בשנה האחרונה חוויתי אתגרים שהיו קשים יותר מכל מה שדמיינתי שיכול לקרות לי. תאומים קטנים בבית (עם הגנים שלי זה לא פשוט), אשתי בהיריון מתקדם, טיסות לתחרויות למרות המצב, היו לי שלוש פציעות משמעותיות בשמונה חודשים, איבדתי את מקומי בדירוג העולמי בקטגוריית המשקל שלי בג'ודו, אנשים סביבי חוו משברים גדולים והכל נראה שחור, עד כדי כך ששאלות עמוקות החלו לנקר במחשבותיי.
כשהמאמן שלי, אורן סמדג'ה, איבד במלחמה את בנו הגיבור עומר ז"ל, הרגשתי גם את העצב הכבד עוטף אותי. כשראיתי את אורן, התחדדה אצלי ההבנה שהחיים מציבים בפנינו אתגרים בלתי צפויים, כאלה שלפעמים אי אפשר לנצח.
לא אשקר, היו לי רגעים שהכל היה חשוך, הרי זו הייתה אמורה להיות השנה החשובה בחיי, אבל לצד הכאב והסבל, למדתי כמו בכל תחנות חיי, שאפשר לצמוח גם בחושך. בתקופות הקשות גיליתי את הכוח הפנימי שיש בי. דווקא ששום דבר לא נראה לטובתי, מצאתי את עצמי מתמודד מחדש עם המצב. כשהייתי מוגבל בתנועה, קמתי על הרגליים והתחזקתי מחדש. כשכולם התאמנו באופן סדיר, אני בניתי את עצמי מחדש עם אימונים אלטרנטיביים. כשכולם רצו קדימה, למדתי איך להתגבר על היצר שדוחק בנו להשיג הישגים ולנוח, להתאושש ולהתאמן בצורה חכמה יותר והכי חשוב לא לעצור.
השנה הזו שינתה אותי, לא רק פיזית אלא גם נפשית. מצאתי את המתכון לשלב בין עמידות, סבלנות ונחישות בו זמנית. הבנתי שצמיחה לא תמיד מתקיימת באור השמש, לפעמים היא מתגלה דווקא כשאנו מתמודדים עם הקשיים באפלה. ובאופן מפתיע, לנקודת השיא באולימפיאדת פאריס הגעתי חזק יותר מאחרים.
הזכייה במדליה האולימפית הייתה רגע מיוחד. זו לא רק התחושה של עוד מדליה על הצוואר, אלא גם תזכורת לכך שהחיים מציעים לנו הזדמנויות לצמוח גם כשנראה שאין שום סיכוי או תנאי לזה. והיא הייתה עם האנשים הקרובים אליי ביותר, ביחד עם אורן, גולן וגבריאל שהיו המאמנים בתוך הקפסולה הפרטית שלי.
בשנה האחרונה למדתי מהו כאב, למדתי מהי שמחה, למדתי שאפשר לצמוח גם בחושך. לקראת השנה החדשה, אני מאחל לכולנו להמשיך לצמוח גם כשקשה, להאמין בעצמנו גם אם לא רואים את האור, ולזכור שהכוח שלנו טמון ביכולת להתעלות על המשברים. שתהיה שנה טובה, חזקה ובריאה יותר לכולנו, שנדע בשורות טובות, שיחזרו אלינו החטופים, שיחלימו הפצועים - ושנצמח כעם מתוך החושך.
הביא לדפוס: אסי ממן