חילי טרופר
|
כעת, כשהכדורגל הישראלי מסיים עונה עם דרמות גדולות על הדשא, נכון להתפנות גם למשימה גדולה נוספת שבעיניי מוטלת על כתפיו - להוות מנוע לשינוי החברתי באוכלוסייה הישראלית כולה. הספורט הוא כלי לשינוי חברתי. כשספורטאי, אדם מפורסם, מוכשר, בעל מעמד, מדבר על סוגיות שמשפיעות על חיינו בישראל, יש במילים שלו השפעה רבה. לעיתים יותר מכל נאום של פוליטיקאי או כרזה שמופצת ברשתות.
אוהד ספורט שאוהד קבוצה, שחי אותה, אוהב כל שחקן שמשחק בשביל הסמל. הוא יעודד ויתמוך, כשצריך גם יבקר, אבל כל ביקורת תבוא ממניע ענייני - מה שחשוב זה מה שקורה על המגרש. לאף אוהד לא אכפת אם השחקן שהבקיע את שער הניצחון בדקה ה-90 או זה שקלע את סל הניצחון על הבאזר הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי. הוא ישמח יחד איתו, יודה לו, ויקווה לניצחון נוסף גם במשחק הבא.
הכדורגל הישראלי לא מתקיים בוואקום. אירועי השבועות האחרונים, בדגש על העימותים בתוך תחומי ישראל, נוגעים ומערערים גם את השותפות ואת הדו-קיום שאפיינו את הכדורגל בישראל. במשך שנים הספורט הישראלי בכלל והכדורגל בפרט היו סמל לשותפות. כעת הסמל נפגע. המרקם העדין בחברה שלנו נפגע מאוד בשבועות האחרונים, והאתגר לשקמו מוטל על כולנו.
בגמר הגביע המדינה, בעזרת שת״פ נהדר עם ההתאחדות, אנחנו נבקש להעביר את המסרים האלה בדיוק. אף שחקן לא ינצח לבד, הוא זקוק לקבוצה טובה של אנשים שיעבדו לצידו. המדד הוא יכולת פיזית ומנטלית מתאימה ולא שום פרמטר הנוגע לאמונה או לעדה. מול כל התנהגות בריונית ומול כל שפה גזענית ופוגענית נעמוד כחומה בצורה. לצערי, בשנה האחרונה, וגם בימים האחרונים, התבטאו מספר כדורגלנים בצורה לא ראויה. לשמחתי, לפחות חלקם התנצלו וחזרו בהם.
אני פונה לשחקנים, גם בלהט הרגשות שעולים בדרבי בגמר גביע המדינה - הרבה מאוד ילדים מסתכלים עליכם. הם מתרגשים מכם לא פחות מאשר מהמורים שלהם בבית הספר או מהמדריכים שלהם בתנועות הנוער. אני מפציר בשחקנים - דברו בשפה של שותפות, תרגיעו את הרוחות, תזכרו את האחריות שמונחת על כתפיכם הרחבות. אתם לא ״רק״ שחקני כדורגל, אתם מובילי דעת קהל.
הרבה צלקות אספה החברה הישראלית בחודשים האחרונים. הספורט יכול להיות המקום שחובש פצעים, שמייצר חיבורים, שמייצר תחרות ועימותים אך עם גבולות מוגדרים. בואו נרים את הכפפה ונהפוך את המגרשים לעולם של שותפות ושל ביחד.