שקיעה מול זריחה: המגמות של ויניסיוס ורודריגו

בריאל מדריד של סוף השנה הזאת, התחושה הכללית היא של מבט במראה סדוקה. מצד אחד ניצחון ושמירה על מרחק סביר מברצלונה, ומצד שני תחושת דעיכה שקשה להתעלם ממנה. בתוך המתח הזה, בולטים במיוחד שני קצוות באותו אגף התקפי: ויניסיוס ג'וניור, שממשיך לאבד גובה, ורודריגו, שמתחיל סוף סוף להתעורר.

המשחק מול סביליה סגר שנה, אבל לא סגר חשבון. ריאל מדריד ניצחה 0:2, תוצאה שנראית טוב על הנייר, אך מסתירה ערב בעייתי, כזה שמרגיש כמו המשך ישיר לשורה של הופעות מדאיגות. הקבוצה נראתה איטית, חסרת רעב, ומנותקת, והקהל בברנבאו כבר לא מוכן להעמיד פנים שהכל בסדר.

מי שהציל את התמונה היה שוב טיבו קורטואה, במשחק שבו השוער  ניצח כמעט לבדו בדו קרב מול שחקני ההתקפה של סביליה. שלוש הזדמנויות ברורות בעשר הדקות הראשונות נבלמו על ידו, והבהירו כבר מהפתיחה לאן הערב הזה עלול לגלוש. בלי קורטואה, התחושה היא שהתוצאה הייתה נראית אחרת לגמרי.

מבחינה התקפית, כמעט כל דבר חיובי עבר דרך רודריגו. הוא היה השחקן הכי ערני בחלק הקדמי, זה שזז, חיפש ויזם. הוא סחט את העבירה שהובילה לשער הראשון, זכה בפנדל שהפך לשער השני, והיה היחיד שבאמת נראה כמו שחקן שמבין מה דורש המעמד.

התרומה שלו לא הסתכמה במספרים. במחצית הראשונה הוא הכניס כדור מצוין לפראן גארסיה, ירד לקו הרוחב, חתך לאמצע, והראה סימנים ברורים של שחקן שמתחיל למצוא מחדש ביטחון. גם במחצית השנייה הוא כמעט כבש בבעיטה נהדרת מתוך הרחבה, שנעצרה רק בזכות הצלה גדולה של ולאחודימוס.

מנגד, ויניסיוס המשיך להיראות רחוק מהשחקן שהברנבאו התאהב בו. כבר בדקות הראשונות הוא ניסה, נכשל, ושמע קריאות בוז. לא היה שם האיום המתמשך, לא הדריבל שמטריף את ההגנות, ובעיקר לא התחושה שהוא באמת משפיע על מה שקורה על הדשא.

ויניסיוס (IMAGO)

המחצית השנייה רק החריפה את התמונה. ויניסיוס כמעט לא הורגש, איבד כדורים, התקשה לעבור שחקנים, ובדקה ה-82 ירד לספסל כשהקהל שוב מגיב בקריאות נגדו. זה כבר לא רגע נקודתי, אלא דפוס שחוזר על עצמו. הברנבאו פשוט איבד סבלנות כלפיו.

הביקורת נגד הברזילאי לא נולדה רק מהמשחק הזה. 17 משחקים בלי שער, התנהלות בעייתית מאז הקלאסיקו, וצחוקים על הספסל במשחק הגביע מול טלאברה בזמן שהקבוצה סופגת, כל אלה הצטברו לכדי תחושה של ניתוק. הקהל לא שוכח, ולא ממהר לסלוח.

ההשוואה לרודריגו כמעט מתבקשת. בעוד ויניסיוס נראה כבוי, רודריגו מראה ניצוצות. הוא עדיין לא חזר לגרסה הטובה ביותר שלו, אבל יש שם תנועה, חדות ורצון. כזה שמזכיר למה הוא בכלל נחשב לאחד השחקנים החשובים בסגל.

רודריגו (IMAGO)

כל זה קורה על רקע תקופה לא פשוטה גם עבור המאמן. צ'אבי אלונסו אולי יוצא לחופשת חג המולד עם רצף ניצחונות, אבל התחושה סביבו רחוקה מלהיות רגועה. הקבוצה לא מתקדמת, ההופעות מדאיגות, והאמון מהיציעים נשחק.

המשחק מול סביליה, כולל יתרון מספרי ממושך מול עשרה שחקנים, רק חידד את הבעיה. ריאל מדריד לא שלטה, לא לחצה, ולא נראתה כמו קבוצה שמכתיבה קצב. קריאות מהקהל הפכו לחלק קבוע מהפסקול, ולא רק כלפי ויניסיוס, אלא כלפי הקבוצה כולה.

ובכל זאת, בתוך כל האפרוריות הזאת, יש נקודת אור קטנה. רודריגו, יחד עם ג'וד בלינגהאם, נראה כמו אחד הבודדים שמנסים לשנות כיוון. הוא מרוויח מחדש מקום בהרכב, ומזכיר שבסגל הזה עדיין יש שחקנים רעבים.

עדיין יש לאלונסו שחקנים רעבים. רודריגו, בלינגהאם ו-ויניסיוס (IMAGO)

ויניסיוס, לעומתו, עומד בצומת. הכישרון ברור, האיכות ידועה, אבל משהו שם תקוע. הברנבאו כבר הראה לו שהוא מצפה ליותר, והרעש סביבו רק הולך וגובר. השאלה היא האם הוא יידע להפוך את הביקורת לדלק, או שימשיך לדעוך מול ההתעוררות של שותפו להתקפה. הסיפור האמיתי של התקופה הזו בריאל מדריד נכתב דרך שני שחקנים, אחד שמנסה להתעורר, ואחד שחייב למצוא את עצמו מחדש.