצח את הקרב מול הנבחרת החזקה הזו שעומדת מולנו זו האמונה שלכם. יש בדיחה כזאת מ-1977, שצסק”א אכלה אותה. אז תאמינו ונעשה פה משהו מדהים באותו סדר גודל. תנו הכל בשביל המדליה הזאת ובואו נעשה היסטוריה”.
זה היה נאום המוטיבציה של מאמן נבחרת הגברים אורן סמדג’ה לג’ודאים והג’ודאיות, רגע לפני שעלו להופיע בקרב על מדליית הארד בתחרות הקבוצתית באולימפיאדת טוקיו היום (שבת). האווירה הייתה מתוחה, כולם רצו לתקן את הרושם מהימים האחרונים, והדברים שאמר סמדג’ה חלחלו לחניכיו.
הנבחרת האולימפית חוגגת את המדלייהבסיום הקרבות, מאחורי הקלעים, היו חגיגות גדולות בניפון בודוקאן. כן, אחרי ימים קשים, בסוף נבחרת ישראל בג’ודו זכתה במדליית הארד בתחרות הקבוצתית עם ניצחון גדול על רוסיה, שהוביל לפרץ של רגשות אחרי לחץ גדול וביקורות רבות שהיו על הג’ודאים הישראלים.
עם סיום הקרבות, פיטר פלצ’יק הניף את תמנע נלסון לוי, אחרי שכמה דקות קודם לכן הניף את הג’ודאי הענק שהדיח את טדי רינר במשקל הכבד בתחרות האישית. צמד המאמנים אורן סמדג’ה ושני הרשקו, שניהלו ביחד את הקרבות, סיימו ביחד מחובקים על הרצפה. יו”ר האיגוד משה פונטי, שביקש לשתוק מול הביקורות ולסכם רק אחרי התחרות הקבוצתית, קפץ ביציע. כן, זו הייתה חגיגה משותפת על מדליה שהייתה מאוד חשובה לענף.
אורן סמדג'ה (נעם מורנו)רק לפני כמה שעות חתכו אותם בביקורות, והנה, יום אחרי הם באו עם כל הלחץ וניצחו קרבות קשים ביכולת נהדרת. המחמאות בנבחרת היו ראשית לגילי שריר שהצליחה להתעלות על עצמה, גם לתמנע נלסון לוי שלא ויתרה באף קרב, כמו גם לשגיא מוקי ופיטר פלצ’יק שכמה מאכזב היה לראות אותם ביכולת נהדרת בתחרות הקבוצתית בניגוד לזו שהציגו בתחרות האישית.
החגיגות נמשכו לתוך חדרי ההלבשה. המארגנים היפנים היו בהלם מהישראלים שקפצו מאושר והתחבקו ביחד בשיאה של אולימפיאדת הקורונה. מיד לאחר מכן הם הגיעו לעמוד מול המצלמות, ודווקא אחרי ימים של בכי, הפעם היו חיוכים. פיטר פלצ’יק סיפר: “אחרי התחרות האישית שלי, הייתי מדוכא והתפרקתי בחדר. היינו מרוסקים. אני חושב שמילאתי אולי שניים-שלושה דליים מהבכי”, ושגיא מוקי התבדח לפני חלוקת המדליות: “היום אתה תמלא עוד ארבעה דליים מהדמעות, אל תדאג”.
פיטר פלצ'יק חוגג (רויטרס)האווירה הייתה חיובית כמובן גם בין הג’ודאים. אורי ששון, שאיחר למסיבת העיתונאים, התקשה לעצור את עצמו במהלך החגיגות וצעק לעברם: “אני גאה בכם. בכל אחד מכם. רציתי מדלייה שנייה, התבאסתי כשהבנתי שזה לא קרה, והנה בסוף היא הגיעה. זה פי אלף יותר כיף לעשות את זה ביחד. אני אוהב פה את כולם, כולם נלחמו ונתנו את הלב”.
בנבחרת היו גאים במיוחד בגילי שריר, הג’ודאית שנלחמה והצילה את הנבחרת בניקוד זהב. “יש לי תחביב חדש, להתחרות בניקוד זהב. יש מצב שהייתי היום יותר דקות על המזרן יותר מכל תחרות אחרת”, צחקה שריר שזכתה לחיבוקים מחבריה. “כל אחד חלם לצאת מפה עם מדליה אולימפית, כל אחד הביא את הערך המוסף שלו ליום הקרבות הזה. כל אחד נלחם בשביל כולם, בשביל הדגל, בשביל המדינה שלנו”.
גילי כהן לא יכלה לעלות על הפודיום בגלל שניתן היה לרשום רק שני נציגים בקטגוריית המשקל הנמוכה של עד 57 ק”ג לנשים, והיא הייתה פצועה כך שהחליטו לוותר עליה. במקומה נרשמה שירה ראשוני כרזרבה של תמנע נלסון לוי, כך שבסופו של דבר 11 ג’ודאים ישראלים קיבלו מדליות מתוך ה-12 שהיו בסגל למשחקים האולימפיים בטוקיו. רגעים לפני הטקס עוד ניסו לסדר לה מדליה מהמארגנים, אך ללא הצלחה, והיא נותרה ביציע בזמן הטקס. “הלוואי ויכולנו להעניק לה גם מדליה”, אמרו בנבחרת. “זה הישג ששייך גם לה”.