אברם גרנט הוא ללא ספק אחת הדמויות המגוונות והאיכותיות בכדורגל הישראלי. המאמן המעוטר הרצה בכנס המאמנים הבין לאומי, אותו הנחה וילי רוטנשטיינר בזום עקב הקורונה. בהרצאה סיפר גרנט בתמצית על הקריירה המפוארת שלו, החל מקבוצת הילדים בהפועל פתח תקווה ועד צ’לסי הגדולה.
כך פתח המאמן הוותיק: “תודה רבה על ההזדמנות לדבר בפני המאמנים, בשבילי זה מאוד חשוב. אימנתי וגדלתי בארץ, והתחלתי מגיל צעיר לאמן בארץ. הנושא המנטלי הוא מאוד רחב. צופית אמרה לי לדבר על הקריירה שלי, אני לא חושב שאני כזה ייחודי ואפשר לעשות את הדברים שעשיתי, היה לי הרבה מזל חוץ מהפנדלים שאף פעם לא היה לי מזל בהם. אשתדל לשתף אתכם בתובנות שקשורות למנהיגות ומנטליות שאני מייחס למקצוע”.
“כולם כאן מאמנים. כולם מסוגלים להצליח, קשיים זה חלק מהעניין. אין מקום יותר מהיר מאשר בכדורגל לעבור מ-Hero ל-Zero וההפך. אם הייתי יכול לתמצת את המקצוע שלנו ככה הייתי עושה זאת. אבל אנחנו מנהלים אנשים ולא מערכות. איש עסקים מנהל את הבניין, את העסק ולאחר מכן באים אנשים. אנחנו קודם כל מנהלים אנשים ואחרי זה המערכת מתנהגת בהתאם. אלו דקויות שאין במקצוע אחר. מצד שני אתה נמדד בתוצאות מהירות. פייר, לא פייר, זה המקצוע וצריך להסתדר איתו”.
“כולם רוצים לנצח והשאלה מה עושים בשביל זה. אנחנו קודם כל מחפשים איכות. האם איכות לבד מספיקה? לא. אני התחלתי לאמן כדורגל בגיל 18 וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, גייסו את כל המאמנים למלחמה ושאלו אותי אם אני יכול לעזור בהפועל פתח תקווה. אמרתי שכן, ביקש ממני להמשיך יום ואז שבועיים ואז הגעתי עד הלום. בצבא אימנתי את ילידי שנת 1963 וכך התקדמתי. ברחתי מהצבא, נכנסתי לכלא, עשיתי הכל כדי לאמן. כשהשתחררתי הבנתי שזה לא מספיק והחלטתי שאני רוצה ללמוד. למדתי פסיכולוגיה ואימון גופני, והלכתי להמון השתלמויות. ראיתי את הכדורגל הגרמני מהבוקר עד הערב, זה היה מדהים ונתן לי בסיס ורעב בלתי רגיל להמשיך ללמוד”.
“לאחר מכן התקדמתי לאימון הנוער ולקחנו אליפות איתם, רציתי מאוד רק ללמוד ולדעת את המקצוע כמה שיותר. כל הזמן שואלים אותי אם היו לי שאיפות אז, אך לא היו לי. אהבתי את זה בצורה בלתי רגילה, כולנו אוהבים כדורגל וזה היה הבסיס שלי להכל. בגיל 26-25 נתנו לי לאמן את הבוגרת ורצו שאהיה המאמן הקבוע, אך סירבתי כי לא חשבתי שאני מוכן. בסופו של דבר קיבלתי את הקבוצה והמשכתי עם הפועל פ”ת ל-3 שנים נפלאות ביחד”.
“בגיל מאוד צעיר הבנתי שהעניין המנטלי הוא מאוד חשוב וזה לא היה ברור אז. החלטתי שבכל קבוצה שאהיה אני אשים דגש על כך. בכל קבוצה מצאתי משהו שהיה הקו המנחה של הקבוצה. בהפועל פ”ת ידעתי שהקבוצה לא תחרותית מספיק והדגש היה על התחרותיות. בסופו של דבר סיימנו 3 פעמים במקום ה-2. לאחר מכן התקדמתי למכבי תל אביב ושם המסר היה אחר. אחרי 13 שנה שמכבי לא לקחה אליפות, היו שחקנים צעירים כמו אבי נמני, איציק זוהר ונועם שוהם, גיבינו אותם בשני זרים וותיקים כמו שורה אובארוב ופוליקרוב. הם היו נהדרים. הכותרת שלנו הייתה - אנחנו לא מסבירנים יותר. לפני שהגעתי מכבי הייתה אלופה בלהסביר סיבות. אנחנו לא מסבירנים והולכים לצד השני, ובאמת בקדנציה הראשונה זכינו ב-2 אליפויות ו-2 גביעים. על הכותרת “אנחנו לא מסבירנים” בנינו הכל, לא נתנו לשחקנים לתרץ”.
“לאחר מכן הלכתי להפועל חיפה, במו”מ עם רובי שפירא אמרתי לו שאני רוצה מועדון ולא קבוצה מצליחה. זו הייתה הכותרת המנטלית שהלכנו איתה – במועדון מצליח השחקנים צריכים להיות שחקנים מצליחים. זו הייתה שנה נהדרת, היינו בצמרת. אחר כך חזרתי למכבי ת”א לקדנציה לא טובה, ופעם ראשונה נתקלתי בחוסר הצלחה. התדרדרנו לתקופה עד למקום האחרון. השנה הזו נתנה לי כוח להרבה שנים טובות שהיו לאחר מכן, כי זו פעם ראשונה שהתמודדתי עם חוסר הצלחה. אחרי 4 שנים החלטתי עם לוני הרציקוביץ’ לעזוב והלכתי למכבי חיפה”.
“באתי לקבוצה שהייתה מוכשרת גם לפני שהגעתי, הוספנו כמה שחקנים, והתחלתי לחקור למה הקבוצה לא לקחה אליפות 7 שנים וגיליתי שהקבוצה הייתה שבירה, שבפיגור בד”כ הייתה מפסידה וכו’. באסיפה הראשונה שמתי את הכותרת “בלתי שבירים”. לא משנה מה, אנחנו בלתי שבירים והולכים עם העניין המנטלי הזה עד הסוף. לכל כותרת הייתה תשתית עמוקה. לקחנו 2 אליפויות, היו שנים נהדרות, נהניתי מאוד. כל צורת האימונים משתנה בהתאם לכך. הגעתי לנבחרת ישראל בתקופה מאוד מעניינת של חילופי משמרות, אחרי ברקוביץ בנין רביבו שעברו את גיל 30. בקדנציה הראשונה היינו עדיין עם הוותיקים כדי לחנוך את הדור הצעיר ובקדנציה השנייה בניתי על 3 עניינים: טקטי מנטלי ופיזי”.
ההתמודדות בנבחרת ישראל: “בעניין הפיזי, מאוד קשה לשפר אותו ב-4 ימים ובעצם בלתי אפשרי, אך אפשר לשנות הרגלים. ידענו על כל שחקן כיצד לעבוד איתו. נבחרת ישראל הייתה נשברת בדקות האחרונות. בקמפיין שלי לא הפסדנו אף משחק לשווייץ ואירלנד, חזרנו מפיגור 7 פעמים והכותרת הייתה ‘התמודדות’. אף פעם ישראל לא לקחה את כל הנקודות מאלה שהיו מתחתיה בדרג והיייתה עבודה מנטלית יסודית של כל הצוות שעשה עבודה טובה. בעניין המקצועי החלטנו שאנחנו שמים כדוגמה את נבחרת יוון שהייתה נבחרת קטנה ולקחה יורו 2004 ונבחרת דרום קוריאה שהגיעה לחצי גמר מונדיאל 2002, שתמיד שיחקו עם בלם יותר ממספר בלמי היריבה. תמיד שיחקנו עם 3 בהתקפה, חלוץ ושני שחקנים בכנפיים. אלו היו המודלים המנטליים בתקופת האימון שלי בארץ”.
היציאה מישראל: “בכל השנים האלו לא היו לי שאיפות, אך כשהגעתי לנבחרת אמרתי שאני רוצה להגיע לחו”ל. אחרי הנבחרת היו לי מספר סוכנים בחו”ל והלכתי למסע של חיפוש קבוצה בחו”ל. אף קבוצה לא רצתה להחתים אותי, איפסוויץ, נוטינגהאם ועוד. ואז פנתה אליי פורסטמות’ שאהיה מנהל מקצועי. כשבאתי להיות המנהל המקצועי, התייעתי עם ארסן ונגר. היינו בידידות, אמרתי לו על ההצעה, הוא אמר שיש לי את האיכויות להיות מנג’ר בליגה האנגלית, אמרתי לו שזו ההצעה היחידה שלי אז הוא אמר לי ‘תקח’. לקחתי וזה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות. הארי רדנאפ היה המאמן, הוא מאמן מאוד מעניין, הוא לא מומחה בהרבה תחומים אבל הוא מודע לזה והולך לשטחים שרק בהם הוא טוב ובגלל זה הוא אימן 25 שנה בפרמייר ליג בהצטיינות”.
תחילת הדרך באנגליה: “בפורטסמות הדבר הכי חשוב שעשיתי היה לשתוק שבועיים, נכנסתי לצוות. טוני אדאמס היה עוזר מאמן. תוך כדי מעקב אחרי השיחות הבנתי במה אני יכול לתרום ומה לא. ביקשתי מהארי להעביר אימון, שהיה מבוסס על חשיבה מהירה בהתאם לקצב הכדורגל האנגלי שהיה גם אז הרבה על מהירות ורציתי להוסיף את זה. לאחר מכן לפני המשחק הראשון הכנתי מצגת של 8 דקות שנתנה דוגמאות מספורטאים לא בכדורגל – מוחמד עלי, מייקל ג’ורדן, לאנס ארמסטרונג ועוד. אנחנו תמיד חושבים על הצמרת, אבל צריך לחשוב קודם על הצעדים לכך. השחקנים לקחו אותה הביתה, נגענו בצורה המנטלית ברמה טובה. הייתה עונה נהדרת, הארי רדנאפ עשה עבודה טובה”.
ההגעה לצ’לסי: “לאחר מכן קיבלתי טלפון מרומן אברמוביץ שהציע לי להיות מנהל מקצועי ולעזור לז’וזה מוריניו אחרי עונה לא טובה בצ’לסי. והייתי מנהל קבוצה עם ז’וזה. יום אחד הוא בא אליי ואמר לי ‘באלאק נסע על דעת עצמו לגרמניה’. צלצלתי לבאלאק שהיה פצוע ושאלתי אותו מה קרה והוא אמר שהוא הולך לרופא שלו בגרמניה. ז’וזה לבסוף הלך ואני התמיניתי למאמן, כשזה קרה הייתי בסימן שאלה גדול על ידי כולם, השחקנים, התקשורת, ולמעשה על ידי כולם חוץ מהבעלים. אני כמובן ידעתי שתשובות נותנים במגרש ואז התייחסתי לצ’לסי כמו לעבור לדירה מרוהטת, השארתי את העוזר סטיב קלארק, הבאתי עוזר אחר, והכותרת הייתה – שינוי סגנון המשחק ב-30 אחוז, ובלי כדורים ארוכים. היו לי בעיות עם חלק מהשחקנים בהתחלה אבל שמתי לב לחוסר אמון. מעולם לא הדלפתי שיחות עם שחקנים או בעלים. אני קיבלתי את הקבוצה אחרי תיקו בגביע אופ”א ואז יצאנו למשחק מול ולנסיה שהייתה עם דויד וייה, דויד סילבה ועוד. טל בן חיים עד אז שיחק טוב”.
התמודדות עם הכוכבים בצ’לסי: “באסיפה לפני המשחק הרגשתי שקלוד מקאללה לא מרגיש טוב, אחרי שיחה איתו הוא אמר שהוא מרגיש שהקישור לא כל כך מבין מה קורה בשמירה על ההתקפה של ולנסיה, משנה שהבחור היה הולך לישון כשהדברים בעיניו לא ברורים. לבסוף ניצחנו את המשחק. פעם, בשיחה עם אנדריי שבצ’נקו, אחד השחקנים הכי גדולים שהיו, הוא נכנס לחדר וניסה להבין למה הוא לא מתלבש. סיפרתי לו ששילמתי כרטיס עליך פעם כדי לראות אותך עם הבן שלי והיום אני המאמן, דרוגבה יותר טוב ממך, אתה לא מספיק מהיר ולא מספיק טוב ואין לי ברירה. כשתהיה טוב תשחק, אני מבטיח לך שאם תשחק לא תשחק משחק אחד. הוא התאמן חזק וחזר להרכב”.