נטע אפשטיין, רועי מונדר, אורי טשרניחובסקי, יובל יפה. אוהדי ליברפול הישראלים רצו לכבד את זכרם של חבריהם שנרצחו בידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר והביאו אתמול (שבת) דגל צנוע לאנפילד עם שמותיהם והאותיות הקבועות YNWA. עוד לפני שריקת הפתיחה לדרבי נגד אברטון, מיהרו הסדרנים להסיר את הדגל ולהחרים אותו וזה היה הרגע בו הובהר באופן סופי – מועדון הכדורגל ליברפול הוא גוף שבוחר ביודעין ובגלוי לתמוך בטרור איסלאמי, וערכי המוסר הבסיסיים ביותר לא קיימים מבחינתו.
כאן צריך לומר בצורה ברורה – עם כל הצער, אפשר להבין את המניעים שעומדים מאחורי העמדה שנקטה הנהלת פרמייר ליג. ראשית, היא שקועה עד צוואר בכסף שמגיע מהמפרץ הפרסי. שנית, מספר האוהדים המוסלמים, אשר רובים נוקטים בעמדה פרו פלסטינית מובהקת, גבוה מאוד, וערכם הכספי רב. שלישית, גם בלי קשר לכך יש רצון טבעי להימנע מכניסה לעימותים פוליטיים טעונים. גם אלה שמזועזעים עד עמקי נשמתם מהטבח שביצעו מחבלי חמאס לא רוצים לראות קטטות המוניות בין תומכי ישראל לתומכי פלסטין ביציעים. הם מוכנים לוותר על הצדק כדי להרוויח שקט. מבחינתם, כדורגל הוא עסק. זה ההבדל המהותי ביותר בין הכדורגל האנגלי שמכר את נשמתו לבין הכדורגל הגרמני בו הקהילה נמצאת במרכז, והמועדונים שייכים לאוהדים עצמם.
כאשר לוקחים בחשבון את השיקולים האלה, קל להבין מדוע נאסרה הכנסת דגל ישראל ודגלי פלסטין ליציעים. המטרה המרכזית היא לייצר זירה נקיה. הליגה עצמה לא לוקחת צד לכאורה, ולכן לא מעוניינת להגדיר את הטבח של חמאס כמעשה טרור, ומתעקשת להזדהות עם כל הקורבנות החפים מפשע. הרי אם יביעו צער רק על הנרצחים הישראלים, יצטרכו מנהלי הליגה להסביר מדוע הם מתעלמים מההרוגים בעזה ולהתמודד עם הזעם המהונדס העצום ברחוב וברשתות החברתיות. אין להם ראש לזה, גם בלי לקחת בחשבון את כל הכסף. אז בואו נניח להם. אפשר להסתדר גם בלעדיהם.
ליברפול עצמה נמצאת במצב עדין יותר בהשוואה לחלק מהמועדונים האנגלים בגלל שהכוכב הראשי שלה מצרי. מוחמד סלאח, שמשמש כיום כשופר תעמולה אנטי ישראלית בשפה עדינה ומנומסת אשר הופכת את מסריו ליעילים יותר, הוא דמות מרכזית במועדון, והוא מכתיב במידה לא מבוטלת את סדר היום. גם זה מובן. יש להניח שאוהדים לא מעטים מוכנים להבליג על כך מתוך התחשבות במגבלות. אחרי הכל, סלאח גם כובש שערים, גם מביא מזומנים, וגם צריך לשמור עליו פן יברח חלילה לליגה הסעודית.
ואולם, מקרה הדגל שהוחרם שונה בתכלית, והוא חורג באופן קיצוני גם מההנחיות היבשות שהתקבלו מהליגה. נטע, רועי, אורי ויובל הם לא דמויות פוליטיות. הם אנשים. הם אוהדים. והם נרצחו על לא עוול בכפם. חבריהם עשו את המקסימום כדי להדגיש זאת בלי לערב פוליטיקה כלשהי. הדגל עוצב בצבע אדום של ליברפול, בלי כחול-לבן של ישראל. חמאס לא הוזכר. הטרור לא הוזכר. רק נכתב שהם אוהדים אדומים מישראל שאיבדו את חייהם, בלי לפרט את הנסיבות בהן זה קרה. זו פשוט מודעת אבל. אלא שגם היא לא הייתה ראויה מבחינת המועדון. וזה כבר בלתי מתקבל על הדעת, בשום מצב ובשום תנאי.
חשוב לומר כי הנהלת הפרמייר ליג ממש לא אסרה על מחוות מסוג זה. למעשה, מועדונים קיבלו יד חופשית לבצע מחוות בעצמם, כל עוד הם עומדים בסטנדרטים המקובלים. שחקני אברטון ענדו סרטים שחורים, והם הוקדשו במיוחד לבני משפחת קוץ שנרצחו בטבח. בצד הכחול של העיר פורסמה הודעה מיוחדת וארוכה, בה הובהר הנושא מפורשות.
"כולנו באברטון היינו עצובים כאשר התבשרנו על מותם הטרגי של האוהדים אביב וליבנת קוץ, וילדיהם רותם, יונתן ויפתח. קיבלנו עדכון ממועדון האוהדים הישראלי שכל המשפחה נרצחה בפעולת טרור בכפר עזה ב-7 באוקטובר", נכתב שם. לאחר שפורטו הביקורים של המשפחה בגודיסון פארק וסופר על אהבתם למועדון, הודגש: "כאות כבוד למשפחת קוץ, וגם לכל הקורבנות החפים מפשע של האלימות הברוטלית, יענדו שחקנינו סרטים שחורים במהלך הדרבי של מרסיסייד. מחוות נוספות בתוכניות המשחק ועל המסכים הגדולים יוקדשו במהלך המשחק הביתי הקרוב שלנו".
כן, אברטון תיזום פעילות בעצמה לזכר אוהדיה. פשוט כי הם אוהדים. פשוט כי הם אנשים. משפחה שלמה נרצחה, וגם אם הנהלת הליגה לא מוכנה לגנות את הטרור בעצמה, היא לא יכולה לשלול מאברטון את הזכות להתאבל עליה. וליברפול? לא רק שהיא לא עשתה דבר ביוזמתה, היא אף חיבלה בגסות במחווה הצנועה והיפה שעשו האוהדים לזכר האוהדים שלה. היא רמסה את כבוד המתים, ופגעה גם ברגשותיהם של החיים. וגם כאשר הפגיעה הזו פורסמה ברשתות החברתיות, בחר המועדון להתעלם מכך לחלוטין. אין תגובה.
לא הייתה תגובה גם על כרזות תמיכה בעזה שמצאו את דרכן לאנפילד אתמול, והונפו באין מפריע. גם דגלי פלסטין הונפו בלי שום בעיה. קריאות על כך שפלסטין תהיה חופשית מהנהר ועד הים נשמעו באין מפריע. בכל זה, לא הצליח המועדון לטפל – וגם על כך לא נתן הסבר, למרות שזה דווקא נוגד באופן ברור את הוראות הליגה. בסיום, התייחס המאמן יורגן קלופ בעיקר לסלאח שכבש צמד. "הוא אף פעם לא יעצור", הוא אמר על החלוץ אותו שיבח גם לפני המשחק.
הרי כאשר נשאל על המסר למען סיוע לעזה שפרסם סלאח ברשתות החברתיות, אמר הגרמני: "אין לי ספק שיש לו אופי חזק". באותה נשימה, סירב קלופ להתייחס להיבטים הפוליטיים לפני הדרבי. "זה לא המקום לדון בסוגיות כל כך רציניות, ואנחנו צריכים להשאיר את הנושא מחוץ לחדר הזה. יש לך מזל שאף אחד לא שואל את דעתך על כך", אמר המנג'ר לעיתונאי שתהה לגבי המסר של סלאח.
ההערה הזו מעניינת בעיקר כי קלופ מעולם לא נרתע מדיונים פוליטיים. נהפך הוא – מסרים חברתיים מקובלים בארצו. למעשה, אוהדי מיינץ – הקבוצה בה גדל כשחקן וכמאמן – הביעה אתמול תמיכה בלתי מסוייגת בישראל במהלך המשחק מול באיירן מינכן. קלופ רואה בכדורגל כלי חברתי חיוני, ואוהב לדבר על פוליטיקה. למשל, הוא אמר לא פעם דברי טעם נהדרים נגד הברקזיט, למרות שאף אחד לא התעקש לדבר איתו על כך ספיציפית. וכאן? הוא העדיף למלא פיו מים. אפשר היה לכל הפחות להביע תנחומים לאוהדי ליברפול שנהרגו. אתם יודעים מה? שיהיו אוהדי ליברפול משני הצדדים. לא רק נטע, רועי, אורי ויובל, אלא גם אוהדי האדומים הבלתי מעורבים מעזה שמתו בשבועיים האחרונים – למען האיזון הצבוע.
גם זה לא קרה. אנשים לא מעניינים את ליברפול. אנושיות בסיסית נעדרת מהמועדון הזה. הוא לא מהסס לירוק בפניהם של האוהדים בשעתם הקשה ביותר, ושולח אותם לצעוד לבד. שייעלמו להם, כל עוד הם לא מתאימים לאג'נדה. על רקע זה, ההבדל התהומי בין ליברפול לאברטון זעק לשמיים.
כמה אוהדי ליברפול יישארו בישראל אחרי היום האיום הזה באנפילד? כמה ישראלים ירצו בכלל לבקר באצטדיון האומלל הזה אחרי החרפה הזו? יש להניח שמספרם יירד באופן דרמטי ביותר. עבור ישראלים רבים מאוד, הנשמה של ליברפול מתה עכשיו. המועדון הזה לא ראוי עוד כי הוא לא סתם מנסה להיות פוליטיקלי קורקט בסיטואציה מורכבת. הוא לא אנושי.