בוקר יום שבת, השביעי לאוקטובר, התעוררתי לקולות האזעקה בתל לאביב והסתכלתי ישר בפלאפון. אזעקות, חולייה או שניים של מחבלים שחדרה לארץ. אך מיד לאחר מכן, הבנתי שזה אירוע חריג, שאף אחד לא הבין כמה הוא חריג. אף אחד לא הבין שנתחיל חיים אחרים: נתחיל תקופה חדשה וזמנים חדשים, שלא הכרנו. התעוררנו למדינה אחרת ואפילו לקח לנו זמן להבין שמעתה אנחנו במדינה אחרת, ששום דבר לא יחזור להיות מה שהיה.
מהשואה, לא היה יום בודד עם כל כך הרבה נרצחים. זה לא קרה אפילו במלחמת יום כיפור ולא לעולם. מאז 1948 לא נכבשו כל כך הרבה יישובים בו זמנית. מדברים על מלחמת יום כיפור, שבמהלכה חייתי בישראל אך הייתי צעיר מדי כדי ללחום, אבל גם ביום כיפור הקרב היה בסיני, לא במדינה שלנו. המלחמה הזאת תפסה אותנו לא מוכנים ואנחנו עדיין נמצאים בתוך זה. נעשה את כל החשיבה אחרי המלחמה, כרגע אנחנו בעיצומה של מלחמה שאפילו עדיין לא התחילה.
התחושה היא של אכזבה, שכשלנו. בדיוק 50 שנים ויום אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשלנו שוב מודיעינית. יש אכזבה מכל המערכות שקרסו, אבל אין זמן לזה וצריכים לנצח בכל מחיר. המדינה אמורה להגן על התושבים ולא הצליחה ויש פה שבר גדול, אבל את כל החשבונות של איך זה קרה, למה זה קרה ואיך זה לא יקרה שוב, נעשה אחרי. רק אחרי שנוכל להגיד שמיגרנו את החמאס והם לא קיימים יותר.
מיקי ביתן ואריה קלמנזון (באדיבות יונתן גינזבורג)בעיניי, אין מה להשוות בין מלחמת יום כיפור למלחמה היום מסיבה אחת מרכזית. רבים מאיתנו נזכרים בטראומת יום כיפור מכל הקריאות במעוזים, אבל אז להבדיל, היה מדובר בחיילים עם נשק ביד. זה לא דומה למראות שאליהם נקלענו כעת: אזרחים שקוראים לעזרה בתוך ממדים וחוץ מהידית של הדלת שהם צריכים להחזיק, אין להם שום דבר. הטראומה יותר קשה והמלחמה פה היא לא בשטח מפורז. כאן נכבשו הרבה מאוד יישובים: חלק ל-24 שעות, חלק ל-48 שעות, משהו שלא קרה בשום מלחמה. הטראומה היא הרבה יותר קשה והשבר יותר גדול.
כמו בערך כמעט כל אדם במדינה, יש לא מעט אנשים שאני מכיר ששמם נקשר למלחמה הנוראית הזאת. אמנם לא בקרבה ראשונה: אבל חלקם נרצחו, חלקם נעדרים וחלקם אנחנו חושבים שנחטפו. הרבה מאוד חברים קרובים וילדים של חברים. אין משפחה בישראל שאין לה קשר כזה או אחר, לאחד מהנפגעים.
שוב אגיד: את החשבונות לא נעשה עכשיו, אבל אין ספק ואומרים את זה הנחקרים מהחמאס שנשבו, שהם הבינו שזאת הזדמנות כי העם מפולג. דיברו הרבה על משבר צבאי ועל סרבנות: זו בטח לא הסיבה למתקפת הטרור הנוראית הזאת, אבל אין ספק שזה נתן להם עידוד. נקווה מאוד שמהמשבר העצום הזה נצא מחוזקים: משואה לתקומה. כמו שקרה ב-1948, אז הקמנו מדינה, רק שלוש שנים לאחר סיום השואה הנוראית. הסיסמה של העם הזה היא משואה לתקומה. אנחנו צריכים להבין שהפילוג הזה גורם לאויבים שלנו לחשוב שאנחנו מפולגים. כמו שאמר נסראללה: הוא מזהה קורי עכביש.
בנימין נתניהו (רויטרס)אנחנו מתעסקים באם תהיה הפרדה מגדרית בתפילות יום כיפור והם מתעסקים בלחסל אותנו. בזמן שרבנו בדיזינגוף הם שכבו לנו על הגדרות. הם לא מפרידים בין אלו שבעד הרפורמה או אלו שנגד. מבחינתם מספיק שאתה ישראלי וחי כאן, כדי שתהיה בן מוות. בלי להסתכל בדעות הפוליטיות שלך, בלי לבדוק את ההשתייכות שלך. אנחנו עושים את ההבדלות בינינו, אבל להם יש מטרה לרצוח.
ועוד מילה, כמתנדב במשטרה וכרב סרן במילואים. אנחנו יודעים כבר היום שהתוכניות של החמאס היו להגיע לקריית גת ואשקלון ולשהות פה שבועות שלמים. אין ספק שהתוכנית שלהם הייתה לא לכבוש קיבוצים אלא ערים ולנהל משא ומתן על אלפי חטופים. הגבורה העצומה של הרבש”צים, השוטרים, כיתות הכוננות והאזרחים (בנוסף כמובן לחיילים שהצטרפו) מנעה זאת מהם. נכבשו לא מעט ישובים אבל תוך יומיים או שלושה החזרנו אותם. אין ספק שבסופו של יום, יצאנו מהגנה להתקפה ואותם גיבורים ויש עשרות שאנחנו עוד לא מכירים, הצילו אלפי אחרים שיכולים היו להירצח או להיחטף.
אין לנו ברירה: אנחנו חייבים לנצח, כי אין לנו לאן ללכת. מי שלא הבין וחשב שאפשר לעשות שלום איתם או לבנות שקט תמורת שקט, רואה את התמונות ואת התוכניות ומבין שלא רק החמאס, אלא אזרחים משם שבאו לרצוח. זה או לנצח או להיכחד. גם לעזוב את הארץ לא יעזור, כי גם בחו"ל לא נמנע מזה. אתה מבין שהמקום היחידי שלך הוא כאן ויש לך שתי אפשרויות: או לנצח או להירצח. ומי שלא הבין את זה, ראה את זה בשביעי באוקטובר, בשבת הקודמת. מה שהיה לא יהיה, הכול יהיה שונה. כל מה שהאמנו בו, השתנה. נצטרך להתייחס אחרת לשכנים שלנו ולאויבים שלנו.
הביא: תומר חבז.