עוד ערב גדול נכתב בהיסטוריה של הספורט הישראלי אמש (שישי), בסיומו הג'ודאי אורי ששון נכנס להיכל התהילה של המשחקים האולימפיים בריו והפך לגיבור הישראלי החדש בזכות רגע אחד שחצה כל דיון פוליטי ושם את מדינת ישראל באור חיובי - הרגע בו הוא הגיש את ידו ליריבו המצרי אסלאם אל-שהאבי בסיום הקרב.
לא באמת משנה אם הוא הסכים ללחיצת היד הזו או לא, ששון נתפס כעת בעיני רבים בעולם כאחד מהג'ודאים היותר הספורטיביים שנראו בשנים האחרונות. הוא ישראל היפה, הקשוחה והסלחנית, הצנועה והאימתנית. הוא כל מה שהישראלים אוהבים להזדהות איתו.
 |
| אורי ששון מנסה ללחוץ יד למצרי (עמית שיסל) |
|
| |
יום הקרבות האולימפי שלו החל למעשה עוד יממה קודם. באיגוד הג'ודו ניסו להרחיק את אורי מההמולה שנוצרה לאחר הודעת הוועד האולימפי המצרי על כך שיריבו אסלאם אל-שהאבי יעלה להופיע מולו בסיבוב הראשון. על ששון נאסר לפתוח את הטלפון, לקרוא את מה נכתב עליו או אפילו לשוחח עם גורמים מחוץ לצוות המקצועי. המטרה הייתה לנתק אותו ובעידן של היום, הוא עצמו הודה כי "הפיתוי היה גדול. אני שמח שעמדתי בזה ולא נגררתי לזה. אני בטוח שכולם בארץ היו בטירוף".
כך או כך, המתח באולם הג'ודו בריו הורגש כבר מהשנייה הראשונה. עוד לפני הקרב בין השניים, נתלה באולם שלט אדום ועליו נכתב בשפה הערבית "ביחד נחיה את החלום". ששון התכונן לכך שהמצרי האנדרדוג יפתח חזק ולדבריו, הוא אכן הרגיש שאל-שהאבי הגיע מאוד אמוציונלי לקרב. הישראלי נתן לו לבזבז מעט מהכוחות שלו ואז תקף. זה נגמר בניצחון גדול והמצרי נותר בהלם על המזרן.
יו"ר האיגוד משה פונטי דרש מראש מששון שייגש ללחוץ את ידו בסיום הקרב ולא יוותר, גם אם יפסיד, ובסיום הקרב גם מאמנו אורן סמדג'ה ביקש זאת וכשאורי אכן בא לכיוונו, היריב התעלם ואפילו לא הוריד את ראשו לקידה כאות זלזול על היותו ישראלי. הקהל באולם לא אהב זאת והגיב בבוז צורם, אך ששון עצמו גילה לאחר מכן שאותו זה דווקא לא עניין במיוחד. "אני ספורטאי מקצוען ובאתי לנצח כל יריב, לא משנה מי הוא ואם הוא ילחץ לי את היד בסוף או לא", אמר בסיום בנונשלנטיות האופיינית לו.
 |
| אורי ששון לפני הקרב מול המצרי (עמית שיסל) |
|
| |
חדרי ההלבשה של שניהם היו רחוקים זה מזה ונראה שההפרדה ביניהם נעשתה מראש. בעוד שאורי ששון ירד ראשון ופנה ימינה במסדרון, אל-שהאבי פנה שמאלה ועל הדרך סירב לדבר עם התקשורת. על הפנים שלו בלט התסכול הגדול מההפסד. לג'ודאי בן 34, שעבורו זו כנראה הייתה התחרות האחרונה, לא קל לרדת כך מובס מהמזרן.
בתזמון נהדר, קרב אחד בלבד לאחר מכן, דניאל נטאה הרומני וקונטיפ יאה-און התאילנדי ירדו לחדרי ההלבשה מהמזרן בו התמודדו זה מול זה ומול המצלמות שהמתינו שם הם לחצו ידיים זה לזה בחיוך גדול, כאילו העבירו מסר שאפשר גם אחרת. העיתונאים שעמדו בסביבה חרגו ממנהגם והרשו לעצמם למחוא להם כפיים.
המומנטום הטוב של ששון נמשך. את היריב הפולני שבא לאחר מכן אורי התיש לחלוטין ועלה על חשבונו לרבע הגמר, שם הוא כבר התקשה יותר מול רוי מאייר שדורג רביעי, מקום אחד מעל הישראלי. בסופו של דבר ששון מצא את הפרצה והשיג עליו ניקוד של ווזארי דקה לסיום. אלא שכמו ירדן ג'רבי, גם הוא ירד חבול עם פנס בעין ממכה שהנחית ההולנדי על ראשו ומבחינת ששון, בדיעבד "היה שווה לחטוף פנס בשביל העפלה לחצי הגמר".
 |
| אורי ששון גובר על הפולני (עמית שיסל) |
|
| |
מאותו הרגע שעלה לשלב הזה למעשה נותר לו להשיג רק עוד ניצחון אחד משני קרבות כדי לזכות במדליה. אלא ששם המתין לו הג'ודאי הטוב בעולם, טדי רינר הצרפתי. 2.04 מטרים גובה, 139 ק"ג ו-97 ניצחונות רצופים. הוא שונה מכולם, הוא חזק, מפחיד, מהיר וכזה שלא הפסיד קרב כבר תקופה ארוכה. למרות זאת, סמדג'ה הפציר באורי בחדר ההלבשה: "אתה מסוגל לנצח אותו", וביקש שינסה להוציא אותו משיווי משקל דרך הבירכיים.ששון מצא תוך כדי הקרב עמידה שגרמה לריינר להרגיש לא בנוח ועד לרגע האחרון הוא נאבק בו כשווה, אך ממש בשניות האחרונות הצרפתי התפוצץ והצליח להשיג עליו ווזארי עם הבאזר. "לקראת הסוף התעייפתי", סיפר הישראלי, "והוא ניצל את זה כדי להפוך אותי על הגב".
רינר, שאחרי כל קרב קיפץ בקלות מעל גדרות הברזלים שהוצבו בדרך לחדרי ההלבשה כדי לקצר לעצמו את הדרך, הפעם יצא סחוט ומותש, ואחרי המפגש עם ששון הוא התהלך בכבדות כל הדרך מהאולם אל חדר ההלבשה שלו. באותו הרגע ששון היה נראה מאוכזב מאוד ועם תחושת פספוס עצומה, אבל סמדג'ה לא נתן לו ליפול וצעק לעברו במסדרון בקול רם: "יאללה אורי, בוא! גב זקוף! יש לנו עוד קרב. יש לנו מדליה להביא".
 |
| אורי ששון וטדי רינר עם המדליות (עמית שיסל) |
|
| |
והוא אכן הביא אותה, מול אלכס גארסיה מנדוסה הקובני. אחרי כמה ניסיונות מצידו להשגת ניקוד שלא צלחו ובעוד שהיריב שלו לא הצליח לתקוף, הקרב הוכרע בעונשים. כך הוכרע גם הגמר לטובתו של רינר האגדי, שאחרי הגמר שיבח את מדליסט הארד הישראלי וכינה אותו "לוחם גדול".
אורי הצעיר התרגש מאוד והסדיר את הנשימה לפני שהגיע לעמדת הראיונות לפרוק את התחושות שהרגיש בגוף. במרחק של 10,320 קילומטר משם, בבית משפחת ששון פתחו בקבוק יין וחגגו אל תוך הלילה. בגלל השבת שרת הספורט מירי רגב לא הייתה באולם ולא היו גם טלפונים מנשיא המדינה וראש הממשלה, אבל זה עוד יגיע במוצאי שבת.
אחרי שההמולה סביבו מעט התפוגגה, אורי ניגש להתחבק עם סמדג'ה, שעבר ימים לא קלים בריו. "מהפכה של שמחה" שוב התנגנה ברמקולים בריו ועבור המאמן השיר הזה קיבל משמעות אחרת. אחרי ההדחה המהירה של גולן פולק בקרב הראשון ופספוס המדליה של שגיא מוקי, בסוף המהפכה אכן הגיעה עם ההופעה של ששון על הפודיום הכבד ביותר בריו, זה שנשא משקל של 547 ק"ג בו זמנית. וכמו בברצלונה 1992, אז זכה סמדג'ה במדליה ישר אחרי הזכייה של יעל ארד, גם בברזיל מדינת ישראל ראתה מדליה אחרי מדליה.