בשנה האחרונה העולם נעצר בגלל מגפת הקורונה, אבל למרות הכל זו הייתה שנה משמעותית עבור אישה אחת שלא הפסיקה לחלום, להתקדם וללמוד. במהלך השנה הזו, סנאא בדיר הפכה לאישה הישראלית הראשונה שסיימה בהצלחה תואר של פיפ"א מאסטר, אותו השלימו קודם לכן רק שני גברים מישראל.
סנאא בת ה-29 היא רכזת ארצית לאירועי ספורט ורכזת היחידה לטיפוח ספורטאים צעירים בהתאחדות הספורט לבתי הספר, כשעיקר העבודה שלה היא בספיישל אולימפיקס. היא סיימה תואר שני באוניברסיטת איווה שבארצות הברית במנהל עסקים ומנהיגות, והשתתפה בשנה שעברה בלימודי תואר שני של פיפ"א מאסטר שעסק בהיסטוריה, ניהול ומשפט בספורט, כך שהפכה באופן רשמי לאישה היחידה מהארץ שעברה את המסלול הזה.
התואר החל בשנת 2020 ובמהלך השנה וחצי האחרונות היא הספיקה לבקר בלסטר שבאנגליה, במילאנו שבאיטליה ובהמשך הייתה אמורה לטוס לשווייץ, אך זה נקטע בגלל הקורונה ולכן היא המשיכה את לימודיה באינטרנט. בסופו של דבר השלימה את התואר ופרצה תקרת זכוכית שאחרות לא הצליחו.
“לא רק הגברים יכולים לפתח קריירה בחברה הערבית”
סנאא, איך הייתה החוויה הזו ללמוד תואר של פיפ"א מאסטר?
"חוויה מדהימה, מעשירה ומחזקת. נחשפתי לעולם, להיסטוריה ולניהול הספורט באירופה. המרצים היו אנשי ספורט בכירים מגופים גדולים ומענפים שונים. עשינו סיורים מיוחדים, הוזמנו למשחקים וזו הייתה תוכנית מאוד יוקרתית. ראיתי איך מנהלים אירועי כדורגל, גולף או טניס, איך הדברים עובדים באמת במקומות הכי נוצצים. הידע שצברתי הוא גדול ובעיקר ראיתי איך הספורט מאחד את כולם, לא משנה מאיפה אתה בא או מי אתה. הספורט גדול יותר מכל זה".
ועם איזה מסקנות חזרת משם?
"הבנתי שיש לי את היכולות לעזור והבנתי שאני יכולה להשפיע המון אפילו באמצעות דברים קטנים יחסית. מהרגע שחזרתי לארץ, אני חושבת ועובדת בכל יום על פרויקטים שיטפחו ויעודדו נשים להיות חלק מעולם הספורט. ולהיות חלק מהעולם הזה זה לאו דווקא אומר להיות ספורטאית, כי יש המון תחומים נוספים שאפשר להשפיע דרכם ולהשתמש ביתרונות שיש לכל אדם באשר הוא. חזרתי עם הרבה אמונה וביטחון שאני יכולה להשפיע ולקדם שינויים בחברה שלנו, בידיעה שלבד לא אצליח לשנות את זה אלא רק אם כולנו נהיה ביחד בזה".
סנאא היא אשתו של לואי בדיר, אדם משכיל שהשלים בין היתר תואר שני באוניברסיטת הרווארד וכיום עובד כמפקח במשרד התרבות והספורט. הוא מצידו תומך בסנאא בכל הכוח ועומד לצידה מול כל אתגר, על מנת שתצליח לפתח קריירה אישית לצד חיי המשפחה. במגזר הערבי זה לא מובן מאליו, אבל סנאא בדיר היא ההוכחה שאישה ערביה יכולה גם להתקדם וגם לשמור על הצביון, המנהגים והבית שלה.
"לואי הוא המנטור שלי", היא מדגישה. "אני חושבת שלא רק הגברים יכולים לפתח קריירה בחברה הערבית. בגלל מה שהטמיעו בנו, כאישה בתחילת דרכי המקצועית חשבתי שאני צריכה להתנגד לחברה, להילחם בגברים, להתגבר על מה שיגידו אחרים ולעשות חשבון לכולם בגלל הדת והערכים שאני מאמינה בהם, אבל זה לא נכון. אני לא מסתובבת עם חיג'אב עדיין, אבל אני מוסלמית דתייה שמתפללת וצמה ברמדאן כמו כולן. וכן, התחתנתי עם אדם מסורתי שראה שאני רוצה להצליח ותמך בי ובדרך שלי, ואני מאושרת על כך".
ואיך הסיטואציה מתקבלת בחברה?
"במקרה שלי זה לא שופוני. רציתי עצמאות אישית כדי לפתח קריירה וזה מה שקורה. בחברה שלנו צריכים להבין שאפשר גם אחרת ולתקן את זה. אישה ערבייה יכולה להיות בעלת תפקיד מוצלח, וזה לא אומר שאני מוותרת על חיי המשפחה שלי, הילדים שלי והבעל שלי. צריך איזון בין המשפחה לעבודה. אפשר לעשות את שני הדברים עם כבוד וביטחון עצמי, כשהמשפחה שלי שותפה לזה וכולנו מעודדים אחד את השני".
איך הגעת לתואר של פיפ"א מאסטר?
"לואי בעלי למד בהרווארד ופגש מישהי שלמדה שם. היא סיפרה לנו על התוכנית לפני חמש שנים ומאוד רציתי ללמוד את זה. עבדתי על זה במשך ארבע שנים והשלמתי את כל הדרישות לתואר. עשיתי תואר ראשון בווינגייט, עבדתי בהתאחדות הספורט לבתי ספר ושיפרתי את האנגלית שלי, ובסוף התקבלתי. עברתי שלושה שלבי ראיון ולשמחתי, מתוך בערך 2,000 מועמדים נבחרו 32 איש ואני ביניהם".
איך היה המפגש שלך עם הסטודנטים הנוספים בתוכנית?
"כשהגעתי היה להם קשה להבין מי עומדת מולם. הם שמעו שאני ערבייה ישראלית ושאלו אותי 'איך ייתכן שאת גם יהודייה וגם מוסלמית?', אבל אמרתי להם 'אני לא יהודייה, אני פשוט מוסלמית שחיה בישראל'. כאן בארץ אני יכולה להגיד שאני מהחברה הערבית והכל בסדר, אבל כשאני בחו"ל לאנשים זה לא מובן איך מבחינה פוליטית יש ערבים שחיים בישראל. לקח להם חודש בערך להבין את זה. אחרי שהצגתי את ההיסטוריה של מדינת ישראל וסיפרתי להם איך זה להיות ערבי בישראל, נוצר דיון מעניין, אבל בסוף הכל הסתדר והם פשוט שכחו מזה".
זה היה רגע קשה מבחינתך לעמוד ולדבר על הזהות שלך?
"לא, אבל זה לימד אותי שיעור. בסוף הסתכלו עליי כבנאדם וזה מה שעזר לי להמשיך להאמין בדרך שלי. כשחזרתי לארץ, אמרתי לעצמי שאפשר לנצח את כל הסטיגמות והדילמות דרך הספורט, גם אם זה לא משהו קל. אני באמת חושבת שכולן יכולות להצליח, לא משנה מאיפה באת ולא משנה מה המוצא שלך. זה לא יעצור אותנו".
“ספורט יפחית אלימות”
לאחרונה יש עלייה גדולה בהיקף הפשיעה בחברה הערבית בישראל. כאישה משכילה, איך אפשר להתגבר על העניין המטריד הזה לדעתך?
"אני מאמינה במאה אחוז שהדרך להפחית את האלימות זה להגדיל את המסגרות של הספורט והפעילות החינוכית והגופנית. זה מה שיפחית את האלימות. ילדים צריכים להוציא אנרגיות בספורט, לצאת מהדרך הפחות טובה ולהיות אנשים טובים יותר. הספורט נתן לי הרבה כלים לחיים ואני חושבת שחסרה למגזר שלי תוכנית אסטרטגית לפיתוח הדור הבא באמצעות הספורט, בוודאי לענפים שהם לא כדורגל, ובוודאי גם לילדים ולנשים. כרגע אין שום תוכנית כזאת, אבל זה מה שאני חולמת לעשות, להביא בשורה כזאת לחברה הערבית ולהתחיל לפעול למען העתיד שלה".
אלה החלומות והשאיפות שלך?
"כן. בתחילת הדרך עשיתי פרויקט להעצמה נשית ומיגור תופעת האלימות דרך הספורט. הסתובבתי בכל החברה הערבית, בבתי הספר ובמתנ"סים, והמדינה אפילו סבסדה את זה. העברתי הרצאות, עשיתי פעילויות וראיתי שיש התקדמות גם במקומות לא קלים, אבל צריך שהמדינה תבוא ותבנה אסטרטגיה רחבה עם צוות רחב שילך על זה עם פרויקט שירוץ בכל המדינה. הלוואי ויכולתי להוביל תוכנית גדולה למען החברה הערבית בישראל באמצעות הספורט. זה החלום שלי".