משלחת ישראל למשחקים האולימפיים היא מגוונת, עם נשים וגברים מרקעים שונים ומונה 90 ספורטאים בסך הכול, אך בהם אין אף נציג למגזר הערבי-ישראלי. אלא שבצוות הרפואי שלה נמצא אדם בדיר, פיזיותרפיסט בכיר שמנהל את מחלקת השיקום בבית החולים אסותא בתל אביב, והוא למעשה הנציג היחיד שמגיע מהמגזר מבין הישראלים שנוסעים לטוקיו.
עבור בדיר זוהי הפעם הרביעית במשחקים האולימפיים, והוא מטפל באופן אישי באלכס שטילוב שנחשב לבכיר מתעמלי המכשירים בארץ ובארטיום דולגופיאט שמועמד למדליה בתרגיל הקרקע בענף. את השניים הוא מלווה במשך שנים וכך גם באולימפיאדת טוקיו.
שני המתעמלים יתחרו בימיה הראשונים של אולימפיאדת טוקיו ויעזבו בתחילת אוגוסט, אבל בדיר יישאר ביפן לאורך כל התקופה כחלק מהמשלחת, בין היתר גם בגלל שטיפל בעבר בבעיות מורכבות של ספורטאים ישראלים אחרים שנמצאים בטופ העולמי כמו הג’ודאי שגיא מוקי. יש לו ניסיון רב וידע כיצד לטפל בפציעות מורכבות, שלפיזיותרפיסט כמוהו יש דרישה, בוודאי במשלחת גדולה ורחבה של 90 ספורטאים, יחד עם פיזיותרפיסטים ואנשי רפואה אחרים שהצטרפו אליה כמובן.
אדם בדיר (נעם מורנו)לפני שיצא ליפן, אדם בדיר דיבר בראיון ל-ONE על העבודה שלו, תחושת השייכות למשלחת, הייחודיות של טוקיו 2020 והמצב הבעייתי בחברה הערבית אחרי מבצע "שומר החומות". זהו ללא ספק ראיון לא שגרתי, מזווית אחרת.
אדם, איך תיראה אולימפיאדת טוקיו בעיניך?
"זו אולימפיאדה מיוחדת, גם בגלל שהיא שונה לגמרי, גם בגלל שלקח זמן להגיע לרגע הזה וגם בגלל שאני אישית כבר מגיע אליה אולי בתור הפיזיותרפיסט הכי ותיק במשלחת יחד עם מיה קלה בנצור שמנהלת את מרפאת הפיזיותרפיה האולימפית. זה מרגש לנסוע לטוקיו ולהיות לאורך כל התקופה בכפר עם הספורטאים. מבחינתי זה כבוד גדול".
איך נראים לך התנאים שיהיו ביפן?
"התנאים מאוד קשים מבחינת ההתארגנות, קשה להבין איך מתנהלים עם האפליקציות הרפואיות לפני הנסיעה וכל העניין הזה דווקא הופך את המשחקים האלה ליותר מרגשים בגלל שהכל הלך קשה יותר. שנה אולימפית תמיד צריכה ללכת לפי סדר מסוים והכל צריך לתקתק, אבל הפעם היו לנו הרבה הפתעות. היינו בבלאגן במסע שעשינו בשנתיים האחרונות מבחינה מקצועית, וגם אני הייתי צריך לעזור לספורטאים לשמור על עצמם ולא להיפצע. הכל היה מורכב. הם היו בשיא שלהם, פתאום עצרו, ירדו בכושר, ושוב חזרו לשיאם בתוך זמן קצר. העבודה שלי מאתגרת יותר בגלל זה וכך גם של המאמנים. חשוב לנו למנוע פציעות".
אדם בדיר (נעם מורנו)לא כולם יודעים זאת, אבל בשגרה שלך אתה טיפלת בעומרי כספי וגם בספורטאים זרים שנחשבים לטובים ביותר בעולם. איך תיראה העבודה שלך בטוקיו?
"לפני אולימפיאדת לונדון, הכלים שהיו לי היו מאוד מצומצמים. אלכס שטילוב היה ספורטאי בכיר ומועמד למדליה, ליוויתי אותו ועבדנו ביחד, אבל עכשיו לפני אולימפיאדת טוקיו אפשר לומר שהרבה השתנה גם אצל הספורטאים וגם אצלי. כיום יש לי הרבה יותר ידע וכלים. אם אז חשבנו איך לטפל בפציעות, אז היום אנחנו חושבים איך לצמצם את הסיכון לפציעה ביחד עם המאמנים וזה עוזר מאוד. גם ברמה הפסיכולוגית יש שינוי גדול, ואומנם רמת ההתרגשות אצלי לא השתנתה, אבל חשוב לשדר לספורטאי שיש מאחוריו צוות שדואג לו ושלא ידאג, ולא להעביר לו את ההתרגשות שלי או להכניס אותו ללחץ מיותר".
למה אתה מתכוון?
"בעבודה מולם אנחנו חושבים על הכל. צריך לדעת מה להגיד לספורטאי ואיך לעמוד מולו ביום שבו הוא הולך לרגע החשוב ביותר בחייו. העבודה היא מורכבת ואלה הדברים הקטנים שעושים את ההבדל. אסור לי להוסיף לחץ. אני חושב שבשנים האחרונות השתפרנו בזה מאוד ברמה האישית, התפתחנו משמעותית, וגם אני מגיע יותר בוגר ומנוסה למשחקים האלה".
בשנים האחרונות הקמת מרפאה גדולה בבית החולים אסותא בתל אביב לשיקום, כזאת שנותנת ציוד ותמיכה גדולים יותר לספורטאים הישראלים, כך שלא רק הספורט מתפתח אלא גם הצוותים הרפואיים ואיכות הציוד.
"כן, הציוד הרבה יותר מתקדם ויש יותר אנשי מקצוע בצוותים, כמו תזונאים ופסיכולוגים, אבל מבחינת ציוד רפואי יש לנו את הציוד המתקדם ביותר. ניסע עם מיטות מתנפחות, שרוולים מיוחדים לרגליים להתאוששות ומכשירי אינפרא אדום לטיפולים מורכבים. אני לוקח איתי קליניקה שלמה שהיא ניידת וכל דבר כזה מאוד משפיע לטובה על הספורטאים. בהתעמלות האתגר שונה מכל ענף אחר, אני מכיר טוב את סוג הפציעות ולפעמים אני עוזר גם לצוותים רפואיים אחרים מהעולם. הישראלים הם לפני הכל, אבל כשספורטאי זר נפצע ואין צוות רפואי ראוי לטפל בו, אני לא חושב פעמיים, ישר קופץ לעזור ולתת יד לרופאים והפיזיותרפיסטים שלו".
אדם בדיר בטיפול (נעם מורנו)מה זה עושה לך להגיע למשחקים האולימפיים במשלחת ישראלית?
"אני 12 שנה בספורט האינדיבידואלי והדברים מתקדמים נכון. אני עושה את הכל מתוך אהבה ושייכות, אני חלק מהצוות ואני נמצא במקום טוב. מצד שני, הייתה לי שנה קשה ברמה האישית. אחרי האירועים שהיו במגזר הערבי, בקרב האזרחים הישראלים-ערבים של המדינה, עם הלינצ'ים ואיך שהמדינה התנהלה במשבר הזה, משהו נשבר בי מבפנים".
תוכל להסביר?
"תראה, יש לי בן סטודנט ודאגתי לו ברמה מטורפת. חינכתי את הבן שלי לדו קיום ולהיות שווה בין שווים, והכל התפרק לי מול הפרצוף. היו לנו אירועי אלימות מול הבית עם התפרעויות, כך שלא יכולתי לצאת מהבית לעבודה. בחודשים האחרונים כל אירוע מינורי פתאום נתפס בכותרות כאילו זו מלחמה. זה נגע בי. לקחתי את זה קשה. כל מילה, כל פוסט וכל מחשבה שנאמרה בציבור עשו הד גדול. ופתאום אני, זה שמטפל בשוטרים בכירים ובדמויות חשובות מצמרת אנשי הביטחון ביום יום, מוצא את עצמי תוהה 'רגע, איך הם תופסים אותי? איך הם רואים אותי?' אני לא אדם אלים הרי".
היה קשה להתמודד עם ההתפרעויות ברחובות?
"מאוד. ביניתי את כל הקריירה שלי כשווה בין שווים, אני חלק ממשלחת ישראל, אני צועד תחת הדגל באירועי ספורט במשך שנים, אני מצהיר שאני עומד בתקווה, אני מטפל גם בחיילי צה"ל מהיחידות המובחרות ביותר ויש לי מרפאה גדולה ומצליחה בישראל - ופתאום הרגשתי שהכל מתמוטט. זה הגיע אליי גם לתוך הבית בשיחות שלנו. הפחד שלי היה שלא אוכל לתת מעצמי מאה אחוז בעבודה בגלל התחושות, אבל מצד שני כמות הודעות התמיכה שקיבלתי מאנשים במדינה הפתיעה אותי. גם איך שהצוות המעורב שלי התנהל במרפאה עם החיבוק והדאגה אחד לשני, זה היה מדהים. הגענו למצב שתוך כדי שנופלים טילים העובדים מהמגזר הציעו ליהודים להתארח אצלם בטייבה, ושם אמרתי לעצמי 'טוב, כנראה שכן בניתי פה משהו טוב בחברה שלנו'".
אדם בדיר (נעם מורנו)איך אתה מסתכל על המדינה במצב הנוכחי? אומנם עברנו את זה, אבל נדמה כאילו עדיין נשאר מתח באוויר.
"גל האלימות האחרון השאיר שריטה עמוקה בחברה שלנו. כל החיים קיבלתי הצעות עבודה מחו"ל, כולל מהקבוצות הכי גדולות מאירופה ומארצות הברית. אני מכיר הרבה מאמנים בינלאומיים שהיו בדינמו קייב ובצסק"א מוסקבה, ואתה יודע איפה המאמנים שלהם נמצאים היום. כל הזמן קיבלתי הצעות מפתות מאוד, אבל אף פעם לא שקלתי אותן ונשארתי בקליניקה שלי. והיום, אחרי כל מה שהשגתי והקמתי, הונחה בפניי הצעה גדולה חדשה, ובפעם הראשונה ישבתי עם אשתי ושקלתי אותה. זה מעולם לא עבר לי בראש קודם, אבל אחרי מה שקרה, לראשונה ישבתי בבית ובאמת הקשבתי להצעה, משהו שלא חשבתי שאעשה".
הצעה לעבור לאן?
"יש לי הצעה מהשלטונות באמירויות. יש להם מחסור גדול בהבנה של טיפול שיקומי בציבור הכללי. יש הרבה חברות אמריקאיות ובריטיות שעובדות שם, אבל הם הגישו לי הצעה להקים לשבע האמירויות מערך שלם לשיקום ספורט ולשיקום כללי. זה לא רק ייעוץ, כמו שעשיתי עם ממשלות אחרות, אלא הפעם זה יצריך ממני ממש לעשות רילוקיישן לשם".
והם בטח מנסים לפתות אותך ולהציע לך הרבה כסף?
"הם מוכנים לשלם כל מה שצריך, כולל מטוסים פרטיים, תקציבים לבניית פרויקטים, גיוס חברות הייטק גדולות, הכל. הפגישו אותי עם שר הבריאות שלהם והציעו הרבה כסף רק כדי שאבוא לשם, אבל אני לא יודע אם אני מסוגל לעזוב את המדינה שלי".
אדם בדיר במרפאתו (נעם מורנו)יהיה לך קשה לעזוב?
"גם כשאני שוקל את זה, זה לא בגללי. אני לא רלוונטי בכלל. אני שוקל את זה רק בגלל הבן הקטן שלי. הבן הגדול שלי תמיד גדל באוכלוסיה מעורבת, הוא הביא את החברים שלו מהלימודים לכפר קאסם לארוחת רמדאן, טיילנו בשוק והוא מסתדר וחי עם הקונפליקט הזה בצורה טובה, אבל הבן הקטן שלי נמצא בתסבוכת רגשית ופה חשבתי לעצמי 'למה הוא צריך לעבור את כל הטלטלות שאני עברתי רק בשביל שהוא יגיע לנקודה שבה אני נמצא היום?'. אני תמיד אומר לעצמי שאני צריך לתת 150% כדי להצליח כי אני בא מהמגזר הערבי ושאני מצליח רק כי אף פעם לא ראיתי את עצמי בעמדה נחותה, אבל אם תסתכל על הקבוצות הגדולות בספורט הישראלי, כמה פיזיותרפיסטים ערבים נמצאים שם? יש לי הרבה פיזיותרפיסטים ואנשי רפואה ערבים שעובדים במרפאה שלי והם מטפלים מדהימים עם חשיבה ודרך נכונה, אבל רבים מהם בסוף לא מתקדמים. משהו חייב להשתנות במדינה בקטע הזה".
רגע, אבל כיום כשאתה במשלחת האולימפית הישראלית ובנבחרות ישראל בהתעמלות, אתה מרגיש שייך?
"ברור. אין פה שאלה בכלל לגבי השייכות. כשביקשו ממני לעבוד בכל התקופה של אולימפיאדת טוקיו, נעניתי לזה וישר אמרתי 'אני איתכם' בלי לחשוב. יש לי עסק שעובד ותהיה בטוח שצריך אותי שם, אבל אני שם את הכל בצד והולך על זה בגיבוי המנהל שלי. אני הכי שמח בעולם שנכנסתי לאסותא, כי זה מקום העבודה הראשון והיחיד שבאמת עבדתי בו והרגשתי שמסתכלים על הכישרון שלי ולא על מי שאני. הם נתנו בי אמון ויד חופשית, ואף פעם לא עלה על המוקד העניין הזה שאני ערבי-ישראלי או השאלה של איך אני מגדיר את עצמי. אותו הדבר גם במשלחת האולימפית ובספורט בכלל. כך זה צריך להיות".
מה יש לך לומר לדור העתיד במגזר הערבי בישראל?
"יש בעיה במגזר הערבי, עם אבטלה בקרב אקדמאים שלא מוצאים את עצמם בשוק הפרטי. לפעמים הייתי צריך להפעיל את הקשרים שלי כדי לעזור לכמה מהם, שהם מאוד מוכשרים. אחרים עוזבים לחו"ל כי לא חושבים שהם מספיק טוב, ושם הם דווקא פורחים. חבל לי וכואב לי על זה. החברה הערבית היא לא רק מקום לאכול בו חומוס ולבוא לבקר בשוק בשבתות, יש בה מנגנון שלם של רפואה ומרפאות שעבר קפיצה ענקית והתקדם, יש 20% פיזיותרפיסטים ערבים שיוצאים בכל שנה למגזר הפרטי אחרי שסיימו לימודים, אבל לצערי שולחים אותם בעיקר לגריאטריה ולביקורי בית במקום לפתח אותם. אם כל הטובים יעזבו את הארץ, מי יישאר וייתן דוגמה לדור העתיד בחברה הערבית? נכון, אני מקרה מיוחד ואני מקווה שאצליח להוביל לשינוי. כמות הפיזיותרפיסטים בכפר קאסם גדלה משמעותית מאז שהגעתי למקום שאני נמצא בו כיום ואני מאמין בדור הזה".
אדם בדיר (נעם מורנו)ומתי יהיה ספורטאי ערבי-ישראלי במשלחת האולימפית לדעתך?
"יש בעיה בחברה שלי ואני לא פוטר אותה מאחריות. בכפר קאסם אין כלום חוץ מקארטה וכדורגל. אין כדורסל, אין אתלטיקה, אין התעמלות. אין ספורטאי אולימפי ערבי-ישראלי לצערי והחלום שלי זה לראות מישהו כזה בעתיד, אעשה הכל בשביל אחד כזה".
אתה רואה את זה קורה בעתיד?
"לצערי המצב רק הולך ומידרדר בחברה שלי. לפני שבועיים נרצח נער בן 17 בכפר שלי, שהוא ילד טוב ותלמיד מצטיין בבית הספר. הוא נרצח על ריב שטותי, על כלום. הוא בגיל של הבן שלי וכשאני בעבודה אני חושב עליו ואני מודאג מהאלימות בחברה שלנו בקרב הצעירים. אני מרגיש לאחרונה שהבית הבטוח שלי כבר לא כזה בטוח. לצערי, אנשים טובים וחכמים מהחברה שלי בורחים לחו"ל, יש לי בן דוד שהיה רופא בהדסה ועזב לגרמניה, שם הוא רופא נחשב. כשאני מסתכל על עצמי אני אומר 'וואלה, הצלחתי פה', אבל אחרים לצערי לא. הבן שלי לומד פסיכולוגיה והוא נכנס לתחום הזה כי יש מחסור בפסיכולוגים במגזר הערבי, אבל אני רואה אותו כאדם שיצליח ברמה העולמית כמו שאני תופס את עצמי ככזה, אבל התקווה שלי היא שהוא גם יישאר בארץ. הרבה שואלים את עצמם, האם אסור לנו לחלום? אסור לרצות? אי אפשר לקבל הזדמנות? הפתרון הוא שילוב שלנו בחברה, חינוך טוב יותר ועבודה נכונה ביחד, לא אלימות".
ועדיין, הקונפליקט במדינה קיים. זה לא שהכל אוטופי.
"אנחנו צריכים לדבר בשפה משותפת. אני רוצה להיות שייך לחברה בישראל וכמוני יש עוד הרבה, עברנו מספיק קילומטראז' ביחד גם כדי להבין שעברנו שינוי בחברה הערבית. אם נשב זה מול זה לבד, נגלה שאין קונפליקט באמת בין המגזרים. אני לא פוסל את 'התקווה' בגלל משפט אחד, כי ברגע שהדגל עולה אני לא רואה בו רק כדגל של המדינה היהודית, אלא כדגל של המדינה שלי. חבר'ה מהכפר שלי הולכים לארצות הברית, לומדים את החוקה שם ורואים את המצעד ביום העצמאות האמריקאי, כך זה צריך להיות לדעתי גם במדינת ישראל. גם היהודים בארצות הברית מאוהבים בישראל אבל חיים באמריקה ומשתלבים שם בשוק העבודה, וזה מה שצריך לקרות פה עם החברה הערבית. סבא שלי נהרג בטבח כפר קאסם, אני לא אשכח את זה, אבל אני כבר שחררתי מזה ואני כבר לא רוצה להתעסק בזה. אם לא נסלח אחד לשני ולא נתקדם ביחד, לאן נגיע? עד מתי נבכה על המתים ונקבור את החיים?".
לאור מה שעבר עליך בחודשים האחרונים, אתה עדיין מאמין ורואה את השינוי הזה קורה?
"צריך לזכור וללמוד את העבר, אבל לצאת ממנו למקום טוב שיעשה טוב במדינה. מדינת ישראל קמה והיא לא תיעלם. החברה הערבית צריכה לעשות סוויץ' שהרבה מיעוטים עשו בחברות אחרות, הפוליטיקה צריכה להוביל למקום טוב ולא למקום של סכסוכים. לפתור בעיות ולא ליצור חדשות. אני מכבד מאוד את חבר הכנסת עיסוואי פריג', אבל אין עוד כמוהו בכנסת לצערי. ויודע מה? הייתי רוצה יום אחד לטפל באיתמר בן גביר ולדבר איתו".
אדם בדיר (נעם מורנו)באמת שזה מה שהיית רוצה לעשות?
"כן. במיטת הטיפולים כולם שווים בעיניי וכולם מדברים בגובה העיניים. להוציא כעס ושנאה עם הכללות מאוד קשות כלפי מגזר אחד ולשנוא אדם מסוים בגלל הגזע שלו, זה משהו שקשה לי לקבל. כשהוא מדבר כמו שהוא מדבר, זה רק עושה יותר נזק ורק יותר מגדיל את המרחק בנינו. בספורט כולם אותו הדבר ובוחנים כל אחד לפי הכישרון וההצלחות שלו, לא לפי מי שהוא. אני לא רוצה לגרום לכולם ללכת לאותה הקיצוניות שהתפרצה באירועים האחרונים. אני רוצה להיות גאה במקום שאני חי בו ולהיות שמח שנפלה בחלקי הזכות להצליח בעולם, תוך כדי שאני מייצג את המדינה שלי".