זו לא כתבה רגילה. לא תמצאו פה נתונים אישיים רבים, לא תארים קבוצתיים ולא סטטיסטיקות ויקיפדיה שתוכלו למצוא בעצמכם. למה? כי מדובר בשחקן שהוא הרבה מעבר לשחור ולבן. בסיפור הזה יש רגש, כי פיליפו אינזאגי, שחוגג היום יום הולדת 42, הוא קודם כל שחקן מרגש.
אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי במשחק שבו שיחק אינזאגי. יובנטוס אירחה את מנצ'סטר יונייטד בדלה-אלפי לגומלין בשלב חצי גמר ליגת האלופות בשנת 1999. סופר פיפו כבש צמד, אך הגברת הזקנה עפה אחרי מהפך ענק של השדים האדומים. לא אהבתי אותו. כנראה בשל העובדה שאני אוהד את מילאן, אבל משהו בו לא הסתדר לי. "פוקסיונר, אין לו מושג, תפסיק לבכות לקוון, אנטי כדורגל" הם רק חלק מהפנינים שאמרו עליו מבקריו.
 |
| פיליפו אינזאגי במדי יובנטוס מול יאפ סתאם (רויטרס) |
|
| |
הזיכרון מעומעם. אני זוכר את החלוץ דוחק שער יתרון מקרוב אחרי הרמה של זינדין זידאן ומשלים צמד עם הרבה מזל כשבעיטה שלו פגעה ביאפ סתאם. אינזאגי לא היה הכדורגלן הסטנדרטי. הוא לא ניחן ביכולת בעיטה מרשימה, אף פעם לא ראיתם אותו מבצע דריבל סוחף, לעיתים נראה שהוא רץ בהילוך איטי, ובינינו אם היו מציגים אותו על הדשא במדי קבוצה חדשה, ככל הנראה שלא היה יודע לבצע תרגילים ספקטקולרים.
אף על פי הנתונים ההתחלתיים הידועים לשמצה, אנשי כדורגל רבים דווקא מחשיבים את פיפו כאחד הגדולים. אבל למה? כי אינזאגי מסמל עבודה קשה, רעב בלתי מוסבר, והעובדה שלא נולד עם כישרון מולד רק מעצימה את הסטטיסטיקות יוצאות הדופן שלו.
ג'נארו גאטוסו אמר פעם: "כשראיתי את אנדראה פירלו משחק לידי, הרגשתי שאנחנו לא באותו המקצוע". אם אינזאגי היה אומר את אותם הדברים, אף אחד לא היה מתפלא. בתקופת הצבא (שלי, לא של גאטוסו), שיחקנו מדי שבוע כדורגל בבסיס, וכשחבר מסוים שלא ניחן בכישרון מיוחד בלשון המעטה, נבחר לשחק איתי, הייתי אומר לו: "תעמוד ליד הקורה של היריבה, אני כבר אמסור לך ותבקיע", מאז נדבק לו הכינוי אינזאגי.
 |
| פיליפו אינזאגי במשחק הפרישה שלו (רויטרס) |
|
| |
אחרי שהשתעשענו וצחקנו על האיטלקי, הגיע הזמן למחמאות. בשנת 2001 עבר אינזאגי מיובנטוס למילאן בסכום מטורף של 37 מיליון יורו. לא התרשמתי. אבל יש שחקנים שברגע שהם משחקים בקבוצה שלך, אתה פשוט מתאהב בהם ואינזאגי לא יוצא מן הכלל.
פתאום כשהוא נתפס בנבדל - נתפסתי יחד איתו, כשהוא התחזה ברחבה - צעקתי פנדל וכשהוא דחק ממטר - הפצרתי שמדובר בגול ענק. כי אין מה לעשות, כשאתה מאוהב - אתה עיוור. אז תודה. תודה על השמחה ועל הבכי, על העצבים ועל הדמעות, על השנים בנבחרת האיטלקית ואפילו על הכישלון בעמדת מאמן הרוסונרי.