"אני ספורטאית עוד לפני שהייתי על כיסא גלגלים"

מורן סמואל היא הפנים של הספורט הפראלימפי בישראל. החותרת, שהדליקה משואה בטקס יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל, הפכה בשנים האחרונות לסימן ההיכר של ספורט הנכים בישראל. ואם לומר את האמת, יש לכך כמה סיבות אפילו דיי טובות. 

קודם כל, היא לא מפחדת להתראיין ולהשמיע את דעותיה ומדובר בבחורה סוחפת, אחת שאי אפשר שלא להקשיב לה ולסיפור חיה מלא ההשראה. היא ספורטאית על, כזאת שכשאתה מתעצל לקום בבוקר כי אתה עייף, היא כבר אחרי אימון, כזאת שזכתה במדליית כסף באליפות העולם, חודשיים אחרי שילדה את בתה רום. 

מורן סמואל (ראובן מגנג׳י) (מערכת ONE)

בעוד מספר ימים היא תעלה על הבמה המרכזית של הספורט הפראלימפי, בטוקיו, ותנסה להביא לישראל מדליה נוספת במשחקים. בריו 2016, הניסיון הזה הסתיים עם מדליית ארד, וגם הפעם סמואל לא מכוונת לפחות מפודיום. ֿ

איך ההרגשה כשהמשחקים הפראלימפים מתקרבים? 
״אלו הימים שבהם באמת ההתרגשות מתגברת, זה פתאום מרגיש הרבה יותר מוחשי, בייחוד אחרי תקופה של כל כך הרבה חוסר ודאות, ההכנה הפיזית והמנטלית בדיוק מגיעה לשיא עם רצף סימולציות של תחרות. מצד אחד הגוף ממש עייף, אבל מצד שני אני יודעת שבימים הקרובים הכל יתחבר יחד ואגיע לטוקיו במצב הכי מדויק״. 

מה המטרה שאת מציבה לעצמך? 
״יש לי מדלית ארד מריו, והמטרה היא לשפר את ההישג הזה. אני נמצאת על הפודיום כבר 7 שנים רצוף והמתחרה הכי חזקה שלי היא הנורבגית (בריג׳יט סקרסטין) שניצחה אותי השנה באליפות אירופה. אני רוצה לתת לה קרב עד קו הסיום, ומי יודע בדיוק בתחרויות כאלו אפשר להוציא מעצמך את הכוחות הכי מטורפים״.  

אם מסתכלים על השנה האחרונה, האם הקורונה עזרה או פגעה בהכנות? 
״לי באופן אישי הקורונה עזרה מאוד, מאחר ובאפריל 2018 ילדתי את רום והנקתי אותה כמעט שנתיים מה שאומר שהנקתי בשתי אליפויות עולם רצופות. השנה הנוספת אפשרה לי להגיע במצב גופני הרבה יותר טוב למשחקים בטוקיו. ניצלתי את התקופה שבה לא יכולתי לחתור בסירה לטובת אימוני כושר וחיזוק וזה ממש בא לידי ביטוי בחודשים האחרונים. אני כן יכולה להגיד שבפן המנטלי, השתדלתי לא להתעסק יותר מידי בספקולציות והתמקדתי רק בדברים שיש לי שליטה עליהם״.

מורן סמואל (איתן גלוזמן, באדיבות מרכז דניאל לחתירה) (מערכת ONE)

סמואל, בת 39, המשחקים בטוקיו יהיו ה-3 שלה ברזומה. 
יש מחשבות כבר על היום שאחרי ? 
״תמיד יש כל מיני מחשבות על היום שאחרי, אבל כרגע כל האנרגיות ממוקדות בשבועיים הקרובים ובלתת את המקסימום בטוקיו״.

אם כבר נגענו בעתיד, איפה את רואה את עצמך בעוד 3 שנים מהיום? 
“זו שאלה ממש טובה, אם היית שואלת אותי לפני הקורונה הייתי אומרת לך שכנראה תמצאי אותי בבית, מתרכזת בהרחבת המשפחה, מרצה ומפתחת סדנאות העצמה. הקורונה קצת טרפה את הקלפים, קשה לי עם העובדה שהמשפחה שלי לא תהיה איתי במשחקים הפראלימפים בטוקיו, שאני אחווה את זה לבד והם יהיו על הספה בבית ולכן אני שוקלת להמשיך גם למשחקים בפריז ולו רק על מנת לתת לילדים שלי את הזיכרון המוחשי של ‘אמא באולימפיאדה’”.

מה את חושבת על כמות החשיפה שמקבלים הספורטאים הפראלימפים? 
“אני חושבת שזה הולך ומשתפר כל הזמן, אבל אין ספק שיש עוד המון מקום לשיפור”.

בעשור האחרון כמות החשיפה, הידיעות, הכתבות וגם נותני החסות כתוצאה מכך עלו באופן משמעותי.
”עדיין לא תמיד מדברים בנשימה אחת על הספורט האולימפי והפרארלימפי וגם הרבה פעמים מה שמעורר השראה אצל הציבור זה עצם העובדה שמישהו בכיסא גלגלים עושה ספורט, ולדעתי צריך לנסות להתרחק מהתפיסה הזו. הביצועים הספורטיביים שלי ושל חבריי וחברותיי לנבחרת הם מה שצריך לעורר השראה, כי אין הבדל בין אולימפי לפראלימפי בדרך הארוכה, בהתמדה ובכמות הזיעה שנדרשת כדי להגיע לאירוע הספורט הכי גדול בעולם. במקרה יש לי גם מוגבלות, אבל לפני הכל אני ספורטאית והייתי גם לפני כיסא הגלגלים”.  

מורן סמואל (באדיבות מרכז דניאל לחתירה) (מערכת ONE)

איך מצליחים לייצר תשתית יותר רחבה של ספורטאים פראלימפים? איך מצליחים לייצר את דור העתיד אחרי הפרישות האחרונות?
”ההתאחדות לספורט נכים ומועדני הספורט השונים בארץ עושים כל הזמן מאמצים לאתר עוד ילדות וילדים, ליצור עוד פרויקטים ושיתופי פעולה עם התאחדות הספורט לבתי ספר. בסוף, מדובר על נגישות שיש לילדים, ילדות ובכלל אנשים עם מוגבלות למתקני ספורט ולצוותים מקצועיים. ככל שיהיה פיזור רחב יותר, ככה נוכל להגדיל כמויות. זה חייב להיות ‘מתחת לבית’ ואז זה הרבה יותר קל”. 

נסי לשתף בהתרגשות של לפני משחקים, מה עובר בגוף, מה מרגישים, איך מצליחים להתנתק? 
”קשה לתאר את זה לאנשים שלא השתתפו באירוע ספורט ברמה הזו. הגוף דרוך, החושים מתחדדים”. 

זה קצת כמו הרגע בסרטי פעולה שמישהו מקבל "כוחות על". 
“אני באופן אישי נכנסת בזמן מקצה למצב סופר מדידטיבי, סוג של יקום מקביל”.  

מורן סמואל ודימה מרגולין (צילום: קרן איזיקסון) (מערכת ONE)

פעם ראשונה שאת עושה את זה בלי המשפחה הקרובה שלא תגיע בגלל הקורונה, בפעם הקודמת ארד הבן שלך היה על הברכים בטקס המדליות, מה יהיה הפעם? 
”אנחנו מקיימות את הראיון הזה ביום שבו ליוויתי את המשפחה שלי לשדה התעופה, אני פשוט אצטט לך מה כתבתי להם:

“משפחה יקרה שלי. לפני כמה שעות ליוויתי אתכן.ם לשדה התעופה במילאנו. אתן.ם תנחתו תכף בישראל ואני ממשיכה בעוד כמה ימים לטוקיו. חזרתי משדה התעופה לדירה הריקה, היותר מדי מסודרת, בלי הציורים של ארד מפוזרים על הרצפה ובלי הבובות של רום מתחת לגלגלים של הכיסא ובלי הנעליים של לימור בכל מיני תחנות עגינה משונות בבית. חזרתי לקירות מהדהדים, מקווה שיהדהדו אלי בימים שנשארו את הצחוק שלכם, את המריבות הקטנות, את הסיפורים והשירים שחווינו פה בששת השבועות האחרונים. הלב שלי מכווץ עכשיו בתוך בית החזה, אבל אני מבטיחה שעד שאגיע לטוקיו הוא יחזור לגודל שבו השארתן.ם אותו. הוא יפעם בכל הכוח כדי שאוכל לגרום לכן.ם להתגאות בי, שאוכל לרגש מרחוק ובכך לומר לכן.ם תודה! לא הייתי עושה את המסע הזה בשום דרך אחרת. מחנה האימונים הזה היה כל כך מוצלח בזכות שלושתכן.ם הייתן.ם הסחת הדעת הטובה ביותר שאפשר לבקש. שמרתם על השפיות המנטלית שלי בין כל האימונים הקשים ומפרכים. אתן.ם כוחות העל האמיתיים שלי. אני כבר מתגעגעת. טוקיו, תתכונני, אני תכף מגיעה. אמנם המשפחה שלי לא תהיה בקהל הפעם, אבל היא איתי על הסירה, בכל גריפה במים, בכל טיפת זיעה ובכל פעימת לב”.

אם אני מבקשת ממך לעצום עיניים, מה החלום הגדול בעוד שבועיים מהיום? 
”להשמיע את ההמנון”.