כנגד ארבעה בנים דיברה הליגה, כפול 2
העונה הסדירה בליגת העל הסתיימה, כשהסיבוב השני (המחזור ה-26) הסתיים בדיוק כמו הראשון (המחזור ה-13), עם מכבי חיפה, מכבי תל אביב, מ.ס אשדוד, הפועל באר שבע, מכבי פתח תקווה ועירוני קריית שמונה בשישייה הראשונה. אמנם בסדר אחר, אבל עדיין. הקבוצות שהתבססו בחלק העליון של הטבלה בסוף הסיבוב הראשון, עברו כברת דרך ארוכה ולא פשוטה, עם סגר באמצע, התפרצויות קורונה, עליות ומורדות, והן שבו לעמדות בדיוק בזמן.
אחרי שהליגה התפצלה לשני חלקים, ורגע לפני שלב הפלייאוף (העליון והתחתון), וחג הפסח, הגיע הזמן לסכם עם ארבעת הבנים שמספרים את סיפורה של העונה הסדירה מתחילתה ועד סופה, דרך הנקודות המשמעותיות ועד לשחקנים שעשו את ההבדל עבור קבוצותיהם. בפלייאוף התחתון יש חמישה בנים למען האמת.
פלייאוף עליון
חכם: פטריק ואן לוון
פטריק ואן לוון שירד לקווים במכבי ת"א אחרי פיטורי יורגוס דוניס הפך את העונה הצהובה לגמרי. אחרי הדרבי הוא ספר 41 נקודות מתוך 45 אפשריות (91.1% הצלחה) אחרי ריצה מטורפת של 13 ניצחונות ושתי תוצאות תיקו. המאמן ההולנדי "התעלם" לחלוטין מהפציעות של יונתן כהן, דן גזלר, אלכסנדר פשיץ' ולאחרונה גם של אנדרה ג'ראלדש ואנריק סבוריט.
ואן לוון העניק הזדמנות ללא מעט שחקנים שלא נספרו על ידי היווני, קירב בחזרה את איתי שכטר שלא היה מרוצה ממעמדו ושינה אותו ב-180 מעלות, ודאג לשמור על כולם בכוננות מתמדת. הוא גם היה שם כדי לנצל את המעידות של מכבי חיפה, שהייתה יכולה לפתוח פער של 11 נקודות בתחילת הסיבוב השני, איבדה את הפסגה לאלופת השנתיים האחרונות וחזרה אליה רק במחזור החולף, בפער של נקודה אחת בלבד.
המאזן המדהים, חיבור חדר ההלבשה אליו והאמונה בדרכו החיו מחדש מאבק אליפות שנראה לא רלוונטי וכעת, ערב הפלייאוף העליון, מצטייר כחם מתמיד. כל אלה, הופכים את הביקורות על איבוד נקודות שני שלו בסך הכל ליותר ויותר הזויות. הדרבי אמנם לא היה ערב שפטריק ומכבי ירצו לזכור, אבל הוא כמובן עדיין ראוי לכל המחמאות.
רשע: קובי רפואה
קובי רפואה יכול להיות מאוד מרוצה מההישג שלו בק"ש. המאמן שהשאיר את הקבוצה הצפונית בליגה בעונה שעברה והבטיח שיבנה "קבוצה שהם לא חלמו עליה", אכן קיים. החבורה הצעירה שלו, בתוספת לשחקנים שכבר טעמו הצלחות עם המועדון וזרים מנוסים, פתחה מצוין את העונה, נחלשה והתדרדרה בטבלה וסבלה משמעותית מהנגיף הארור.
אבל היא הייתה שם כדי לצבור 10 נקודות בחמשת המחזורים האחרונים ולהבטיח את המקום בפלייאוף העליון, על חשבון המאוכזבות מכבי נתניה, בית"ר ירושלים והפועל חיפה שבוודאי רואות בו כ"רשע" שגמר להם את הסיכוי האחרון להשיג את הכרטיס הנכסף. האחרונה אפילו הוזכרה כמי שתקלוט אותו כדי שיוסיף קצת "רשעות" לסגל האיכותי על הנייר שלה, אבל הנחמד מדי מסתבר.
תם: ברק בכר
ברק בכר מכיר הכי טוב מכולם את האיכויות והעומק שיש לו במכבי חיפה. זה היה תמים מצדו לחשוב שהקבוצה שלו לא תעמוד בלחץ ותמשיך למעוד (אחרי שני ההפסדים התכופים למכבי ת"א ולמ.ס אשדוד) ללא ניקיטה רוקאביצה במשך חודש, וגם תמים לחשוב שייצא מזה ללא פגע. בכל מקרה, השחקנים שלו הוציאו אותו גדול והתעלו בעצמם. גודסוויי דוניו היה האיש הנכון בזמן הנכון וכיפה על חסרונו של מלך שערי ליגת העל, שכבר חזר לכבוש ב-0:2 על נתניה, ובכלל העוצמות של הירוקים הופגנו היטב בשבועות האחרונים, למרות המהפך בצמרת הטבלה ולמרות החיסרון המשמעותי מאוד.
נטע לביא לקח על עצמו יותר באמצע ופשוט הולך ומשתפר, חוסה רודריגס המשיך את העונה האדירה שלו, בוגדן פלאניץ' הוסיף להיות הזר הכי משמעותי של הקבוצה ולהרים את הרמה של עופרי ארד, מוחמד אבו פאני, ארנסט מבוקה, רז מאיר וסאן מנחם המשיכו לעשות את עבודתם נאמנה, דולב חזיזה נפצע גם הוא והמשיך בדיוק מאיפה שהפסיק ועומר אצילי החל להזכיר את השחקן שליהטט במדי בית"ר ומכבי ת"א.
ואם כבר ביריבה הצהובה עסקינן, אז התמימות של מכבי חיפה לאבד נקודות מול יריבתה הישירה לתואר האליפות, כשהתל-אביבים אומרים את המילים האחרונות פעמיים כבר העונה, עם שערים דרמטיים שקבעו תיקו וניצחון בדקות ההכרעה – חייבת להימחק בפלייאוף, בו השחקנים של בכר יהיו חייבים להכריע לפחות קרב אחד מול החבורה של ואן לוון במטרה להניף את הצלחת. אין דרך אחרת.
שאינו יודע לשאול: ריימונד אטוולד
על השינוי שהנחיל ריימונד אטוולד במכבי נתניה אפשר לספר הרים וגבעות. המאמן ההולנדי בוודאי לא נכשל בכך שהביא את קבוצתו למרחק נגיעה מהפלייאוף העליון, שכן המטרות של הקבוצה בתחילת העונה היו שונות לחלוטין, אבל האכזבה בעיר היהלומים גדולה מאוד בשל העובדה שהם כבר נגעו בהישג המרשים, אבל איבדו את מקומם במאני-טיים של העונה.
נתניה נפלה בדיוק במקום שצעירי אשדוד, פ"ת וק"ש הצליחו. האיזון בסגל והשילוב בין הצעירים לבין המנוסים יותר הוא זה שהביא את ההצלחות של המעפילות, כשאצל היהלומים אלמוג כהן, שיר צדק (נתניה הרוויחה את הקפטן שלה כבלם וביחד עם חברו הטוב הם צמד מצוין), חן עזרא ודני עמוס נסחטו ונפצעו עד הרגע האחרון, עשו הכל כדי להוביל את הקבוצה לחלק העליון, אבל התחמושת שלהם נגמרה מוקדם מדי. בשבוע אחד הם הפסידו שלוש פעמים ואיבדו את הפלייאוף העליון וגם את גביע המדינה וכאן הצעירים זזים הצידה.
מנטלית, פיזית וטקטית (בנתניה טוענים שגם שיפוטית) הרבה דברים לא עבדו בשבוע הזה שיכול היה להפוך לגמרי את העונה שלהם להצלחה גדולה, וכאן מגיעה גם אחריותו של אטוולד, שאמנם הוציא הרבה מעבר למצופה מהחבורה הצעירה שבנה בקיץ האחרון אבל לא ידע לשאול מה חסר לו ולחניכיו כדי לתת את הפוש האחרון הזה.
כדי לנצח את המשחקים הרבים שבהם הם היו טובים יותר מהיריבות. כדי שגבי קניקובסקי (יצרן השערים השני בטיבו בליגה אחרי רוקאביצה עם 15 שערים) יהפוך עונה כזאת לחלומית ולא ייעלם מדי פעם לפעם. ומי יודע מה היה קורה אם הוא היה שומר על יציבות. ההחמצות של לאמק בנדה, הטעויות של כארם ג'אבר ועוד ועוד ועוד. מדובר בהרבה שאלות שצריכות להישאל לקראת המשך העונה ובניית הקבוצה בעונה הבאה, ועליהן ההולנדי צפוי לענות, ולחרוץ.
פלייאוף תחתון
חכם: ניר קלינגר
אחרי פתיחת העונה הגרועה של הפועל ת"א, ניר קלינגר ראוי לכל המחמאות על מהפך ענק שהנחיל במתחם חודורוב, שנה שנייה ברציפות. הפעם, הוא עשה את זה לבד, בפן המקצועי כמובן, כשמשה סיני, נציג הבעלים לשעבר ומי שגיבה אותו מול הבעלים, פוטר בתחילת העונה. במצבים שבהם מאמנים אחרים היו קמים והולכים הביתה, או שמא מפוטרים בעצמם נוכח התוצאות הרעות, קלינגר הדביק את וולפסון באמונה שלו שאפשר לצאת מהמצב הקשה אליו נקלעה הקבוצה. אבל, בתנאי שיגיעו השחקנים הנכונים בחלון ההעברות.
והם הגיעו. קלינגר צירף לקבוצה שלו כמה וכמה שמות שרצה להביא עוד בקיץ האחרון אך נתקל בקשיים וכאלה אחרים. בראשם, דן איינבינדר ובן ביטון ששינו את המשחק של הפועל ת"א מן הקצה אל הקצה. לידור כהן ורז שטיין הוסיפו הרבה למשחק ההתקפה, אופק ביטון מסקרן כל פעם מחדש ושלומי אזולאי כבר התחיל להיכנס לעניינים ואז נפצע. 5- מהקו האדום הפך ל-4+, רבע גמר גביע המדינה בדרך ואפילו דרבי ראשון מזה שנתיים ללא הפסד, ועם שער. קלינגר החזיר את האש להפועל. ועכשיו, הוא ושחקניו יצטרכו להישאר חכמים ולשמור על מיקומם לפחות, כדי להמשיך את ההתקדמות ולשרוד העונה בליגת העל.
רשע: מתיאה ליואיץ'
אחרי עונתו הראשונה בישראל, מתיאה ליואיץ' פתח בסערה את העונה הנוכחית. עוד בימים שבני יהודה נחשבה להבטחה גדולה ופתחה נהדר את העונה, הוא רשם 5 בישולים ב-8 המחזורים הראשונים והעתיד נראה מבטיח. אבל אז הגיעה הנפילה הגדולה של הכתומים, והקשר הסרבי שלה לא ממש עזר לה לצאת מהמצב הקשה אליו נקלעה, אולי להיפך.
עדיין לא כבש בליגה, ספג שתי הרחקות מטופשות בכרטיסים אדומים והורחק משני משחקים נוספים עקב התנהגותו, כמה וכמה פציעות, ובעיקר – לא הפגין במאום את היכולת שזיכתה אותו בהרבה מחמאות בעונה שעברה, ולא היה שם בשביל קבוצתו. באשמתו ולא באשמתו. החמצות בלי סוף, יכולת נרפית וים של טעויות. משחקן כמו ליואיץ' מצופה לסחוף קבוצה חלשה כמו בני יהודה העונה, או לכל הפחות להוביל אותה לעוד ניצחון או שניים בעזרת יכולתו האישית הגבוהה. אבל במקום להביא לה נקודות העונה, הוא יותר לקח לה, איכשהו.
הוא לא "רשע" במובן שהתכוון לכך, אבל הוא בעיקר הרע לבני יהודה העונה. הבעיה בשכונת התקווה, היא שהציפיות התנקזו אל הסרבי, בעוד השאר התרגלו לשחק מתחת לרמתם, וגם כשהקבוצה מתעלה – עם אלישע לוי, ניר ברקוביץ', כפיר אדרי, תמיר בן עמי ויוסי אבוקסיס – היא לא מצליחה לקחת נקודות. גם אבוקסיס יודע שרק "משהו יוצא דופן יגרום להישארות". ומעבר לשלל הבעיות המקצועיות והמנטליות שיש לו בסגל, שיפור מצד ליואיץ', כשחקן המרכזי של הקבוצה, יכול לגרור את האחרים קדימה לעבר המטרה, גם אם היא לא תושג בסופו של דבר.
תם: אלישע
אלישע לוי, המאמן הלאומי לשעבר, ספג עוד מפח נפש. הוא היה תם לחשוב כשחשב שרק הוא יקבע מקצועית בבני יהודה ואולי רגיל לכך מהעבר, אבל בחירת זרים ושחקני רכש, כמו גם החלטות אסטרטגיות הן כבר מזמן לא החלטות של מאמן בלבד. והוא היה עוד יותר תמים לחשוב שהוא יכול להוציא משהו מהסגל החלש ביותר שנבנה (וגם לאחר ששופץ) בהפועל כפר סבא העונה.
הוא פוטר משכונת התקווה וגם משורות הירוקים מהשרון. אחרי שזה קרה לו גם במכבי פתח תקווה שבסופו של דבר ירדה ליגה, אותה קבוצה שבנה, הדמות החביבה ששמה אלישע לוי אולי בדרך לפסק זמן מקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. ואולי אף מעבר לכך. אבל אותו אי אפשר אף פעם להספיד.
שאינם יודעים לשאול: סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה
סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה המתינו שעה קלה בלבד אחרי ההפסד באשדוד כדי להודיע על התפטרותם מתפקיד מאמני בית"ר ירושלים. הנטל שבדמות אי ההעפלה לפלייאוף העליון הייתה כבדה עליהם והם לקחו אחריות. זה ראוי לציון בעידן של היום וכולנו יודעים שגם מאמנים מנוסים ומבוססים יותר מהם היו מעדיפים להרוויח עוד כמה משכורות ולא עושים את הצעד הזה. אבל לא סלובו ושי.
היו להם את כל התנאים להצלחה, וגם את כל הנסיבות לכישלון. סאגת השייח' הבלתי נגמרת, התפרצויות הקורונה, המשחקים הדחויים, הסגל החצי בנוי (לא טוב) שקיבלו, אנטואן קונטה שנעלם, מתאוסיניו שחתם וחזר לברזיל בגלל פציעה וקורונה, הבלם הזמבי שלא הגיע בגלל אגו ושרירים (על הנייר כי שמו הולף), הבעלים משה חוגג שניהל מקצועית בתווך בינם לבין רוני לוי המפוטר ועוד סערות ירושלמיות שאי אפשר לתכנן אותן מראש אבל צריך לקחת אותן בחשבון תמיד בבית וגן. סערות שהיו מצדיקות כל הרמת ידיים של כל מאמן בעולם, אבל הם עשו כל מה שהם יכולים עד הרגע האחרון.
המאמנים, שהצליחו בגדול עם בית"ר בקדנציה הראשונה שלהם בבירה, שם הם פרצו כצמד בבמה המרכזית, לא השכילו להנחיל את שיטת היהלום המוכרת והטובה שלהם מנתניה בירושלים. הם ניסו לעשות את זה בכוח, שינו קצת, אבל כמעט שום דבר לא עבד להם. אלירן עטר כבש 9 שערים ונעלם לפרקים, עידן ורד היה צריך לתת מעצמו הרבה יותר, מיכאל אוחנה לא מצליח לשמור על יציבות בגלל פציעות חוזרות ונשנות, ירדן שועה החל להשתחרר אבל זה ממש לא מספיק. בטח לא במחיר המטורף ששולם עליו.
אוראל דגני ואיתמר ניצן נראו טוב בהגנה ונקודת האור היה כמובן אביאל זרגרי המוכשר. אבל במבחן התוצאה בית"ר נכשלה העונה, ולא משנה מה תעשה בפלייאוף התחתון, כך שדראפיץ' וברדה - שהתיק על הסגל מאמצע הקיץ וגם בינואר, הוא שלהם, וכמובן התוצאות הרעות בליגה – לא ידעו מספיק לשאול את השאלות הנכונות השנה, את עצמם, את הבוס, את השחקנים ובכלל, בניגוד לקדנציה הקודמת אולי, אבל לפחות ידעו להיות הגונים ולקחת על זה אחריות.