כשזלאטן איברהימוביץ’ חזר לאיטליה לפני כשנתיים בגיל 38, ספק אם מישהו האמין שהכוכב השבדי יחזיר את מילאן להיות רלוונטית במאבק האליפות. הוא אמנם אמר את זה, כמו שגם טען כי אם היה מגיע בתחילת עונת 2019/20 מילאן הייתה רצה כל הדרך אל התואר, אך כל אלו נתפסו בעיני כל עולם הכדורגל כעוד כמה מ“פניני זלאטן” ולא נלקחו ברצינות למעשה עד העונה שעברה.
אז איברה אכן הצליח לגרום לרוסונרי לחזור להאמין בעצמם, לקבל שוב את התחושה ש”האימפריה עוד תחזור”. לפחות עד שחווה עוד פציעה קשה, כזו שכבר העמידה בסכנה את המשך הקריירה שלו וגרמה לרבים “להפריש” אותו. הם כנראה לא יודעים שזה בדיוק הדלק שמניע את הענק השבדי.
זלאטן איברהימוביץ' (רויטרס)אבל זלאטן לא לבד. לפני הקרב הענק מול נאפולי הערב (ראשון, 21:45, חי בערוץ ONE2), באיטליה עוסקים במצ’אפ אחד שעומד מעל כולם – קרב הוותיקים. מהצד האחד של הזירה זלאטן, כאשר בצד השני ושש שנים דרומה בגיל ניצב דריס מרטנס. את שניהם כבר הפרישו, על שניהם אמרו שהם מעבר לשיא, אבל העונה, השבדי של הרוסונרי והבלגי של הפרטנופיי בעיקר סותמים פיות.
שניהם מודעים למגבלות שלהם, שניהם יודעים ששיאים רבים כבר מאחוריהם, אך אין זה סותר את העובדה שרבים עוד לפניהם, כשהם מוכיחים שבוע אחר שבוע שהגב שלהם עדיין מספיק חזק כדי לסחוב עליו את הקבוצות שלהם. מי יודע, אולי בדרך לסגירת מעגל ואליפות ראשונה מזה 11 שנים במקרה של זלאטן ומילאן, או שמא יהיה זה סקודטו ראשון שיגיע לנאפולי ומרטנס מאז ימי דייגו מראדונה, שנה לאחר מותו של “אלוהי הכדורגל” והדמות הנערצת ביותר בדרום איטליה.
זלאטן איברהימוביץ' (רויטרס)עובד על כולם
זלאטן איברהימוביץ’ הוא אחת הדמויות היותר מתעתעות בעולם הכדורגל כיום. מצד אחד, מבט מהצד מלמד על שחקן שבגיל בגיל 40 עדיין מצליח להקדים בצעד ראשון בלמים בשנות ה-20 לחייהם, לנטר גבוה מהם ולהשתמש בחכמת המשחק ובניסיון שלו על מנת לכפר על המהירות שכבר לא שם. מצד שני, גם בפתיחת העונה שעברה, אז כבש עשרה שערים עד נובמבר, השבדי הצליח “לעבוד” על כולם. הוא שיחק 90 דקות משחק אחר משחק, שם את מילאן אלופת הסיבוב, אך שריר הירך האחורי שלו פשוט לא עמד בזה, אותו קרע רגע אחרי צמד ענק ב-1:3 על נאפולי בדייגו ארמנדו מראדונה, שאז עוד נקרא הסן פאולו.
זלאטן חזר אחרי חודשיים, הספיק לכבוש עוד חמישה שערים עד לתום העונה וחווה עוד פציעה, הפעם כזו שהשביתה אותו לשישה משבעת משחקי הליגה הראשונים של העונה, כשבתווך עוד הספיק לעלות מהספסל ולהבקיע ב-0:2 על לאציו, כשהוא עדיין לא כשיר לחלוטין במה שהתברר בדיעבד כטעות שבכלל שיחק. בכל אופן, כשמילאן מצאה את עצמה בפיגור 2:0 מול ורונה בבית, לפיולי כבר לא הייתה ברירה.
13 דקות לסיום, אחרי שמילאן הצליחה להשוות ל-2:2, המאמן העלה מהספסל את השבדי. במקרה או שלא, זה נגמר בכך ששמירה משולשת של שחקני ורונה שהקיפו את החלוץ הובילה לשער עצמי אומלל שהמשיך את הדהירה של הרוסונרי בצמרת, אבל בעיקר המשיך להראות שברגעים הללו של המשחק, כשמילאן חייבת נוכחות של שחקן שיגרור אליו את כל תשומת הלב של שחקני ההגנה, אין לה שום תחליף שאפילו קרוב למה שהסקורר בן ה-40 שלה מביא לה.
זלאטן איברהימוביץ' (רויטרס)מכור לאדרנלין
“זה לא קל. כל בוקר כשאני מתעורר, אני סובל מכאבים בכל הגוף”, סיפר לאחרונה זלאטן ברגע לא שגרתי של אנושיות, עבור מי שרואה בעצמו כ”אלוהים”. הוא מרגיש שאנשים מתקשים להבין אותו, ובצדק. בכל זאת, גם לעונה הנוכחית הוא נכנס פצוע כאמור וכשהוא כבר עבר כמעט הכל בקריירה ולאחרונה גם החליף קידומת לכזו שרחוקה מלהיות שגרתית בנוף הכדורגל, בשביל מה לעזאזל הוא צריך את זה? “אני עושה את זה כבר 20 שנה”, הוא ממשיך, “אנשים חושבים: ‘לא, זלאטן, אתה צריך לפרוש. אבל המנטליות שלי אומרת משהו אחר”, מספר זלאטן. “אני עושה את זה כי כשהשחקנים הצעירים רואים אותי עובד ומתאמן הם אומרים לעצמם ‘אחרי כל מה שהוא עבר הוא עדיין מתאמן ככה, אני חייב לעשות את זה, כי אני רוצה גם להשיג הכול כמוהו’. אני באמת רוצה לשמש להם דוגמה. הבוקר קמתי עם כאבים, אבל זה מה שנותן לי כל כך הרבה אדרנלין, למעשה, בשבילי לסבול זה כמו ארוחת בוקר”.
זלאטן ושחקני מילאן (רויטרס)כיום, הסגל של מילאן הוא השמיני הכי צעיר בסרייה א’ עם ממוצע גילאים של 26.9. הורדה של זלאטן מהמשוואה מורידה את הממוצע בשנה בדיוק, ומזניקה את מילאן למקום הרביעי ברשימה. כשזלאטן חזר לאיטליה וחתם שוב במילאן בינואר 2020, רבים קטלגו את זה כ”קאמבק רומנטי” לקבוצה שלמעשה הרימה בחזרה את הקריירה שלו, אחרי שדעכה משמעותית בשנה הלא פשוטה שעבר תחת פפ גווארדיולה בברצלונה.
ההערכה שלו למילאן כמועדון שנתן לו את המושכות שוב להוביל, כמו שהיה רגיל כמעט בכל מקום בו דרך במהלך הקריירה, ולהיות הדומיננטי ביותר בדרך לזכייה באליפות אכן תרמה, אך לא כמו העובדה שזלאטן עצמו זיהה את הפוטנציאל בסגל הצעיר ביותר באיטליה דאז. זה השפיע על הרצון העז שלו להעניק מהניסיון שלו לחבר’ה הצעירים והמוכשרים. הוא ראה שהם פשוט צריכים יד מכוונת, ואין כמו יד של זלאטן כדי לעשות את העבודה הזאת.
זלאטן איברהימוביץ' (רויטרס)הכי קרוב לדייגו
כשמסתכלים על הסגל עטור הכוכבים והכישרון של נאפולי, אפשר לתהות כיצד ענקיות היבשת לא שמו את ידן על הטאלנטים של אורליו די לורנטיס. הבעלים ידוע כמי שדורש סכומי עתק עבור הכוכבים שלו ועושה הכל על מנת להשאיר אותם, אך למען האמת, הוא לא תמיד צריך להתאמץ יותר מדי כדי לעשות את זה. דוגמה מצוינת לכך היא סיפורו של דריס מרטנס. הבלגי, שמשחק בנאפולי מ-2013, הוא כבר נאפוליטני לכל דבר ועניין. הוא מכונה “צ’ירו”, השם הפופולרי ביותר בדרום איטליה, היו לו פירצות רבות לנצל בעבר על מנת לעזוב ולהתקדם, אבל הוא, בדיוק כמו קאלידו קוליבאלי, פיוטר ז’ילינסקי, לורנצו אינסינייה ועוד, פשוט מכור לקבוצה שלו.
דריס מרטנס חוגג (רויטרס)“אין מילים שיתארו כמה שאני אוהב את העיר הזאת. אני פשוט מאוהב בנאפולי”, סיפר לאחרונה בריאיון מרטנס, שמצפה לילד ראשון יחד עם רעייתו, קאט, “בכל יום שאני קם בבוקר ומסתכל על הים אני חושב לעצמי: ‘איך אני אצליח לחזור לבלגיה?’. אני מקווה להישאר כאן כמה שיותר זמן. הבן שלי יוולד בקרוב כאן, עדיין לא החלטנו איך יקראו לו”, הוסיף הבלגי. השם דייגו, כנראה, יעלה כאחת האופציות.
המשחק של נאפולי מול לאציו ב-29 בנובמבר היה הרבה יותר מקרב צמרת יוקרתי. זה היה המשחק בו במועדון ציינו את יום השנה למותו של הגדול מכולם, מראדונה, ארבעה ימים לאחר מועד פטירתו המקורי. נאפולי כאמור אירחה באצטדיון על שמו של אגדת העבר את הקבוצה של מאוריציו סארי והלמה בה עם 0:4 מהדהד. אדריכל הניצחון היה מרטנס. כהומאז’ למראדונה, הוא הבקיע שני שערים שהיו מאוד מאפיינים את הארגנטינאי המנוח – הראשון בהקשתה אלגנטית מעל השוער מסף הרחבה, השני בסללום יוצא דופן בתוך הרחבה.
המראה של הבלגי רוקד על המגרש כשדמותו של מראדונה מתנוססת על חולצתו במהדורה המיוחדת שהוציאו הפרטנופיי לפני המשחק, סיפרה את כל הסיפור. היא סיפרה סיפור על המשכיות, על הנצחת המורשת של מי שלנצח ייחשב לגדול ביותר בכל הזמנים עבור הקבוצה התכולה מדרום איטליה, ואם תשאלו את האוהדים שלה, אין ראוי ממרטנס כדי כדי לדאוג שבמשחק בו ינציחו את דמותו, דייגו יצפה מהשמיים בחגיגה, בדיוק כמו שהיה רוצה.
דריס מרטנס והחולצה לכבודו של מראונה (רויטרס)“בחדר ההלבשה, בנאפולי ובכל מקום בעולם, הזיכרון של ממראדונה תמיד יישאר קיים”, סיפר מרטנס, שעקף את דייגו הגדול בטבלת כובשי כל הזמנים של נאפולי עוד במשחק ליגת האלופות נגד זלצבורג ב-2019, ולאחר מכן הספיק לחלוף גם על פני אגדת מועדון אחרת, מארק האמשיק, בדרך לפסגה, כשבמאזנו נכון להיום 141 שערים ב-375 הופעות בכל המסגרות במדי הפרטנופיי. “אנחנו מדברים על מראדונה לעתים תכופות. כשאני מסתכל מהמרפסת למטה אל תוך הרחוב, אני מבין שהמקום הזה הוא הבית שלי”.
מחלק פיצות להומלסים, מאמץ כלבים
כדי ללמוד על האופי המיוחד של מרטנס ועל האופן שבו הוא רואה את העיר נאפולי, כהרבה מעבר לעיר מקום העבודה שלו, מספיק לחזור אחורה ל-2018. אם עד אז אנשים לא הבינו עד כמה הבלגי מחובר למקום, אז התמונות שפורסמו בחודש מרץ, בהן נראה השחקן כשהוא מחלק פיצות להומלסים ברחוב, כבר הפכו אותו לקונצנזוס לא רק בנאפולי עצמה, אלא באיטליה ובעולם הכדורגל כולו. הדבר הכי מרשים בכל הסיפור הזה הוא שמרטנס כלל לא רצה את התהילה הזאת. הוא חילק למחוסרי הבית את הפיצות בזמן שחם צוואר וכובע גרב מטשטשים את זהותו. הוא אפילו התאכזב כשהתמונות פורסמו בתקשורת, אך לאחר מכן הבין שאולי יש מן הסיכוי שהן בכל זאת יסייעו לאנשים לקחת דוגמה ויגרמו להם לעזור לאוכלוסיות המוחלשות מסביבם, להיות ערים לאלו שאין להם ולתת כל עוד הם יכולים.
דריס מרטנס (רויטרס)וזה לא נגמר כאן. מרטנס הוא חובב כלבים ידוע, וכשנודע לו שאחת הכלביות הגדולות בנאפולי עומדת בפני סגירה, הוא תרם מכספו על מנת להמשיך את פעילותה. “הלכתי עם קאט לכלביה בלה פני’צה, ובכנות, זה מאוד העציב אותי” סיפר הבלגי, שגם אימץ את אחד הכלבים, “אימצנו את ג’ולייט. אנחנו היינו שמחים להמשיך לעזור לצוות הכלביה שעושה עבודה מדהימה, אבל בשביל זה צריך שעוד אנשים יירתמו למשימה. אני קורא לעוד ועוד אנשים לבוא ולאמץ כלבים, זה חשוב”. לאלה מצטרפים מימון תרופה לילד אוהד נאפולי בוונצואלה, שליחת חולצת משחק חתומה לילד אוהד נאפולי מגינאה. נכון, בשנים האחרונות תרומה לקהילה מצד כדורגלנים הפכה למעין דבר שבשגרה, אבל הפעילויות של מרטנס ואי הרצון שלו לקבל את התהילה לעצמו, שמים אותו באור אחר לגמרי מכל שחקן זר אחר באיטליה, אם בכלל עדיין אפשר לקרוא לו כך.
זמן למספרים
לפני הקרב הגדול ביניהן, גם באיטליה יודעים שהן מבחינה מקצועית והן מבחינה מנהיגותית, המשחק הזה כנראה יקום וייפול על “זקני השבט” בשני הצדדים. שניהם גם מייצגים שני סגנונות משחק שונים. במילאן ניתן לראות התבססות על משחק האגפים כמו שפיולי אוהב ויותר הגבהות מהצדדים אל תוך הרחבה, מה שמבליט את הדומיננטיות של זלאטן, שגם בגילו עדיין מצליח להגיע ראשון כמעט לכל כדור ברחבה, בדיוק כמו שעשה במחזור האחרון מול אודינזה, אז הציל נקודה דרמטית בתוספת הזמן, במשחק בו למילאן הגיע ללכת הביתה בידיים ריקות.
הסגנון הזה מאפשר לזלאטן לפרוח ולא רק בקנה מידה של סרייה א’. בליגה האיטלקית עצמה השבדי, שכבש עד כה שבעה שערים העונה ב-10 הופעות בסך הכול, מחזיק במקום הראשון ביחד עם ג’ובאני סימאונה ביחס שערים פר 90 דקות הגבוה ביותר עם 1.02, מה ששם אותו רביעי מבין כל שחקני חמשת הליגות הבכירות בקטגוריה, כשכל שלושת המובילים – ארלינג הולאנד, רוברט לבנדובסקי ופטריק שיק, מגיעים באופן לא מפתיע במיוחד מהבונדסליגה.
זלאטן איברהימוביץ' (רויטרס)בדומה לזלאטן, גם מרטנס התחיל את העונה הזאת פצוע. הבלגי ראה מהיציע את ויקטור אוסימהן הנפלא כובש חמישה שערים ב-13 המחזורים הראשונים עד שנפצע בצורה קשה, אך החזרה שלו ל-11 של לוצ’אנו ספאלטי נראתה כמו הדבר הכי טבעי שיש. נאפולי אמנם שינתה מעט את הסגנון שלה כששיחקה עם ‘9’ אמיתי ודומיננטי כמו אוסימהן, אך עם חזרתו של מרטנס, חזרה בדיוק למה שאפיין אותה בכל העונות האחרונות, בהן שיחקה עם חלוץ מדומה, העמדה הטבעית של הבלגי, אותה הוא מבצע מהטובים בעולם.
הסגנון וקצב המשחק של נאפולי, כמו גם חוליית קישור שלא מפסיקה לספק כדורים ולהצטרף מקו שני, עושה טוב למרטנס. נכון, הקבוצה עצמה כבר התרגלה לחלוץ שאפשר “לזרוק” עליו כדורים כמו אוסימהן, אך מרטנס מביא משהו שונה למשחק ההתקפה. הוא מסוגל לרדת לקבל את הכדור מאחור, לנהל את המשחק ברגעים קשים, לפרוץ בדריבל וגם לסכן מרחוק עם הבעיטה הנהדרת שלו, בדיוק כמו שעשה מול לאציו. מאז שחזר, הוא כבש חמישה שערים ברציפות בחמישה משחקים עד ההפסד המפתיע 1:0 לאמפולי.
כשהם בגילאי 40 ו-34, גם זאלטן וגם מרטנס יודעים שזו עלולה להיות ההזדמנות האחרונה. שניהם מרגישים שבניגוד לעונות קודמות, העונה בשלה העת בשביל הקבוצות שלהם ללכת עד הסוף, כל הדרך לסקודטו. שניהם מובילים מועדוני על שמשתוקקים לחזור לקדמת הבמה של הכדורגל בארץ המגף, שניהם מרגישים חייבים משהו למועדונים שהפכו אותם למלכים, כל אחד במקומו. בסיום העונה הזאת, יכול להיות ששניהם גם יישארו “ללא כלום”, אבל אם תשאלו אותם, העובדה שגם בגילם ואחרי כל מה שעברו בקריירה, הם עדיין שם, מראים לדור הצעיר שכל מה שעברו לא גורם להם להוריד רגל מהגז, שווה יותר מכל כאב, יותר מכל פציעה, יותר מכל גביע של סקודטו.