רק שישה אתלטים ישראלים ישתתפו במשחקים האולימפיים בפאריס ואין ספק כי זו לא הכמות לה ציפו באתלטיקה הישראלית, אבל לצידם יהיו עוד שני אתלטים שחיים בישראל ומייצגים את נבחרת הפליטים. אחד מהם הוא ג'מאל עבדלמג'יד, פליט סודאני שזומן על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי להתחרות בסטאד דה פראנס.
ג'אמל יעשה זאת בפעם השנייה בחייו, אחרי שהשתתף באולימפיאדת טוקיו 2020 בריצת 5,000 מטר והפעם באולימפיאדת פאריס הוא יתחרה ב-10,000 מטר. הוא הגיע לשם הרבה בזכות אנשי אגודת הפועל תל אביב אתלטיקס - האגודה שפועלת תחת אותה העמותה של הפועל אוסישקין תל אביב שמפעילה קבוצת הכדורסל ומפתחת את עצמה לכיוונים נוספים. הם אלו שיזמו את הפנייה לוועד האולימפי הבינלאומי והגעתו לפאריס התאפשרה גם בזכות התמיכה של הוועד האולימפי בישראל.
הפעם במשלחת הפליטים הפעם יהיו 36 ספורטאים, שהגיעו מ-11 מדינות מקור וכעת הם פועלים תחת 15 ועדים אולימפיים שונים לאחר שעזבו את מולדתם, בעיקר בגלל מלחמות אזוריות. מתוכם, יש שבעה אתלטים. במשלחת יש אתלט שנמלט מקונגו לליסבון ומשם לצרפת אחרי שאיבד את שני הוריו, אתלטית שעזבה את אתיופיה וקיבלה מעמד של פליטה בצרפת, פליט סורי שעזב בגלל מלחמת האזרחים לטורקיה ומשם לגרמניה, אחר שעזב מסודאן למצרים ועבר לשווייץ, רצה שברחה מסודאן בגיל שבע וכמובן גם תחלואיני גבריסוס שברח מאריתריאה לישראל.
ג'מאל עבדלמג'יד קיבל את הזדמנות חייו והוא מגיע בהתרגשות לעיר האורות. "וואו, פאריס, אני לא יודע איך לתאר את מה שאני מרגיש בגוף כשאני מגיע למקום הזה", אמר בעברית מצוחצחת. "הייתי באולימפיאדת פאריס וזו הייתה חוויה מרגשת, אבל להיות עם כל קהל שיש בפאריס זו חוויה אחרת. האמת שזה די מפחיד אותי קצת לרוץ עם מלא קהל מסביב באמצע אצטדיון האתלטיקה, כי באולימפיאדה באים כל האנשים והאצטדיון הולך להיות מפוצץ, ולאחד כמוני שבא ממקום כל כך נמוך זה טירוף".
ג'מאל בן 30 בדרכון, אבל בן 28 במציאות. הוא אמר לאנשים שהוא גדול בשנתיים כדי שיוכל לעבור בין מדינות, עד שהגיע ממצרים לישראל בגלל המלחמה במולדתו. סיפור חייו הוא בלתי ייאמן והוא עבר אירוע טרגי כבר בגיל צעיר. "נולדתי בדרפור, עיר בסודאן. בשנת 2011, אבא שלי היה אחד מ-79 איש שנרצחו ביום אחד בעיר. זו הייתה חוויה לא פשוטה. אחרי שאבא שלי נרצח, לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי 'יאללה אני אעזור לאמא שלי כי אני הילד הבכור בבית", סיפר ג'מאל.
ומה קרה אחר כך?
"ב-2004 החלטתי לעזוב את הכפר ולעבור לעיר אחרת, אבל גם שם לא היה פשוט כי הייתה בה תרבות שונה. ערבים מסתכלים על עצמם אחרת. לא ידעתי ערבית וכשאתה הולך לבית ספר עם ילדים שיודעים ערבית ואתה לא יודע מילה, יש לזה אפקט ולא קיבלו את האחים שלי בצורה טובה. היו קללות ומקרי אלימות. כשילד קטן חוזר הביתה ובוכה, יש משהו מאחורי זה, זה לא סתם. זה הקשה על אמא שלי, עד שאמרה 'טוב די, אני לא רוצה שהילדים שלי יחזרו הביתה בוכים'. אחרי שלוש שנים הם חזרו, ואני אמרתי שאשאר שם כדי לעזור כלכלית. התחלתי לעבוד ולשלוח כסף, רציתי לעזור במה שאפשר".
שם בעצם התנתקת מהמשפחה שלך?
"כן. הם חזרו לכפר בדרפור וב-2010 החלטתי שאני עוזב למקום שאוכל לעזור בו למשפחה שלי. עברתי למצרים, משם רציתי להגיע מישראל לקנדה. כשהגעתי לישראל, הכל הסתבך".
מה הסתבך?
"הגעתי לנווה שאנן בתל אביב ביום הכי גשום שראיתי בחיי. ירד גשם והייתי ילד שהסתובב בחוץ, לא היה לי לאיפה ללכת. כל מסתנן שמגיע לישראל מגלה שלמדינה בעצם לא אכפת ממנו. אף אחד לא אומר 'הוא עבר דרך ארוכה, ברח ממלחמה, בוא נעזור לו עם בית זמני עד שימצא עבודה ויצליח לעמוד על הרגליים'. למזלי, כשעמדתי באמצע הגשם, פנה אליי סודאני אחר שעזר לי והלכנו לדירה שלו. היו שם שבעה אנשים בחדר אחד של 30 מטר. הלכנו לישון ראש וזנב. לא הייתה לי ברירה, אמרתי תודה על מה שיש ונשארתי אצלו".
הצלחת להתפרנס בינתיים?
"כן, עבדתי בשיפוצים כשהייתי אצלו בדירה. חלק עזבו, בעיקר כאלה שעבדו ועשו כסף. אני נשארתי שם שלוש שנים איתו, אחר כך עזבתי לשכונת שפירא. לא ידעתי את השפה. אני הולך לעבוד, אני לא יודע עברית אלא ערבית, אבל הבוס היה מרוקאי והיינו מדברים בינינו בערבית. כל הזמן פחדתי שהוא יזרוק אותי. הוא אמר לי 'אל תדאג, אתה תלמד לעבוד בבניין, אל תפחד שאני אעיף אותך'. קיבלתי מוטיבציה, עבדתי והתחלתי יותר להרגיש בנוח. שנתיים עבדתי בשיפוצים, ניסיתי משהו אחר, לא הצליח לי, אז עבדתי עוד שנתיים בניין".
ואיך הגעת לאתלטיקה?
"התחלתי לרוץ דרך המלצה של חבר. בהתחלה היינו משחקים כדורגל בערב אחרי שעות העבודה, שם הוא אמר לי 'אני רואה פוטנציאל אצלך, תלך לרוץ עם רצי הסמטה'. ביום הראשון שם עשו לי מבחן של ריצה של חמישה קילומטר. רצתי, המאמן אמר לי 'יופי, תגיע כל יום לאימון', אמרתי 'אני אשתדל' כי זה היה קשה לעבוד ולהתאמן כל יום. בגלל זה, הלכתי לעבוד בניקיון בהרצליה במקום בשיפוצים כי התחלתי לאהוב את הריצה אבל היה לי קשה עם עבודה פיזית כזאת".
איך ממצב כזה אתה מגיע למשחקים האולימפיים?
"עם הזמן יצאתי לתחרויות. ניצחנו את אליפות ישראל במרוצי שדה ומשם יצאתי לאליפות אירופה במרוצי שדה. אני הייתי צריך להיות הזר של הקבוצה, במועדון הגישו בקשות כדי שאקבל תעודת מעבר וגם ויזה לטוס לאירופה. לא קיבלנו תשובות, אבל בסוף הצלחנו ב-2017 לקבל תעודת מעבר לחצי שנה. אחרי אליפות אירופה, שמענו שיש כזה דבר נבחרת פליטים שהייתה באולימפיאדת ריו 2016, רותם גנוסר מהאגודה שלח בקשה עבור שלושה אתלטים בישראל, וקיבלו אותי ואת תחלואיני. הם הזמינו אותי ב-2019 למרוצי שדה בדנמרק ובהמשך גם לאליפויות העולם. זו הייתה חוויה מדהימה וזה נתן לי דחיפה קדימה".
מה קורה עם המשפחה שלך שנשארה בסודאן?
"וואו, זה בלגן רציני. אני באמת לא יודע מה לעשות עם זה. אי אפשר לתאר את מה שאני מרגיש כשאני שומע מהם על מה שקורה שם. בכל יום אנשים עוזבים את המדינה ובכל יום מתים אחרים. זה מבאס אותי. אחים שלי ואמא שלי שם, והם בכל יום בסכנה. לפני כמה חודשים, משום מקום, אחי קיבל כדור".
מה זאת אומרת?
"הוא ישב עם חברים והיו יריות באזור. אחד מהכדורים שנורו פגע בו, אבל הוא בסדר. שלחתי לו כסף כדי שילך לבית חולים והוא קיבל טיפול רפואי. זה היה קשוח. כמעט איבדתי את אחי. אנחנו ארבעה אחים, שלושה בנים ואחות אחת. ברור שאני חושב עליהם כל היום וברור שאני מפחד עליהם. אחד מהם עבר מלוב לאיטליה, אבל השניים שנשארו עם אמא? זה מפחיד אותי לחשוב מה עובר עליהם בכל יום".
כמה אנשים כמוך חיים בישראל?
"אני לא חושב שיש יותר מאלף סודאנים בארץ. פעם היו יותר. הממשלה לא דואגת להם, אבל אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. אני הייתי ילד בן 16 וחצי, זרוק בנווה שאנן ואף אחד לא דאג לי, זה דברים שלא קורים בשום מדינה אחרת. אם להיות כן, יש מלא שעזבו בהתחלה למצרים וחזרו לסודאן, ואז טסו למקומות אחרים או ניסו להגיע לאירופה מלוב דרך הים ומתו. זה לא פשוט הסיפור הזה".
איך אתה מצליח לשרוד כלכלית?
"באתלטיקה אין הרבה כסף, רק אם אתה כוכב. אני מקבל תמיכה מהאו"ם. לפני חודשיים עבדתי בארץ בניקיון של בניין, אבל הם פיטרו אותי לפני האולימפיאדה. אני מבין אותם, תחשוב שנתת למישהו עבודה אבל הוא כל הזמן במחנות אימונים ולא מגיע, אז קיבלתי את זה באהבה ואמרתי להם תודה על ההזדמנות שנתתם לי. גרתי באותו הבניין עם המשפחה המאמצת שלי שעזרה לי מאוד, משפחת רוז. כשגרתי איתם, אז כל יום רצתי, חזרתי, ניקיתי את הבניין כדי שיהיה לי קצת כסף - והם דאגו לי להכל, כביסות, אוכל ומקום לישון בו. הם הכניסו אותי לעולם שלהם, קיבלתי כלים לחיים. החיים שלי הם ריצה אחת מטורפת, למדתי המון מזה".
אתה מתחרה מטעם משלחת הפליטים באולימפיאדת פאריס, אבל אם היית יכול - איזה דגל היית מניף ומטעם מי היית מתחרה?
"אם עכשיו יש אופציה לקבל אזרחות ישראלית ולהתחרות בנבחרת ישראל? הייתי לוקח את זה באהבה. אני כבר 14 שנה בארץ, מרגיש ישראלי לכל דבר, למרות שיש אנשים שלא יאהבו את זה. ניסיתי לקבל מעמד קבוע, אבל זה לא הצליח. ב-2021 בית המשפט העליון אמר למדינה שזה לא הגיוני, אנשים פה יותר מעשור וצריכים לבדוק את התיקים שלהם ולראות מה מגיע להם ומה לא, אז קיבלתי מעמד של תושב ארעי שצריך לחדש אותו פעם בחצי שנה. זה נתן לי הרבה. אני יכול לקבל ביטוח לאומי, להוציא רישיון נהיגה וגם אפשרות לטוס יותר בקלות כי פעם הייתי צריך לבקש שנה מראש תעודת מעבר. כשזה קרה קיבלתי קצת חופש, פתאום הרגשתי בן אדם".
אתה מגיע לבמה הכי גדולה של הספורט העולמי, איזה מסר אתה רוצה להעביר לעולם?
"לכל אדם אני אומר - תאמין בעצמך, תעבוד קשה ואל תוותר. לישראלים אני רוצה להגיד - סודאנים ואריתראים, או כל פליט שנמצא בארץ, הם אנשים שיכולים ורוצים לעבוד קשה, לא משנה מה, כדי לחיות בכבוד. המצב שלהם היה יותר קשה מהמצב שלהם בישראל. יש בארץ אנשים שחיים, עובדים בכל יום במשך הרבה שעות ולא יודעים מה זה לטוס להיות בחופש או לבלות. מגיעה להם ההזדמנות להגשים אם עצמם".
כאחד שחי בישראל, איך הרגשת ב-7 באוקטובר עם פרוץ המלחמה ומתקפת הטרור של חמאס?
"חמאס זה הדבר היחיד שמחזיר אותי לדיכאון. באותם ימים סגרתי את עצמי בחדר ולא הייתי מסוגל לעשות כלום. לא רציתי לבוא לאימונים, הייתי בדיכאון. זה היה נורא לראות את זה. אמרתי לעצמי 'למה לכל מקום שאני הולך יש מלחמה? די, כמה אפשר'. זה הדבר הכי הזוי שקרה בחיים שלי, למרות שאני יודע שיש לישראל ביטחון חזק - זה היה הזוי לראות את זה. אני אנטי מלחמות, אם ישאלו אותי מה צריך להיות? אני אגיד 'תפסיקו את המלחמה, זה לא עוזר לאף אחד, אנשים מפסידים את האהובים שלהם'. זה הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו. הלוואי שכולם יחזרו לבתים שלהם בשלום".
לסיום, מה המטרה שהצבת לעצמך באולימפיאדת פאריס?
"אני מצפה לרוץ טוב. כל אחד פה רוצה לעשות היסטוריה, אבל אני מודע ליכולות שלי. אני אנסה ליהנות מהחוויה וגם לזכור מאיפה באתי. חושב לי לומר תודה לכל מי שעזרו לי בדרך, זה לא מובן מאליו עבורי. הרבה אנשים הושיטו לי יד ותמכו בי".