מגפת הקורונה עצרה את העולם וגרמה לרבים לחשב מסלול מחדש. זה מה שעשו בוועד האולימפי הבין-לאומי, שם החליטו כי יש לדחות את המשחקים האולימפיים בשנה, כך שבמקום לקיים אותם בקיץ 2020 הם יתקיימו בקיץ 2021. אחד מהאנשים שאמונים על תכנון האירוע המורכב הזה, שיתקיים עדיין בצל המגפה, הוא אלכס גלעדי.
על גלעדי בן ה-78, הישראלי בעל המעמד הבכיר ביותר בספורט העולמי, עברו שנים לא פשוטות. זה לא רק הקורונה והאילוצים החדשים שהוא נדרש להם בעבודתו כדי לקיים את אירוע הספורט הגדול בעולם, אלא גם עניינים אישיים שהשפיעו עליו. בדצמבר 2022 הוא אמור לתלות את החליפה ולסיים את תפקידו בהנהלת הוועד האולימפי הבינלאומי, כשהפסקת הפעילות והסגרים שבדרך לא באמת עצרו אותו מהמשך העשייה שלו. ממרום גילו וניסיונו, הוא פעלתן וחד יותר מתמיד.
בחלק השני של הראיון המיוחד ל-ONE, אלכס גלעדי מדבר על מצב הספורט הישראלי, הפוליטיקה העולמית, המהלך שעשה הג'ודאי האיראני סעיד מולאי, עתידה של מדינת ישראל, הקריירה האדירה שבנה עם השנים, מגפת הקורונה, הספר שכתב, ופרשת ההטרדות המיניות לכאורה שהסעירה את המדינה ונותרה מאחוריו בהסכמת הצדדים.
“במגפת הקורונה התחלתי לכתוב את זיכרונותיי”
אלכס, בתקופה האחרונה אתה שוהה יותר בארץ מאשר בחו"ל. איך זה להישאר פה כל-כך הרבה זמן ולא להיות עסוק בטיסות ובפגישות ברחבי העולם?
"בחודשים האחרונים הייתי הרבה מאוד זמן רבוץ בדירה שלי בלי שום יכולת לצאת. רוב הפגישות הן בשיחות וידאו. עד שחוסנתי בפעם השנייה ועברו שבועיים, כבר הטילו סגר. אחרי שנגמר הסגר אז באמת היה אפשר קצת יותר לצאת ולהסתובב, אבל זה לא הפך אותי להיות פתאום איזה בליין".
אלכס גלעדי (נעם מורנו)אני מניח שיש לך עכשיו הרבה יותר זמן לעצמך. מה עשית בבית כשנשארת חסר מעש?
"חזרתי מטוקיו בטיסה ב-28 במרץ 2020, הגעתי ללונדון והתברר שיש לי פתאום הרבה זמן, אז התחלתי לכתוב את הזכרונות שלי. מצאתי בזה גם חדווה רבה, הזמן פתאום בורח והיום נהיה הרבה יותר קצר, כך שיחד עם העבודה שיש לי בטוקיו מצאתי את עצמי מועסק כל הזמן. עכשיו הגעתי לתקרה מסוימת והפסקתי לכתוב בחודש האחרון, אבל הרביתי לקרוא. זמן פנוי הוא זמן מבורך, לא זמן לבטלה".
ואתה רואה קצת ספורט ישראלי?
"אני רואה את כל ערוצי הספורט, בין אם אני בלונדון, בספרד או בישראל. רואה כל הזמן, כולל ספורט ישראלי".
“רבתי עם מלך יוון כדי להעניק לגל פרידמן מדליה”
בתקופה האחרונה גלעדי משרטט את מסלול חייו, כאמור, ומשקיע שעות רבות בכתיבה. הוא מילדי טהרן, אלה שנולדו בגולה וראו היסטוריה במו עיניהם עם הקמת מדינת היהודים. בצעירותו היה רב-סמל ירכתיים על משחתות יפו בחיל הים. אחרי אולימפיאדת טוקיו 1964 התקבל לעבוד בעיתונות, הוקפץ למילואים ב-1967 כדי להוביל לוחמי שייטת לנמל פורט סעיד, אחר כך הוזמן לעבוד עם דן שילון במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית, היה סגנו באולימפיאדת מינכן 1972 ואף סיקר את זוועות הטבח בי"א החללים באירוע שלא ישכח לעולם.
טל ברודי ואלכס גלעדי (שי לוי)לאחר מכן, גלעדי עבר לנהל את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית כשעוד היה בה רק ערוץ אחד. הוא שידר רגעים היסטוריים במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל והוציא מטל ברודי את המשפט "אנחנו במפה", הפיק את שידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976, הפיק את מהדורת החדשות של בחירות 1977 שהביאו מהפך, לאחר מכן טס עם אהוד יערי לקהיר בלי אישור ושניהם היו למעשה הישראלים הראשונים שהגיעו למצרים והתקבלו בחיוכים. הוא אפילו הדליק שם נרות חנוכה בצילום ששודר בכל העולם.
בחלוף השנים, גלעדי התפתח גם מחוץ לגבולות הארץ והיה בצוות ההפקה האירופי של המונדיאל בארגנטינה ב-1978, הצטרף לרשת NBC האמריקאית ב-1981, הביא את שידורי המשחקים האולימפיים לתחנה והפך לסגן הנשיא של הרשת ב-1985. בהמשך כיהן כ-30 שנה בתור יו"ר ועדת הטלוויזיה של איגוד האתלטיקה הבינלאומי, ב-1993 חזר ארצה והיה בין מקימי שידורי קשת בטלוויזיה המסחרית, פוטר, הוחזר, ושנה לאחר מכן נבחר להנהלת הוועד האולימפי הבינלאומי שם הפך לאיש החשוב ביותר כאחראי להפקת השידורים במשחקים.
במהלך השנים גלעדי גם זכה בשבעה פרסי אמי אמריקאים והעניק שש מדליות אולימפיות לספורטאי ישראל, מונה לסגן יו"ר ועדת התיאום של אולימפיאדת טוקיו, תפקיד בעל אחריות גדולה, וללא ספק עבר קריירה מרשימה. ישראלי שמגיע לדרגים הגבוהים ביותר זה לא דבר של מה בכך - והוא לא מתכוון לעצור, כי מעבר לפינה מחכים גם המשחקים האולימפיים בפאריס, וגם שם הוא יהיה חלק מרכזי מוועדת התיאום.
אלכס, מה יותר מושך אותך, שידור מטורף של ספורט או לראות ישראלי בגמר אולימפי?
"זו לא שאלה קשה במיוחד. הכי קשה לי לשבת מול הרשימה ולבחור איזה מדליות אני רוצה להעניק במשחקים האולימפיים כשיש לי רק שלוש אפשרויות. בסוף אתה נוסע לטוקיו, ואתה לא בטוח שלא יהיו ארבע או חמש מדליות, אבל כמובן שאני רוצה להעניק את כולן. מהיום שאני חבר בוועד האולימפי, הענקתי את כל המדליות לישראלים, למעט מדליית הארד של אורי ששון כי מישהו התעקש מאוד להעניק את המדליה לצרפתי טדי רינר".
אני לא מאמין שוויתרת לו.
"לא ויתרתי, אבל הוא פשוט הזמין קודם".
אורי ששון וטדי רינר עם המדליות (עמית שיסל)מי הספורטאי הישראלי הגדול ביותר בעיניך?
"גל פרידמן. הישראלי היחיד שזכה במדליית הזהב ובמדליית הארד במשחקים האולימפיים. המדליה הראשונה שהענקתי הייתה ב-1996 והיא הייתה המדליה שלו. רבתי על זה עם מלך יוון כי היווני זכה בזהב, אז החלטתי 'אתה תעניק את הזהב ואני את הארד', וכך היה. אלוף אולימפי זה התואר הכי גדול שיש. זה כמו ששואלים איזו נבחרת כדורגל הייתה הכי טובה, אז לי זה ברור שזו הנבחרת שהייתה במונדיאל מקסיקו 1970. איך אפשר להשוות את זה עם הישג אחר?".
גל פרידמן (רויטרס)וכששמעת לא מזמן שגל פרידמן רצה למכור את מדליית הזהב שלו, זו שאתה הענקת לו לפני כמה שנים, מה חשבת על זה?
"טלפנתי אליו ושאלתי אם אני יכול לעזור וכמה הוא חושב שהיא שווה. הוא חשב שהיא שווה הרבה יותר ממה שאני חשבתי, אבל אלה החיים הפרטיים של גל פרידמן. אשתו רצתה בית מסוים והוא חשב שכסף יוכל לעזור. זה היה משהו זמני כזה. הרבה יותר הדאיג אותי שגנבו את המדליות שלו, הייתי מודאג מאוד עד שהן חזרו".
מדליית זהב ישראלית זה אוצר היסטורי.
"זה אוצר ואני מקווה שהוא יתרום אותה למוזיאון של הוועד האולימפי כאשר תגיע שעתו".
גל פרידמן עם אותה מדליית זהב (רויטרס)“השארתי מורשת מאחוריי”
בשנים שחלפו מקום המדינה ועד היום, הספורט הישראלי התקדם בעיניך?
"בוודאי. הספורט הישראלי עשה צעדים מופלאים קדימה. בכל הענפים הוא התמקצע והגיע לרמות גבוהות מאוד. כבר 60 שנה כמעט שיש פה קבוצת כדורסל שהיא בין השלוש הטובות ביותר באירופה מבחינת תארים ואולי המועדון הראשון בעולם מבחינת כמויות התארים הכללית שיש לו, עם יותר מ-100 תארים ומתוכן 54 אליפויות מקומיות. אם תלך למקומות אחרים, גם בכדורגל, זו כבר לא אותה נבחרת שהתקבצה מול רוסיה כשכל מה שהיה לה זו רק רוח לחימה. היום זה כבר הרבה יותר מקצועי ועשינו התקדמות עצומה".
אם כבר דיברת על כדורסל, מה עובר על מכבי תל אביב? זה כבר כמה שנים שהקבוצה הזו במשבר.
"אני לא מסתכל על המשבר הנוכחי כי אנשים נוטים לשכוח דברים. הם שוכחים שמכבי זכתה בגביע האירופי ב-1981 ועד 2001 לא זכתה שוב. 20 שנה. זה הרבה יותר זמן מהשנים הבודדות שאנחנו חווים עכשיו. אז יש תקופות רעות ויש טובות, ולכן אני לא מכיר הרבה שמוכרים את המנוי שלהם או לא מחדשים אותו, מכיוון שהם יודעים שאם הם יחזרו להיות טובים, כבר לא יהיה מקום בשבילם".
שחקני מכבי ת"א. יש תקופות רעות ויש טובות (איציק בלניצקי)איך התחילה האהבה שלך לקבוצה הזו ולספורט בכלל?
"אומרים שמועדון לא מחליפים, אז כמו כל מי שגדל ברמת השרון, התחלתי כאוהד הפועל תל אביב. חודורוב בכדורגל, צ'ינגה בכדורסל. ב-1966 תפקידי בעיתון הוביל אותי למכבי. הגיע טל ברודי ששינה את הכדורסל בארץ, הזניק אותו שלושה דורות קדימה וכבש גם אותי. כך התחילה הנדידה שלי. הייתי במשחקים של מכבי תל אביב כשעוד לא היה לי כסף לשלם למונית כדי להגיע לאולם, אבל השארתי מורשת מסוימת כי הייתה לי הזכות לשדר את הניצחון על צסק"א מוסקבה בווירטון ואת הגביע האירופי הראשון ב-1977 בבלגרד. בסוף תמיד יחזרו לגביע הראשון, גם הרבה שנים אחרי שאלך, ועדיין יהיה כתוב שם 'שדר: אלכס גלעדי'. זה חלק מההוויה שלי, אי אפשר יהיה לקחת את זה".
"כשאיראני לא מתחרה מול ישראלי, לבי יוצא אליו"
תמיד הייתה פוליטיקה בספורט העולמי, אבל בשנים האחרונות משהו בה קצת השתנה. לפני כמה שנים התפארנו בזה שאנחנו טסים לאבו דאבי כדי להשתתף בתחרות בלי דגל ישראל, אבל עכשיו יש כבר הסכמי נורמליזציה וישראל באה אפילו מעמדת כוח מסוימת מול המדינות שמחרימות אותה, כמו שקרה בג'ודו מול איראן. האם מעמדנו באמת השתנה בעולם?
"לא. הרי ישראל לדוגמה לא התקבלה למשחקי הים התיכון, שמתקיימים כבר מ-1955. הם יצרו תקנון שאומר שצריך אישור של 75% מסך המשתתפות כדי לכלול את ישראל במשחקים. ב-1994 היה הישג מסוים כשהחליטו שישראל או פלסטין לא יכולות להיכנס לשם בנפרד, אלא קבעו שאם אחת מהן נכנסת אז גם השנייה תיכנס, ועדיין שתיהן לא משתתפות. תספור את הקולות שמצביעים על כך באופן קונסיסטנטי - ממרוקו, טוניס, לוב, מצרים, סוריה, לבנון וכולי - ותראה שהם משיגים תמיד יותר מה-25% הנדרשים כדי לייצר בלוק חוסם. ב-1974 ישראל השתתפה במשחקי אסיה בטהרן והם היו האחרונים שלנו. אנחנו מהמייסדים של משחקי אסיה, זה היה המקום שאליו הספורט הישראלי הלך ויש לנו קבוצות שהן אלופות אסיה, אבל באותם משחקים קם השייח א-סבאח מכוויית ששכנע את כל האחרים שהם לא צריכים את הגדולים והחזקים האלה פה וגירשו את ישראל".
אלכס גלעדי (צילום: פרטי)זאת אומרת, מדינת ישראל עדיין בבידוד מסוים בספורט.
"עברו עשרות שנים, והיינו מנודים לחלוטין, עד שב-1994 יו"ר הוועד האולימפי חואן אנטוניו סמראנש העביר החלטה שישראל תהיה משויכת לאירופה. אנחנו באירופה בחסד ולא בזכות. גם כשאנחנו כבר מתמודדים בעולם מול ספורטאי מצרי הוא לא לוחץ יד כי הוא יודע שזה לא יתקבל טוב בארצו. זה לא כתוב בתקנון ואין עליו חובה ללחוץ יד, אבל יש איזה כבוד מסוים בין הספורטאים. אז אנחנו כל-כך מהללים את השלום נגד מי שלא נלחם נגדנו - אבל השלום עם מצרים הוא עדיין שלום קר, גם אחרי 40 שנה, והשלום עם ירדן כל הזמן נכנס לאזורי סכנה. ויש עוד הרבה מקומות שאנחנו לא נכנסים אליהם כישראלים, כך שמצבנו לא השתנה".
נולדת בטהרן, וכשאתה רואה ספורטאי איראני שלא מוכן בכלל להתמודד מול ישראלי. מה אתה חושב על זה?
"זה לא הספורטאי אשם. כאן באמת הפוליטיקה הגלובלית משפיעה על הספורטאים, שהם המסכנים. כשאני רואה ספורטאי איראני מגיע לגמר מול ישראלי ולא נותנים לו להתחרות, ליבי יוצא אליו. מה הוא חטא? הוא רוצה להתחרות ולנצח, אבל לא נותנים לו. זה אסון ספורטיבי גדול מאוד בשבילו".
וכשאותו ספורטאי, כמו סעיד מולאי, בסוף עורק מהמדינה שלו כדי שיוכל להתחרות נגד ישראלי?
"זו דוגמה חריגה מאוד, אבל הוא גם זכה לגיבוי חזק מאוד מיו"ר איגוד הג'ודו הבינלאומי מריוס ויזר, שהיה פליט בעצמו. וגם אני פליט. נולדתי באיראן מכיוון שהוריי ברחו מפולין בזמן המלחמה. אירופה הייתה בלהבות ולא ניתן היה להגיע הנה דרכה, אז הם היו צריכים לעשות את כל הסיבוב לסיביר, לרדת לקזחסטן, אוזבקיסטן, ומשם לאט-לאט להתקדם עד למחנה הפליטים שהקימה הסוכנות היהודית בטהרן. נולדתי בדרך ואימי ילדה אותי במחנה הפליטים. הגעתי ארצה, בן שלושה חודשים, בעליית ילדי טהרן המפורסמת. כולנו פליטים במובן כזה או אחר".
סעיד מולאי ומשה פונטי (עודד קרני)“מירי רגב שאלה איך ננהל טוב יותר, אמרתי שאין לי מושג”
אתה כבר לא ילד, אבל עדיין יש לך דרייב משוגע. איך אתה מסביר את זה?
"אני לא יודע, אבל אני לא מתייחס לגיל הכרונולוגי שלי בכלל, אני מתייחס למצב הגופני שלי. אני עושה פעילות גופנית כל בוקר, אני שומר על המשקל שלי ועל הגוף שלי, ולכן אני מרגיש יותר בן 55 מאשר הגיל הכרונולוגי שלי, למרות שבשנה הבאה אכנס לעשור התשיעי של חיי".
עד מתי תישאר בתפקידך בוועד האולימפי הבינלאומי?
"בדור שלי צריך לפרוש בגיל 80. זה יקרה בסוף השנה הבאה".
ומה אתה חושב לעשות אחר כך, חוץ מלכתוב ספר?
"להמשיך לעשות אותו דבר. למזלי מוניתי גם לוועדת התיאום של אולימפיאדת פאריס 2024. כשזה קרה, אמרתי לנשיא תומאס באך 'אתה לא יודע שאני מסיים ב-2022?', הוא אמר לי 'אתה חושב שאני לא יודע מתי מגיע זמנו של כל חבר ועד אולימפי? תישאר עוד קצת'. אז אני כבר לא אהיה סגן יו"ר הוועדה, אבל אהיה חבר בוועדה הזו. וכל השאר? נראה".
תומאס באך (רויטרס)אתה חושב שיוכל לקום לך יורש ישראלי לתפקיד הזה?
"אני מאוד מקווה. זה לא תלוי בנו, הבחירה היא בידי חברי הוועד האולימפי הבינלאומי. זה גוף שבוחר את עצמו. ברגע שנבחרת יש לך את כל הזכויות הדמוקרטיות להצביע על כל דבר, כולל מי יהיה החבר הבא".
איך אתה רואה את ניהול הספורט בארץ? האם הוא גם מתפתח עם השנים כמו המקצועיות בספורט עצמו?
"אלה שני דברים שונים. כאשר מירי רגב מונתה לשרת התרבות והספורט, היא שאלה אותי 'איך אני עושה שיהיה פה ניהול ספורט יותר טוב?', אמרתי לה 'אין לי מושג, זה לא תחום ההתמחות שלי'. תחום ההתמחות שלי זה טלוויזיה, משם הגעתי. חברי הוועד האולימפי הם בעלי מומחיות שונה, כל אחד בתחומו. יש בנקאים, יש עורכי דין ויש אנשי טלוויזיה שהביאו אותם כי זה הפך להיות הדבר שמכניס לנו הכי הרבה כסף. אני לא מבין בניהול ואני לא יודע מה זה".
מירי רגב (חגי מיכאלי)פרשת ההטרדות? “אלה לא היו שנים קלות”
חוץ מהבלגן שנוצר סביב קיום המשחקים האולימפיים בטוקיו, בשנים האחרונות התמודדת עם האשמות על הטרדות מיניות לכאורה שהסתיימו בסופו של דבר בסגירת כל התביעות. איך נראו השנים האחרונות שלך ברמה האישית?
"הסיפור הזה נסגר בגישור. זה נסגר בגישור מכיוון שאני תבעתי אותן (אשרת קוטלר ונרי ליבנה, א.מ) תביעת לשון הרע על בסיס מה שנאמר, ועובדה שהגישור סיכם את זה. הייתי שמח יותר אם זה היה מגיע למשפט, אבל השופט כפה גישור, ובגישור זה כבר סמנטיקה, לא פסיקה. חבל. אז חוץ מנזקים נפשיים לא קלים, זה משהו שנסגר".
מה זאת אומרת נזקים נפשיים?
"אני לא חושב שאי פעם אוכל להבין איך נולד כזה דבר בהמולת ה-Me Too, שכל אחת רצתה לראות את עצמה כמי שמובילה את הארגון הזה בישראל, ובשביל זה היו מוכנים לזרוק זפת, בוץ וחצץ גם עליי. אז אלה לא היו שנים קלות".
אמנם הסיפור הזה כבר נסגר, אבל אני מניח שזה כל הזמן עולה בפיהם של אנשים, כך שבמובן מסוים זה עדיין קיים באוויר. אתה לא מרגיש בזה?
"כן, אבל הקטע החשוב ביותר היה שהטקסטים של המגשר הגיעו לוועדת האתיקה של הוועד האולימפי הבינלאומי, שהיא ועדה ללא חברי ועד אולימפי כשהיו"ר שלה היה באן קי מון, מי שהיה מזכיר האו"ם, והיא החליטה שהכל בסדר ואני יכול להמשיך. זה היה הרגע המכונן, שם מאוד הוקל לי. לאבד את עמדת ההשפעה הגדולה ביותר שיש לך במועדון האקסקלוסיבי ביותר בעולם, או לדעת שייתכן ולא תהיה שם יותר - זה כבר כתם לכל החיים. ברגע שאני תבעתי, המגשר מצא את המילים בשביל לגשר וזה עבר. נשארתי לא רק בהכרה של הוועד האולימפי אלא גם בהכרה של NBC, שאמנם כבר לא הייתי שם סגן נשיא בכיר בגלל גילי, אבל אני עדיין יועץ של הרשת והדברים האלה הקלו עליי".
אלכס גלעדי (נעם מורנו)זו תקופה אחרת. לאחרונה ראינו שגם יו"ר הוועדה המארגנת וראש ממשלת יפן לשעבר, יושירו מורי, סיים את תפקידו על התבטאות נגד נשים. גם המפיק והבמאי לטקסים של אולימפיאדת טוקיו השתמש במילה לא יפה לאישה, וכשזה פורסם בתקשורת הוא היה צריך לקום וללכת.
"העולם השתנה ואנחנו מחויבים להשתנות יחד איתו, כי העולם הזה הרבה יותר שוויוני וכך הוא צריך להיות".
צהלות העצמאות - והעתיד
לסיום, מה עוד אתה חולם או רוצה להשיג בקריירה שלך?
"אני מרוצה ממה שאני עושה עכשיו. אני לא יודע מה ארצה לעשות בעוד שנה, אבל העובדה שמינו אותי לוועדת התיאום באולימפיאדת פאריס נותנת לי עוד עיסוק לשלוש השנים הבאות, שם אני לא אחשוב עם עצמי מה אני רוצה לעשות בהמשך. יש לי כמה רעיונות אבל אצטרך להעביר אותם דרך האנשים הקובעים, ויכול להיות שגם הם יגידו שכל עוד אני בריא ואני מרגיש שאני יכול לתרום, אז זה בסדר".
אולימפיאדת פאריס. גלעדי יהיה גם שם (רויטרס)מה החשש הכי גדול שלך?
"החשש הכי גדול שלי הוא שאהפוך להיות זקן טרחן. אני מבקש מהחברים הקרובים אליי 'בבקשה, תגידו לי כשזה קורה', כי אני רואה איך אנשים שהיו בעמדות רמות ביותר ובתפקידים גדולים, ברגע שנוטלים מהם את חגורת השררה הזו, לאט-לאט הם דועכים והופכים להיות טרדנים. איך לא אהפוך להיות זקן טרדן? בזה אני משקיע הרבה".
אוטוטו יום העצמאות ואנחנו כבר ממש תכף באווירה של הקיץ עם חג החירות. מה אתה מאחל למדינת ישראל?
"שתמשיך לפרוח. ראיתי אותה כילד קטן מקבלת את עצמאותה. בכ"ט בנובמבר 1947 הייתי ילד בן 5 ואני זוכר את הצהלות בכיכר ברמת השרון. ועל מה שמחנו? כשאתה מסתכל היום על המפה שעליה הסכמנו, אין ישראלי אחד שמקבל אותה כמו שהיא. עשינו טוב, לא עשינו מספיק, אבל היזמות הישראלית כל כך מפריחה ומעשירה אותנו שאני רואה עתיד גדול מאוד והצלחה אדירה למקום שיכול להיות מהטובים ביותר שיש כיום בעולם".
לנגלה וגריזמן בתחרות משעשעת