רם לוין, המטפס הישראלי וכוכב תוכנית הטלוויזיה המצליחה, ‘נינג’ה ישראל’ עשה השבוע היסטוריה כשסיים במקום הרביעי בגמר אליפות אירופה בטיפוס במקצה הבולדרינג, ובכך קבע הישג שיא עבור הענף שהולך ומתפתח בישראל. לוין, שימשיך להיאבק על המקום במשחקים האולימפיים בטוקיו בהמשך האליפות, סיפק ראיון ל-ONE בו דיבר על התחושות, האווירה במשלחת הישראלית, האתגר הפיזי והמנטלי וגם: ההבדל בין התחרות בטיפוס לזו שמציגה תוכנית הנינג’ה.
איך ההרגשה להיות הישראלי המצליח ביותר בענף הטיפוס?
"אני לא מרגיש הספורטאי הישראלי המצליח ביותר בענף טיפוס, זאת התחרות הראשונה שאני מצליח בה. אני וידע שאני מסוגל להרבה ובעתיד אני כן שואף להיות המצליח ביותר בטיפוס, גם בעולם. כרגע אני מרגיש שהתוצאה של אלכס חזנוב שניצח ב-’world cup’ היא הטובה ביותר. אני מאוד גאה בעבודה שעשיתי במהלך השנה ובשיפור שלי, זאת רק תחרות אחת ואני חושב שאני יכול לעשות יותר טוב. אני מחכה להמשך".
רם לוין במקצה הגמר באליפות אירופה הגעתם משלחת גדולה מישראל לאליפות, אתם עובדים ביחד כנבחרת או שכל אחד לעצמו?
"האמת שעד שנה שעברה כמעט ולא עבדנו ביחד באופן קבוע. כל אחד עבד עצמאית עם המאמן שלו. מאז שהתחילה הקורונה אנחנו מתאמנים ביחד בנתניה בקיר ‘Monkeys’ שם פותחים לנו את המתחם במיוחד בשבילנו וממש תומכים בנו. אנחנו קובעים שם ונפגשים כבר חצי שנה, אפשר להגיד שחלק מהמזמן אנחנו מתאמנים ביחד ובכל זאת אני עושה הרבה אימונים לבד מאוחר בלילה במרפסת שלי, שם יש לי מתקן אימונים מיוחד ואני עושה את האימונים שהמאמן כותב לי. בנוסף, אני עושה כמובן גם הרבה מתיחות, ריצות ועוד דברים שהם לא רק ללכת לקיר טיפוס".
אתה יכול לספר לנו קצת על התחרות עצמה. ההכנות, הקושי המנטלי והפיזי שאתם עוברים בדרך?
"החוויה האישית שלי הייתה שונה הפעם. לרוב הייתי מגיע לתחרויות ביום הראשון, עושה את המוקדמות ומגיע ממש קרוב לחצי הגמר אבל מפספס במקום או שניים. אז קצת התרגלתי לטעום הפסדים אחרי בערך 20 פעמים כאלה. הייתי רגיל לחוות את האכזבה אבל בזמן הקורונה עבדתי קשה והצלחתי לעבור את המוקדמות ביחד עם עוד כמה חברים מהנבחרת - אלכס חזנוב, נמרוד מרקוס, יובל שמלא וגבע לוין שהוא גם אח שלי. יום אחרי עברתי את חצי הגמר וזה היה שוק כי זה ההישג הכי טוב שלי. הבנתי בשלב הזה שאני יכול להיות אלוף אירופה, הלכתי עם המאמן שלי לאזור החימום לקראת הגמר וחיכינו שם כמעט 6 שעות. שם אתה מחכה ומתעייף, צריך לשמור על ערנות, לנוח ועל הגוף חם, זה ממש קשה".
איך התחרות עצמה מתנהלת?
"זה סשן של כל היום שאתה עושה תחרות בבוקר, 6 שעות ובערב התחרות הכי חשובה בחיים. זה מאוד מתיש מנטלית אבל נהניתי מזה וזה היה כיף. אני קצת מאוכזב שפספסתי את הפודיום כי הייתי מאוד קרוב, כל מה שהייתי צריך זה עוד אחיזה אחת בשביל להיות מקום שני, זה כל מה שהייתי צריך אבל האצבעות שלי כבר דיממו ולא הצלחתי לבצע את האחיזה, נתתי את כל כולי. אבל בסדר, זה המשחק ואני יודע שאני אנצח בעתיד".
רם לוין (שלישי משמאל) עם המטפסים הבכירים בישראל (עמית שיסל)
איך ההכנות שונות מאלו במצעים לנינג'ה וכמה מנטלית זה שונה ויותר קל/קשה?
"עד העונה אחרונה ראיתי את הנינג'ה כמשהו כיפי ולא רציני כל כך, כן רציתי לנצח אבל אף פעם לא התאמנתי לזה. בגלל הקורונה עכשיו לא היו תחרויות ואמרתי לעצמי ‘אוקיי אני ממש טוב בטיפוס ואין תחרויות, אז אני יכול לנצח בנינג'ה’. החלטתי להתמקד בזה והתאמנתי, האימונים בנינג'ה מאוד שונים מטיפוס. בנינג'ה צריך לעשות יותר אימונים של סיבולת וטיפוס זה אימונים יותר ספציפיים של כוח, אצבעות ואחיזה. בכל מקרה אני מרגיש שהאימונים נינג'ה הפכו אותי לספורטאי טיפוס יותר טוב בזכות הגיוון באימונים".
מה השאיפות שלך העתידיות? יש סיכוי לכרטיס למשחקים האולימפיים בטוקיו?
"תמיד האמנתי בסיכויים שלי להגיע לאולימפיאדה, עשיתי תוצאה מאוד טובה בספיד (12) ויצאתי מקום רביעי באירופה בבולדרינג והצלחתי מסלול שאף אחד מהמתחרים לא הצליח בגמר, אם הייתי עושה את המסלול שלהם הייתי כנראה מנצח. אני מאוד מאמין בעצמי שאני יכול והסיכוי שלי קיים והוא טוב, כל עוד אמשיך להתרכז בביצועים שלי. אני מאמין גם בחברים שלי לנבחרת ובאחי שהוא מטפס הספיד הטוב בארץ. בשנים האחרונות הענף מאוד התפתח בארץ ואני שמח על כך ומודה לאיגוד שמפתח מאמנים ומארגן תחרויות".
מה יותר מרגש? לזכות בנינג'ה או לזכות בטורניר טיפוס בינלאומי?
"קשה לענות על זה, אבל ההבדל הגדול הוא שבנינג'ה אתה מייצג את עצמך וזאת בעצם תחרות אישית. אין שם את הכבוד ואת הערכים שיש כשאתה מייצג את מדינת ישראל בטיפוס עם דגל ישראל ואני מרגיש שאני מייצג משהו גדול יותר. בשבילי לנצח בתחרות בינלאומית זה יהיה הישג גדול יותר, אבל חשוב להגיד שאני עדיין לא יודע כי שניהם עדיין לא קרו".