מסירה ארוכה מבטלת את קו ההגנה הגבוה, יריב מגיח במהירות שיא לעבר הרחבה, שחקני החלק האחורי מתחילים במרדף עם היד באוויר שמתפללת לנבדל ובסוף זה נגמר באיום למסגרת במקרה הטוב, ובחגיגת שער של היריבה במקרה הרע. אם אתם נוהגים לצפות במשחקים של ברצלונה בשנתיים האחרונות, התסריט הזה כנראה מוכר לכם. ועבור אוהדי הקטלונים? התסריט הוא כזה של סרט רע, סרט אימה שמצליח להבהיל אותם בכל פעם מחדש, ממש המחלה של הקבוצה שלהם.
אחרי התבוסה של בארסה 4:0 לאתלטיקו מדריד בחצי גמר הגביע, השפלה שסובבה מחדש את הסכין סביב נושא קו ההגנה הגבוה, ב’אתלטיק’ דיווחו כי האנזי פליק נשא נאום חריף מול השחקנים, שם הוא “הטיל ספק בגישה ובאינטנסיביות שלהם”. מנגד, על פי המקור האמריקאי, כמה דמויות מהסגל בחרו לענות למאמן הגרמני וטענו כי יש להם חששות לגבי הטקטיקה הקיימת, ואף שלדעתם נדרש לבצע התאמות לסיטואציה. בינינו? דרוש אומץ. ומבלי להתכוון, אותו עימות לכאורה בין הצדדים פתח שאלה אחרת לדיון: מי יותר אשם – השיטה או השחקנים?
צריך להגיד את האמת, מורכב להגיע לתשובה מושלמת בעניין. הרי שני הגורמים (השיטה והשחקנים) תלויים זה בזה, וישנם עוד משתנים טקטיים וכאלה שלא טקטיים שקשורים כמו גובה הקו, לחץ על מוביל הכדור, הדקה והתוצאה בה הגול נכבש וכדומה. אך בכל זאת, הסתכלות ויזואלית ו”צרה” בלבד על רביעיית ההגנה בשערים שברצלונה ספגה העונה בכל המסגרות, בחיפוש אחר דפוס מסוים, יכולה כן לתת לנו מסקנות ברורות. וכדי למסגר את הניתוח במדויק: מדובר על כל מהלך ישיר שבו קו ההגנה עמד גבוה, נאלץ לרדוף בעקבות מסירה שביטלה אותו ובסופו של דבר הכדור פגש את הרשת בצד הפחות נעים של המגרש מבחינת האדומים-כחולים. הרגע לראות אם תופתעו הגיע.
לא הכל תלוי ברביעיית ההגנה (IMAGO)‘קריסה קווית’: המספרים שכדאי שתכירו
השערים שברצלונה ספגה באותה דרך שהגדרנו, לה נקרא ‘קריסה קווית’, יוכנסו לתוך שתי קטגוריות. קטגוריה ראשונה, אשמת השיטה: שערים שנספגו למרות קו הגנה גבוה מתואם, כישלון הרעיון, כאשר בנוסף עבור חיזוק הקשר הנסיבתי נבחן גם אם יש כמות גדולה מהשערים שהגיעה בסגנון דומה. קטגוריה שנייה, אשמת השחקנים: שערים שנספגו בגלל טעות אינדיבידואלית כמו שבירת קו הנבדל, כאשר נבחן גם אם יש שחקנים ספציפיים שנופלים בזה, או שהגול מגיע לאחר טעות אישית שלהם כשהאחרים ביצעו באופן מצוין את המשימה. אל תדאגו, חדר ההלבשה בקאמפ נואו צעיר אמנם, אבל למד יפה יפה לקבל גם ביקורות.
ועכשיו חייב להניח את המספרים על השולחן, אלה שנכונים לכתיבת שורות אלו. ברצלונה ספגה העונה כ-46 שערים בכל המסגרות השונות, החל מהליגה הספרדית, דרך ליגת האלופות ועד הגביע והמפעלים השונים כמו הסופר קאפ המקומי. כ-15 שערים מתוך אותם 46, כלומר 32.61%, נספגו בדרך של ‘קריסה קווית’ באירוע שחוזר על עצמו בכמה במות: לבאנטה בחוץ (15’), פאריס סן ז’רמן בבית (90’), סביליה בחוץ (37’), ריאל מדריד בחוץ (22’), אלצ’ה בבית (42’), קלאב ברוז’ בחוץ (6’, 63’), סלטה ויגו בחוץ (11’), צ’לסי בחוץ (75’), אתלטיקו מדריד בבית (19’), פרנקפורט בבית (21’), קופנהאגן בבית (4’), אלצ’ה בחוץ (29’) ואתלטיקו מדריד בחוץ (33’, 47’). חתיכת רשימה.
הקטלונים סבלו מ'קריסה קווית' חמורה אצל אתלטיקו (IMAGO)זיכוי לשיטה? קוברסי ובאלדה “מככבים”
הקטגוריות מלפני כן רק מחכות. מתוך 15 השערים שצוינו בהם ברצלונה ספגה תוך כדי ‘קריסה קווית’, רק בשלוש מהפעמים רביעיית ההגנה עמדה בקו אחיד. כלומר, 20% מהגולים בלבד נגרמו באשמת השיטה, שכשלה במקרים אלה מלהוכיח את עצמה על אף תיאום מיטבי בין השחקנים. אגב, לא היה מכנה משותף מבחינת סגנון השערים. מהצד השני, כשאין תיאום זו כבר סטייה מביצוע השיטה. גם בלי להשלים 5 יחידות מתמטיקה, ניתן להבין ש-80% מאותם שערים נספגו כשקו ההגנה הגבוה לא היה אחיד, כלומר באשמת השחקנים עצמם (מבלי לפטור את השיטה מאחריות עקיפה). וכשבודקים מי שוב ושוב נשארו חצי צעד מאחור, השמות כבר מפסיקים להיות מקריים.
מתוך 12 שערים שבארסה ספגה ב’קריסה קווית’ באשמת השחקנים, כ-7 שערים בסך הכל, כלומר 58.33%, הם למעשה לאור טעויות אישיות של פאו קוברסי או אלחנדרו באלדה. הבלם היה זה ששבר את קו הנבדל מול סלטה ויגו בחוץ במחזור ה-12 בליגה, כמו גם נגד אתלטיקו במחזור ה-19, מול אלצ’ה בחוץ ונגד הקולצ’ונרוס בגביע. המגן לא היה מתואם עם יתר חבריו בקלאסיקו של המחזור ה-10, גם לא מול צ’לסי בסטמפורד ברידג’, כשבתבוסה במטרופוליטנו הוא טעה פעמיים – פעם אחת עם מרחק חריג מקו ההגנה ובעמדה התקפית מדי, ופעם שנייה עם שחקן מדרידאי שעבר אותו בכדרור ושבר את קו ההגנה הגבוה בדריבל. אין מה לעשות, הנתונים לא עושים הנחות.
אלחנדרו באלדה, מככב בקטגוריה לא מחמיאה (רויטרס)אצבע מאשימה, ומה שנמצא בשוליים
מסקנות או לא להיות. על פי הנתונים, ברוב הגדול מהמקרים, שחקניו של פליק היו אלה ששגו, לא היו מספיק ערניים וגרמו לכך שקו ההגנה הגבוה יהפוך לחרב פיפיות. רק בחלק קטן מהשערים, גם קו מושלם לא מנע ‘קריסה קווית’. השיטה שתחילה הדהימה את אירופה כשהמאמן הגרמני רק נחת בקטלוניה, בהחלט חורקת ואין על זה כל עוררין, אבל המצב לא ישתפר בלי לשמן את הפוקוס של הרביעייה האחורית, שבעונת 2025/26 נראה כי עליה רוב האחריות כשהיא פשוט מתקשה לחיות בסנכרון מופתי כמו פעם, בטח לאורך זמן. קוברסי ובאלדה קיבלו את אור הזרקורים, ואולי זו נקודה משמעותית נוספת עבור ברצלונה לקראת ההמשך, שינוי בהרכב הוא מהלך ששווה לנסות גם בשלב עמוק כזה של התחרויות השונות.
צריך להזכיר שוב את ההסתייגות שעליה לקבל כוכבית ראויה. כאמור, לנושא מרחב לפעמים אין סופי וברור שהשיטה עצמה מלכתחילה היא כזו שמגדילה את מרווח הטעויות אצל השחקנים, ודורשת המון. פליק ושחקניו גם ניצלו המון פעמים ממצבים בהם המהלכים האלה לא הסתיימו בשער נגדם אגב, ובעקבות כך גם נוצרה סוג של אשליה שהיכולת ההגנתית הרעה טמונה ב’קריסה הקווית’ בלבד. אולם כאן אפשר דווקא להוריד מעט את מפלס החרדה, ואף לראות נקודות אור בשולי הדברים. מתוך כל השערים שברצלונה ספגה העונה, בערך שליש הגיעו כתוצאה מקו ההגנה הגבוה בקטגוריה כזו או אחרת. זאת אומרת שרוב הגולים שהקבוצה הקטלונית סופגת בכלל לא קשורים לשיטה המסוכנת.
האנזי פליק, ימצא את האיזון? (IMAGO)תאוריית היד
התחלנו ככה ועם זה גם נסיים. שחקני ברצלונה חייבים להוריד את היד שמבקשת הרמת דגל לנבדל. לא בקטע קטנוני, גם לא מונע מרגש, אלא כי אותה יד היא סמל לנרמול המודעות לבעיה. חרף הראיונות הפומביים בהם כוכבי הסגל הברצלונאי מגנים מכל משמר על השיטה של פליק, ברור כי נדרש פה איזון. קו ההגנה הגבוה לא מתאים להגן מפני כל יריבה, הוא לא מתאים בכל סיטואציית משחק והוא בעיקר גורם לקטלונים להיראות פגיעים גם בפן המנטלי. מה גם שהשיטה הזו נלמדת עם הזמן. היד שתרד למטה תקבל קצת יותר דם ותוכל להתחיל לשרטט פתרונות לאירוע הזה, כדי שלבארסה יתאפשר להחליף דיסקט לפני החלק המכריע של העונה.