סיפורם של שלומי דהאן ועמוס סאסי בדורטמונד הוא אחד הפספוסים הגדולים ביותר של הכדורגל הישראלי אי פעם, בכל הנוגע לקריירות של כדורגלנים לפחות. אחרי הראיון של שלומי דהאן וזאביק זלצר, שרקם את הקשר עם הגרמנים בזמנו, "מול שער ריק" הפעם עם הראיון של סאסי מארצות הברית.
הבלם לשעבר - שנבחר על ידי דורטמונד בקפידה, שיחק בנוער ובמילואים לפני הגיוס לצה"ל ולא ויתר על החלום עד שחזר לשם לעוד שנתיים במילואים, במשחקי גביע הליגה עם הבוגרת, אבל אז נפצע והחלום נגדע – בראיון ל-ONE מביתו שבלוס אנג'לס, סאסי מדבר על הפספוס האישי שלו, הכדורגל הישראלי כיום, הביקורת שלו על הנעשה בארץ, צה"ל, הקדנציות במכבי חיפה ובמכבי נתניה וסגירת המעגל שלו עם כדורגלני הטופ האירופי.
למסי לא היה קל מול אוואט באחד על אחדסאסי, שיום אחד החליט לשים את הכדורגל הישראלי מאחוריו וטס לעבוד עם אחיו במפעל השיש שלו בארה"ב, מתעסק כיום בבנייה בל.א. בתווך, הוא הספיק לשחק במכבי ל.א, להרשים קבוצות מה-MLS, אבל כבר לא היה מוכן לשמוע על כדורגל מקצועני והחליט לעבור הלאה בחיים.
"היום כל ליצן יוצא לשחק באירופה, זה בדיחה וזה מטורף", אמר סאסי ל-ONE בפתח דבריו. "ישראלים הולכים לשחק ברומניה וקזחסטן בשביל כמה שקלים, המסחרה הזאת מגעילה, זה לא מעניין ולא מוביל לשום דבר. זה תקופות שונות. לא היינו הראשונים אולי, אבל בין הראשונים שיצאו לאירופה בגיל צעיר. בטח למועדון בסדר גודל כזה. אבל הרווחנו את זה ביושר, לא בקומבינות של סוכנים, לא היו לנו סוכנים בכלל. נבחנו בקבוצה הראשונה, עם כל הכוכבים הגדולים של 96' ומול אוטמר היצפלד, חצי נבחרת גרמניה שלקחה את היורו באותה שנה ואז הקבוצה זכתה בליגת האלופות ב-97'. במבחנים האלה הרשמנו והוחתמנו לארבע שנים כולל האופציה.
שלומי דהאן ושחקני דורטמונד (מערכת ONE)"היום אף אחד לא מבין מה עשינו בכלל, איפה דרכנו וכמה גדול זה היה. היינו כבר עם שתי רגליים בבוגרים, בסגל בגביע הגרמני ובליגת האלופות, היינו חלק מהמערכת שרצה. היינו בפנים. הכל היה פיקס. אבל אז הגיע הצבא, ואתה חוזר לשכונה של הכדורגל הישראלי. לא ויתרתי וחזרתי לשם. יוצא, מבלה, שותה, אוכל עם הכוכבים של דורטמונד.
"הכל נגמר מבחינתי בחצי גמר הגביע מול באיירן מינכן. גם במילואים זה מלחמת עולם, אז המשכתי לשחק עם שבר בכף הרגל אחרי שהכנסתי אותה לתוך בור. לא ראיתי בעיניים וזהו, נגמר. מבחינתי אין ספק, זה הפספוס הכי גדול של הכדורגל הישראלי. שיחקנו ב-ווסטפאלנשטדיון, היום זה סיגנאל אידונה פארק, מול כמעט 82 אלף אוהדים מטורפים. מול 'החומה הצהובה'. אין דברים כאלה בעולם הכדורגל. אין למה להשוות בכלל".
עמוס, הזיכרונות קצת מתערבבים לך אני מניח. מה עובר לך עכשיו בראש כשאתה מדבר על דורטמונד ואז על הכדורגל הישראלי באותה נשימה? כולל הפספוס כמובן.
"הייתי יושב שם עם תומאש רוזיסקי, קרל היינץ רידלה, הבן אדם דפק צמד בגמר ליגת האלופות, סטפן שפויזאט, יאן קולר. אתה אוכל, שותה, מבלה איתם. אף אחד פאקינג לא יודע איפה היינו. היינו בטופ של הטופ של הטופ של הטופ, מה עוד אתה צריך? בארץ אתה נלחם עם המאמנים שחושבים שהם יודעים כדורגל יותר טוב מכולם בעולם. בארץ הכל קומבינות ומשחק מי שמקורב, לעומת גרמניה שהאימונים קובעים הכל. אמרתי לעצמי 'חלאס כבר, אני מסיים עם זה'. מה שבטוח, אף אחד לא יכול לקחת ממני את מה שהיה בגרמניה".
מה היה ברגע שזה נגמר עם דורטמונד בעצם?
"ישבנו במשרדים של המועדון, אמרתי לשלומי אז 'אני לא חוזר לארץ'. אמר לי 'עזוב, התקשורת תקרע אותנו, אתה לא תוכל להיות קפטן בנבחרת', כי הייתי קפטן בנוער ורציתי להמשיך לייצג את המדינה מן הסתם. הייתי צריך לשמש דוגמה, בסוף איזה דוגמה ואיזה נעליים. אמרתי לו 'עזוב אותך, הם בונים עלינו, יש לנו עוד חוזה'. הסוף כבר ידוע".
באיזו נקודה החלטת לסיים עם כדורגל מקצועני? באיזה רגע?
"במכבי נתניה נמאס לי כבר. אחרי שאתה מגיע לאן שאתה מגיע בגרמניה, עם תותחים ושמות מפגרים, פתאום אתה חוזר למלחמות על ההרכב עם אורי מלמיליאן, מלחמות אגו עם ראובן עטר, הוא פחד שיגנבו לו את התהילה. אמרתי לו 'אחי, אני שחקן של מאמן, באתי לעבוד, אני לא כוכב'. גם כששיחקנו בארץ, שלומי ואני שיחקנו טוב, אבל לא נתנו לנו להמשיך. נמאס לי מהמלחמות האלה, אין אחד שחוזר לארץ ולא יוצא לו החשק מהכדורגל הישראלי אחרי אירופה. אני יודע על עצמי שהייתי מקצוען תמיד תמיד, זה לכל החיים. היום אני בן 41, שיחקתי פה חצי מקצועני, באו סקאוטים ורצו להחתים אותי ב-MLS".
למה בעצם לא ניסית את מזלך בקבוצה אחרת באירופה כדי לא לוותר על החלום?
"היו לי אז הצעות מפ.ס.וו איינדהובן, אנרג'י קוטבוס, לא הלכתי ללייפציג כי הייתה שם אז הרבה אנטישמיות. גם בתקופה בדורטמונד שיחקתי ובאו אליי הרבה סוכנים עם הצעות. אמרתי להם שאני צריך לחזור לארץ, לצבא. בדיעבד, למה הייתי צריך את זה בכלל?".
ראובן עטר. "פחד שאגנוב לו את התהילה" (שחר גרוס)מה עצר אותך יותר? הצבא או הפציעה?
"באתי מהטופ ומצאתי את עצמי ברמת השרון רק בשביל לחזור לצה"ל כדי לפתוח ממטרות. לא הלכתי לשרת בכלל, זה היה סתם. זה מה שמעצבן אותי בעיקר. עם הפציעה אין מה לעשות, זה קרה וזהו. הקטע שבאתי לצבא, חזרתי לגרמניה בשביל להגיד 'שלום, בוקר טוב' כל יום, פתחתי ממטרה ב-07:00 והלכתי הביתה בצהריים".
מה היה שם אחרי הצבא, כשחזרת לשם לבד?
"חזרתי לדורטמונד לעוד שנתיים, שיחקתי במילואים ובבוגרים, נתתי גול בגביע הליגה. החלפתי את לארס ריקן, רעדו לי הברכיים, שיחקתי בקישור האחורי ליד סאנדיי אוליסה הניגרי. כולם מעודדים, הכל רועד שם באצטדיון, אני בהלם של החיים. אתה בועט ומדביק לחיבורים פתאום משום מקום. הכדור רץ מהר, נתתי בישול אחר כך, זה כמו סרט. מתיאס זאמר תפס אותי בשיער ואמר לי 'מחר אתה חוזר להתאמן עם המילואים, שלא תהיה לי כוכב, יש לכם משחק חשוב ביום ראשון'.
"מה שקרה אחרי הצבא זה שפשוט הייתי צריך לחזור לשם. הרגשתי שייך. קראו לי אז "דה דויטשה יזראלי', הישראלי-הגרמני, בגלל שהייתי נלחם ורץ כמו מטורף. היו שרים לי באוטובוס הקבוצתי, כתבו עליי באחד העיתונאים הגדולים שם אחרי כמה משחקים 'אף אחד לא משחק כדורגל כמו עמוס סאסי'. הייתי חלק בלתי נפרד מהקבוצה זאת.
"הייתי ככה באמת. אכלתי כמוהם, לא אכלתי חזיר, אבל כל השאר כן. שלומי היה אוכל כשר בלבד, אז עוף ודג, והיו מפרקים אותו בגליצ'ים ובדקה 60-70 לפעמים הוא היה גמור. אני שתיתי, התאמנתי כמוהם, הכל. לקחתי מכל אחד מהכוכבים שם טיפים, על קצב אימון, מנטליות, כושר, הכל ברמה הכי גבוהה. פעם אחת חזרתי הביתה אחרי תשעה חודשים ואמא שלי לא זיהתה אותי בגלל תוספי המזון. אבל כל זה הלך לפח בדיעבד. אני לא מצטער על זה כי ברוך השם יש לי חיים מעולים כאן. העניין הוא שבגרמניה העריכו אותי, עד היום אנשים מדורטמונד בקשר איתי, זה מטורף, אבל בארץ - כלום".
לארס ריקן. רעדו לי הברכיים כשהחלפתי אותו" (רויטרס)אתה אישית לא מתחרט על כלום?
"יש שחקנים שמפסיקים לשחק ומאבדים את זה, אבל אין למה. עכשיו זה החיים האמיתיים, אחרי הכדורגל. לפחות אני לא כמו אלה שנפלו להימורים ולשתייה, כאלה שלא ידעו מה לעשות עם עצמם. מהלך של החיים היה לבוא לארה"ב, לאחי יש מפעל של שיש ואני שותף שלו. עשיתי בשכל והמשכתי הלאה בגיל 27. אף אחד לא יכול לקחת ממני את מה שעשיתי".
בכל זאת, מה הכי מפריע לך בכל מה שקרה לך?
"שאחרי כל זה אתה בא לארץ ובוא תהיה מקושר לזה ולזה. אתה בדיוק עולה למעלה ועוצרים אותך, עד שאתה אומר יאללה נמאס, עזוב אותי מהכול. ההורים שלי נתנייתים, אנשים פשוטים, תמימים, חינכו אותי אחרת. חזרתי אחר כך לגרמניה עוד היו עדינים איתי, אמרו לי 'אנחנו לא יודעים מה יש להגיד על המדינה שלך אם אתה לא משחק שם בקביעות, אם לך לא נתנו, אז למי כן?'".
יענקל'ה שחר. "תמיד היה מאחורי" (רדאד ג'בארה)אז איך אתה מסביר את זה שבקושי שיחקת בארץ, שלא קיבלת מספיק הזדמנויות להראות את הכישרון שלך?
"אני שיחקתי במכבי חיפה, שזה מועדון שאין דברים כאלה. סגרתי עם יענקל'ה שחר בלי חוזה בכלל. נפצעתי ולא היו חייבים לי כלום. הוא בא אליי לחדר ניתוח אמר לי 'עמוס אל תדאג אנחנו מאחוריך, החוזה שלך יכובד במלואו'. כל המערכת הזאת היא תענוג אחד גדול. דושאן אוהרין לא נתן לי לשחק, בא דניאל בריילובסקי במקומו, ישר התקשר אליי אמר לי אתה בהרכב למשחק הראשון שלו. זה אחד הדברים שהוא שינה במידי. אבל זה לא היה הכל, אז הגיע אלי כהן".
מה קרה איתו?
"כשאתה מקבל מנטליות גרמנית ומשמעת, אתה לא אמור להיכנס לתאקלים עם מאמנים, הכל בסדר וזה ברור. מבחינת כושר, הייתי מתאמן יותר חזק מאריק בנאדו, אלון חרזי ואבישי ז'אנו. אבל אלי כהן זה רודן. פעם אחת הוריד לי את האפודה במנהרה של חדר ההלבשה ואמר לי 'אתה לא בסגל', תמיד כולם היו בעדי, כולל יענקל'ה שתמיד אמר 'הילד צריך לשחק', והמאמן היה נגדי. (אלי כהן סירב להגיב, מ.ר)
אלי כהן. "רודן" (נעם מורנו)"הבנתי שאני לא בנוי לזה. אני בן אדם של שלום, הייתי דופק משחקים מצוינים בנבחרת וחוזר לגרמניה לפני כן. עכשיו משחק בליגה שלנו, בקושי משחק, ועוד נכנס לכאלה מצבים עם המאמן שלי. זה לא קרה לי בחיים. לא הבנתי גם מה הייתה הבעיה. אחר כך הוא הביא את גיורגי גחוגידזה. כל פס מעפן שהוא היה נותן באימון, אלי היה צועק 'איזה רכש הבאתי', מתלהב. אז הבנתי שזה לא משנה כמה כישרון יש לי ברגליים בכלל.
"אני חודש בטירונות במחנה 80, לא התאמנתי חודש, דווקא אז הוא נותן לי לשחק אחרי זה ישר מול בית"ר ירושלים, רונן חרזי ועופר שטרית ויצאנו 1:1 בטדי. דווקא אז. ולמרות זאת הייתי טוב, הייתי סחוט, אבל נתתי הכל. אני למדתי בגרמניה שכשאתה חרא באימונים או במשחקים, אתה על הספסל או מחוץ לסגל. והיו לי תקופות רעות, הייתי בדיכאון, לקחתי מאמן מנטלי ומאמן אישי וחזרתי לעצמי. מי שטוב משחק, בארץ זה פשוט לא ככה. יש קומבינות, ספונסרים והרבה אגו, מה לא".
איציק זוהר מודה לקהל (רדאד ג'בארה)מה אתה כן זוכר לטובה מהתקופה ששיחקת בארץ?
"את גידי דמתי ורמי לוי, הם נתנו לי קרדיט בנתניה, כבשתי ובישלתי, נתתי תפוקה. אבל לא היה לזה המשכיות. גם כשאתה בשוונג וכל פעם מישהו אחר עוצר אותך. עם איציק זוהר אני בקשר, היה מדרבן אותי לא לוותר ולא הקשבתי לו. אחלה איציק, דיברנו לא מזמן".
בשלב הזה של השיחה סאסי מתחיל לירות אסוציאציות על התקופה ההיא, הכוכבים בזמנו פשוט ירה לכל כיוון:
הצחוקים וההתרגשות: "לך תסביר לאנשים איפה היינו. לאנשים אין מושג בכלל. שחקנים שראית רק בטלוויזיה פתאום אתה בסתלבט איתם, הם סחבקים שלך. צחוקים עם הברזילאים, מרסיו אמורוסו עושה שטויות באוטובוס, שר שירים. יושב בשולחן עם אנדי מולר לאכול, אתה לא מבין בכלל מה קורה איתך. שולח פס ארוך לאודונקור, רידלה מבקש ממני בדיוק איך להניח לו את הכדור על הראש, אתה לא מאמין מה היה שם. זאמר בודק לך את המשקל כל יום, מפתיע אותך ואומר לך לעלות על המשקל. בדיעבד זה נשמע הזוי".
שלומי דהאן ואוטמר היצפלד עם גביע האלופות (פרטי)ליגת האלופות: "כל פעם היינו מתבאסים שלא שמו אותנו בסגל למשחק בליגת האלופות. ביציע אתה לא מרוויח פרמיה, אבל אם אתה על הספסל, גם אם אתה לא משחק אתה מקבל 7,000 מארק. אם אתה עולה לשחק, אפילו לדקה, זה 14,000 מארק. בגמר אחרי שניצחנו את יובנטוס, הצטלמנו עם היצפלד והגביע, ניסיתי להרים אותו. רבאק, זה אחד הכבדים".
יוסי בניון: "הוא היה אז באייאקס, הייתי נוסע אליו להולנד כל פעם כדי לפגוש אותו. היינו קרובים לחלום הגדול כמוהו. ליוסי הלך, אני נפצעתי ולשלומי גם לא היה הרבה מזל. חזרנו למכבי חיפה וההתחלה שם הייתה נאחס. הייתה תקופה יפה בסך הכל, אבל הכרתי אנשים מדהימים".
פאולו סוזה: "היה לי שיער כמו של פאולו בזמנו, קראו לי "סוזה" בקבוצה. פעם אחת אנחנו רצים ביער הוא אומר לי 'תביא לי גומיות כאלה, כמו שלך, לשיער, אני רוצה לשים גם'. חזרתי לארץ, קניתי לו גומיות כמו שלי והבאתי לו אחר כך. כל פעם היה צועק בריצות האלה 'פאקינג ג'רמני, איזה קר פה!".
פאולו סוזה. לקח גומיות מסאסי (רויטרס)תומאש רוזיצקי: "באחד האימונים הוא קולט אותי מתנשף באיזה משחקון. אמרתי לו 'אני לא מצליח לנשום'. הקצב הוא מפגר ולוקח הרבה זמן להתרגל אליו. הוא לימד אותי את השיטה מבחינתו, אמר לי 'תחשוב תוך חצי שנייה ותמסור את הכדור'. הוא עשה ככה ותראה לאן הוא הגיע בקריירה".
סגירת המעגל עם אנטוניו רודיגר: "אני זוכר אותו כשהיה בן 7 ושיחק בברלין, היה בא לבקר את בן הדוד שלו, סאהר סנסי. יום אחד הוא מרים לי טלפון, לפני כמה שנים, אמר לי 'טוני מגיע ללוס אנג'לס לחופשה, תדאג לו לכל מה שהוא צריך'. בא לפה עם יוליאן דראקסלר, ז'רום בואטנג, אמרה ג'אן, פול פוגבה, פייר אמריק אובמיאנג, מי שאתה לא רוצה. לקחתי אותם, הכנסתי אותם למועדונים, דאגתי להם להכל כולל הכל. רכבים, מסיבות, כל מה שהם ביקשו הם קיבלו יותר ממה שהם ציפו".
סאסי עם רודיגר ובואטנג (מערכת ONE)
סאסי עם רודיגר וג'אן (מערכת ONE)החיים בארה"ב בצל השם מן העבר: "אנחנו באים לפגישות, פתאום שואלים אותי אתה קשור לעמוס סאסי ששיחק בדורטמונד? אני אומר אני עמוס סאסי, ככה מתחילות חצי מהפגישות העסקיות עם ישראלים כאן. אני אומר להם תמיד 'באמא שלך, בוא נסיים את הפגישה, נסגור'. זה בתודעה של האנשים, זה לא יעזור. לא שוכחים את זה".
ינס להמן במדי נבחרת גרמניה (רויטרס)עמוס, עזוב הכל, תן סיפור אחד שמסכם הכי טוב את חדר ההלבשה של דורטמונד.
יום אחד אני בא לאימון ומתיישב על אחד המושבים. מסיים את האימון ורואה את כל הבגדים שלי בתוך הג'קוזי. עלו לי העצבים, התחלתי לצעוק 'מי עשה את זה?'. פתאום בא האפסנאי אומר לי שינס להמן זרק לי את הבגדים לג'קוזי כדי שאני אלמד לקח לא לשבת במקומות של אחרים. אחריי הוא נכנס והתעצבן איך מישהו שם את הבגדים שלו על המושב שלו. אחר כך הוא בא ואמר לי 'תלמד לפעם הבאה', וואלה למדתי. את זה לקחתי איתי לכל החיים, לדעת לעשות כבוד".