מכבי תל אביב "תארח" הערב (חמישי, 21:05) את פרטיזן בלגרד למשחק שבמציאות הנוכחית אפשר להגדירו גם כסוג של דרבי. בכל זאת, שתי קבוצות אירופאיות מהעיר בלגרד, ועדיין כל כך הרבה זוויות מעניינות וניתוחים מקצועיים לצד שלל הסברים ואסטרטגיות במחזור שמפגיש שתי קבוצות שרוצות לצאת משבוע המשחקים הכפול הראשון של העונה בדרך הכי טובה שרק אפשר, עם ניצחון כפול. כבר עכשיו אפשר לומר שלאור מה שהתרחש במחזור השלישי, צפוי זה לא יהיה.
פרטיזן בלגרד מודל 2024/25 היא כזו שאפשר להשוות אותה למספר בודד של קבוצות שעברו את מה שעברה בקיץ האחרון והצליחו להשיג את שרצו כבר בעונתו הראשונה של הפרויקט, אך לשם כך צריך להזכיר כי העונה שעברה לא הייתה בבחינת עונה רגילה בסטנדרטים של ז'ליקו אובראדוביץ' שרק עונה קודם לכן גרר את מי שתהיה אלופת אירופה למשחק חמישי בסדרה אינטנסיבית עם המון אמוציות, הרחקות ואיזו בוהן שבורה אחת.
הסרבים הלכו לבנייה מחדש, כזו שהייתה כפויה במידה רבה, אך בדיעבד אולי היה מדובר בכזו שהייתה צריכה חריש עמוק כבר ב-2023/24 וההסברים יגיעו מיד. תחילה, כאשר מועדון כלשהו נאלץ לבצע שינויים גם קוסמטיים לפעמים חלק אחד יכול לעשות את כל ההבדל, קבוצה יכולה להראות פתאום שלמה יותר או מנגד חסרה יותר, אך כמעט תמיד יהיה את הקו הדק, אותו גבול שמבדיל בין מה שייחשב לפיין טיונינג, מקצה שיפורים אם תרצו, לבין בנייה שתחשב לבנייה של טלאי על גבי טלאי על גבי טלאי ובסיטואציה הזו אפשר להבין שרמת הסיכון גבוהה הרבה יותר.
לראייה, בפרטיזן של השנה שעברה הבעיות יכולות לבוא ממישורים מנטליים ומקצועיים כאחד, כלומר השחקנים מתאימים בערך אותו הדבר לשיטה, שחקן אחד דומה סך הכל לזה שאותו הוא החליף רק שבערך זה לא בהכרח מספיק והאיזון כולו יכול להיות מופר. עד כאן פינתנו מבוא להחלפת סגל בתאוריה וכעת החלק המעשי.
אובראדוביץ', האיש שראה הכל ועשה הכל, המאמן הכי מעוטר שיש ליבשת הישנה להציע, פסיכולוג משכמו ומעלה, אדם שיודע לקרוא את שחקניו ובכלל להציץ ולהגיע לנבכי נפשו של כמעט כל שחקן אותו אימן, מצא את עצמו מאבד את הקו האחורי שרק שנה קודם לכן שם אותו מרחק נגיעה מלכל הפחות תואר הסינדרלה של העונה אם פרטיזן הייתה עושה פיינל פור.
רצה האיפון של יאבוסלה לדאנטה אקסום והשאר כבר כמובן היסטוריה עתיקה, וכעת ריאל מדריד סופרת שני גביעי יורוליג יותר מז'ליקו אובראדוביץ'. לאחר העונה שעברה שהסתיימה בניקוי אורוות, שבשנים האחרונות מספר קטן מאוד של קבוצות נקט בגישה הזו.
הגישה כמובן לא חדשה ואין בה משהו שחורג מגבולות הנורמה. יחד עם זאת, תמיד ישנה את שאלת הליבה המקומית כמו גם אילו אמצעים עומדים לרשות המועדון – כלומר האם ישנם משאבים מספקים בכדי להנחית קנדריק נאנים, קוסטאס סלוקאסים ואת המאתיאס לסורטים של היורוליג, או ללכת על פרויקט שאפתני ויקר, אך עדיין צנוע מגובה במעט (הרבה) כישרון ושחקנים ותיקים שאפשר עוד ליהנות מהם ומתפוקתם.
פרטיזן כמובן הלכו על האופציה הזו גם בעידן שבו היא עומדת על תקציבים חסרי תקדים, היא הרכיבה סגל מעניין במיוחד, מוכשר במיוחד וכזה שאמור בהחלט להילחם על מקום בפלייאין לכל הפחות אם לא על הפלייאוף.
ברנדון דיוויס וטייריק ג'ונס מרכיבים עמדה חמש מנוסה ואתלטית, עמדה ארבע מביאה עימה גם אורך וגם קליעה מבחוץ עומק בשלוש ובשתיים לא חסר ובאשר לעמדת הרכז, לכולם ברור וידוע מה גבריאל "איפה" לונדברג מביא לשולחן ומי שעולה אחריו, קרליק ג'ונס, נחשב לאופציה נהדרת – בטח לאחר הטורניר האולימפי הנהדר שסיפק.
פרטיזן בלגרד עדיין מחפשת את הזהות שלה, השמות חדשים, המטרות ידועות והדבר היחיד שהקבוצה צריכה עכשיו כשדואיין וושינגטון חזר לקבוצה הוא בעיקר זמן.