שבוע סוער במיוחד עבר על הכדורגל העולמי. אחרי שבלילה שבין ראשון לשני הודיעו 12 מהמועדונים הגדולים באירופה על הקמה של סופר ליג חדשה, שתהווה תחליף לליגת האלופות של אופ”א, נכנס ענף הספורט הפופולרי על הפלנטה לסחרור שכמותו לא נראה בעבר, ובתום קצת יותר מ-48 שעות של מערבולת תקשורתית, הסאגה הגיעה לסיומה עם פרישתן של 10 קבוצות מתוך 12 המקימות.
אז רגע אחרי שהיוזמה השאפתנית בהובלתו של נשיא ריאל מדריד, פלורנטינו פרס, הגיעה לסיומה בקול ענות חלושה, הגיע הזמן להביט מעט אחורה ולפרוט את הסיבות המרכזיות שהובילו לנפילת הבזק של הסופר ליג.
התנגדות ציבורית וממסדית נרחבת
“הבעלים של הקבוצות גילו שהם לא כל כך חזקים כמו שהם חושבים”, נכתב בכלי התקשורת באנגליה בנוגע לקריסת הליגה. גם הציטוט שסיפק הבוקר פרס (“הגיבו להקמת הליגה כאילו מדובר בפצצת אטום”) מעיד אולי על הניתוק של האנשים שעומדים בראש המועדונים הגדולים בעולם.
ההודעה על הקמת הליגה עוררה זעם עצום מצד אוהדים ברשתות ומחאה שהגיעה לשיאה עם יציאה המונית של אוהדי צ’לסי להפגנה ברחובות לונדון. בהתאם לכך, הבלוז גם היו הראשונים להתנתק רשמית מהפרויקט, אבל יחד עם זאת, קשה להאמין שאם המחאה הייתה נשארת בגזרת הקהל בלבד, היא אכן הייתה מצליחה.
שחקני הקבוצות הבינו במהרה איזה צד הם צריכים לתפוס ומספר לא מועט שלהם התחיל להביע התנגדות בפוסטים ברשתות החברתיות. המגמה נמשכה בראיונות אחרי משחקים, כמו זה של ג’יימס מילנר מליברפול (“אני לא אוהב את הרעיון הזה ומקווה שלא ייצא אל הפועל”) ולאחר מכן גם בהודעות רשמיות משותפות. החגיגות של לא מעט שחקנים אחרי גל הודעות הנטישה רק הדגישה עוד יותר את הקונצנזוס ששרר בין השחקנים.
בהמשך גם גופי תקשורת, כמו סקיי למשל, הוציאו הודעות גינוי רשמיות נגד המהלך, וכמובן המחאה הורגשה גם בקרב פרשנים, מאמנים, שחקני עבר ופשוט כל מי שקשור לענף. מעבר להתנגדות הציבורית, תגובת הנגד החריפה של אופ”א, שגובתה בפיפ”א, בכל הנהלות הליגות הבכירות ביבשת, בארגון המועדונים האירופי ואפילו על ידי ממשלות, בעיקר זו של בוריס ג’ונסון בבריטניה, גרמה לבעלי מועדוני הפאר להבין שהכוח שלהם מוגבל משחשבו.
איומים בסנקציות נגד המועדונים ושחקניהם
למרות שפרס, בהודעתו על הקמת הליגה, טען שאיומיה של אופ”א על הרחקות וסנקציות כלכליות חסרי שיניים, ככל שעברו השעות התברר כי יכולתו של הארגון (יחד עם פיפ”א) לפעול כנגד המועדונים המקימים, אמיתית ומוחשית. “האיום על הרחקה של מועדונים ושחקנים מתחרויות לאומיות ובינלאומיות של אופ”א ופיפ”א היה מוחשי ובר קיימא”, הסבירה ד”ר קטרינה פייטלוביץ’, מומחית בתחום משפט הספורט, לרשת סקיי. “לאופ”א ופיפ”א יש סמכות לבצע מהלכים שכאלה מתוקף התקנון שלהם”.
למרות הכסף העצום שהיה אמור להיכנס לקופת מועדוני הסופר ליג, הסכנה שבהרחקה מליגה מקומית עבור הקבוצות, ובהרחקה של שחקנים מהמפעלים הבינלאומיים (מונדיאל, יורו, קופה אמריקה וכו’) הייתה גדולה מדי. נראה כי בסופו של דבר המנופים שיש לאופ”א ופיפ”א על המועדונים הגדולים בעולם, חזקים משהעריכו פרס, אניילי ושות’.
חוסר תחרותיות מקצועית
אחת מהטענות המרכזיות נגד חוסר הספורטיביות שליגה דוגמת הסופר ליג יוצרת, הייתה בהכללתם של מועדונים כמו ארסנל וטוטנהאם. בזמן ששניים מהמועדונים העשירים והתחרותיים ביבשת, פאריס סן ז’רמן ובאיירן מינכן החליטו שלא להצטרף ליוזמה, שני המועדונים מלונדון, שלא נוהגים להיאבק על תארים בליגה המקומית, קיבלו את הכרטיס החופשי. השיבוץ של השתיים הוביל לגל של ממים ותהיה ברשתות החברתיות – איך יכול להיות שקבוצות שזוכות בתארי אליפות כדרך קבע ימצאו את עצמן מחוץ לליגה החזקה בעולם, העוד מועדונים שנמצאים בשיפולי הצמרת, ואף למטה מכך, שלעיתים אפילו לא מצליחים להגיע לצ’מפיונס, יקבלו מקום מובטח.
פערים כלכליים
למרות תקנות הפייר פלי שמונהגות על ידי אופ”א בשנים האחרונות, נראה כי עדיין היכולת שלה למנוע יציתם של פערים כלכליים בין מועדוני העילית ליתר הקבוצות, מוגבלת מאוד. הכסף העצום שחיכה ל-12 המועדונים, שגם ככה חלקם מהעשירים ביבשת, היה יוצר פערים בלתי ניתנים לסגירה, כשאפילו הסכומים העצומים שמקבלות הקבוצות האנגליות מזכויות השידור מתגמדים לעומת המספרים חסרי ההיגיון שהוצגו בכלי התקשורת.
מעבר לסכומי העתק שהיו נכנסים לחשבונותיהם של 12 המועדונים המקימים, הכסף לו זוכות הקבוצות להן לא היה סיכוי להגיע לליגה היה הולך ופוחת, וזאת בשל הידיעה כי הן לא יוכלו להגיע לעולם לליגה של הגדולים. תקרת הזכוכית שהייתה יוצרת הסופר ליג הייתה פוגעת גם בכניסה של ספונסרים למפעלי אופ”א ולליגות המקומיות, שפשוט היו מאבדות מערכן.