מאמן, רץ, משחק ומנהל ביד רמה את בית ג'אן

הכפר הדרוזי בית ג'אן, הממוקם אי שם בפסגות הגליל העליון, מוכר לרבים ככפר פטריוטי מאוד ביחסו למדינה - כפר שהקריב 47 מבניו במלחמות ישראל, כפר שלפני המלחמה זכה לשגשוג בכל מה שקשור לתיירות וקולינריה, כשלצד כל אלה חשוב להדגיש: בבית ג'אן אוהבים מאוד כדורגל. למרות משאבים כלכליים מוגבלים וצנועים מאוד, מועדון הכדורגל של מ.ס בית ג'אן מאגד תחתיו מאות ילדים ובני נוער, חלקם משתייכים לבית הספר לכדורגל וחלקם לקבוצות הנערים והנוער, כשמעליהם קבוצת בוגרים המשחקת במחוז הגליל של ליגה ג'.

דמות מפתח בצמיחה של המועדון הוא עראבי סלאלחה, בן ה-37, שעליו יש האומרים "נשוי למועדון". סלאלחה משמש במספר תפקידי מפתח ובהם: יו"ר המועדון, מאמן הקבוצה הבוגרת, שחקן הקבוצה הבוגרת - שכבש עד כה ארבעה שערי ליגה מעמדת הקשר, והמנהל המקצועי של מחלקת הנוער. לצד כל אלה, מטפח סלאלחה עשייה תחרותית בתחום הריצה. בחודש שעבר השתתף עראבי במקצה 5 ק"מ במרוץ ים המלח וזכה במקום הראשון. אין ספק, איש אשכולות ספורטיבי, שנתן לנו את כל הסיבות לערוך עמו ראיון מקיף על כדורגל, ריצה, קהילתיות ושאיפות ספורטיביות ברמה האישית וברמת המועדון.

עראבי, איך אתה מוצא זמן ואנרגיה לעשייה כה מגוונת, שדורשת לא מעט זמן?
"עניין של סדרי עדיפויות. עבורי, הכדורגל הוא שליחות חברתית וספורטיבית. חשוב לי מאוד, שבכפר שלנו תהיה פעילות כדורגל ענפה, שתיתן לילדים ולנוער מסגרת טובה, שתעזור להם לנהל אורח חיים ספורטיבי ותקנה להם ערכים בריאים וחשובים לחיים. הריצה נכנסה לחיים שלי לפני ארבע שנים, עושה לי מאוד טוב גופנית ונפשית, עוזרת לי להיות גרסה טובה יותר בחיים. אלה סיבות מספיק טובות להתמסר לעשייה".

עראבי סלאלחה בריצה (מדיה מ.ס בית ג'אן)

איך עברה עליכם המלחמה?
"זה לא היה פשוט. כולם היו מבוהלים בהתחלה. בשבועיים הראשונים לפרוץ המלחמה ובשבועיים הראשונים של ההסלמה הביטחונית בצפון, היינו מושבתים מפעילות. לא היה קל להוציא את הילדים מהאווירה הקשה, אבל עשינו הכל כדי להחזיר אותם כמה שיותר מהר למסגרת. דיברנו עם נציגי המועצה ופיקוד העורף, במטרה לאפשר לנו להתאמן בקפסולת ליד המרחבים המוגנים. ברוך השם זה הצליח. החזרה המהירה יחסית שלנו לפעילות, הביאה לשורות הקבוצות שלנו עוד ילדים מקבוצות שהתפרקו. אצלנו אמנם היו 21 אזעקות לאורך כל התקופה, הנפילות היו מסביב לכפר ולא בתוך, לאורך כל היממה שמענו מטוסי קרב, הדי פיצוצים, אזעקות מיישובים מסביב - פעמיים השכמנו לפנות בוקר, שלוש פעמים נשמעו אזעקות בזמן אימונים. למזלנו, הילדים התנהגו בצורה בוגרת".

מדוע יש לכם רק ארבע קבוצות ליגה במחלקת הנוער, על אף העובדה שיש לכם מאות ילדים במחלקה?
"בית ספר לכדורגל שלנו מונה כ-350 ילדים. אני חושב שנכון יותר בגילאי הילדים לא להשתייך למסגרות ליגה. מדובר במסגרות שמעמיסות נפשית ומנטלית על הילדים - מה שגורם לרבים לפרוש בגילאי 17-18. כששולחים ילדים למסגרת תחרותית, מקבעים אותם מבחינת יצירתיות. כשמצפים מהם להביא תוצאות ותארים, מזיקים להם. שחקן שמקבעים לו יצירתיות מגיע לגיל בוגרים והוא מזהה שאין לאן להתקדם, הוא נושר והולך לדרך אחרת. אני בדעה שעדיף בגילאי הילדים ליצור מסגרות של טורנירים מספר פעמים בשנה. ילדי בית הספר לכדורגל שלנו משתתפים אחת לחודשיים בטורניר עם קבוצות מכפרים בסביבתנו כמו ראמה, פקיעין, כפר סמיע. אנחנו שמים דגש באימון על יצירתיות, קוארדינציה, קבוצתית וערכים של חברות ונתינה. אנחנו עובדים בשיתוף עם ד"ר מארק ורטהיים, בכל מה שקשור לפיתוח קוארדינציה ויכולות גופניות. שמחים מאוד על שיתוף הפעולה עם איש מקצוע ברמה כה גבוהה".

בית ג'אן בתמונה קבוצתית (מדיה מ.ס בית ג'אן)

מה בעצם החזון שלכם במועדון?
"לפתח ולהעצים את הדור הצעיר בכפר. הרבה שחקני בוגרים שגדלו איתי, שלחנו אותם לקורס מדריכים על חשבון העמותה - והם מדריכים קבוצות במועדון. אנחנו שמים את עיקר הדגש במחלקת הנוער. קבוצת הבוגרים שלנו לא משלמת משכורות, מושתת על שחקנים מהכפר שבאים ליהנות ולייצג את הכפר בכבוד. אנחנו לא מוכנים להשתגע כלכלית כדי לעלות ליגה. שואפים ליצור עתודה טובה מבית, שתיקח בעתיד את קבוצת הבוגרים לליגה גבוהה יותר ונוכל להתבסס עליה ועל כח מקומי מצטרף ממחלקת הנוער. לנו חשוב לתרום את חלקנו ליצירת חומר אנושי איכותי.  חלק מהילדים יתפתחו בעתיד ככדורגלנים במועדונים גדולים יותר, חלקם ייצגו את הקבוצות שלנו, חלקם יהיו אקדמאים בבגרותם. אנחנו שמים דגש רב על פעילויות התנדבותיות בקהילה, קבוצת נערים ג' שלנו התחילה חיבור עם בעלי צרכים מיוחדים. לנו אין ספק שדרך האהבה לכדורגל אפשר להרוויח חברה טובה יותר".

מה הביא להקמת המועדון שלכם בשנת 2020?
"חמישה שחקנים, שרצו לייצג על כר הדשא יחד איתי את הכפר שלנו: וסים טאפש, נסים ח'טיב, ג'מאל ח'טיב, אייל ח'טיב, רונין ד'אהר, הם אלה שהרימו את הכפפה. התחלנו לגייס שחקנים נוספים, הייתה התלהבות מצד ילדים ובני נוער וכך התחלנו בעצם את הפעילות, על אף האתגרים שהציבה תקופת הקורונה".

בוא נדבר על החיבור שלך לעולם הריצה. איך זה התחיל ומתי זה התפרץ?
"ספורט תמיד היה חלק מרכזי בחיים שלי. לערוך אימון גופני זה חלק משגרת היום יום שלי. אחד הדברים שעשיתי מגיל צעיר מאוד הוא ריצה לאימונים בתנאי שטח מאתגרים, הכוללים עליות וירידות. בתחילה זה היה מהבית למגרש ובהמשך מהכפר לכפרים אחרים בהם שיחקתי, מאחר והיו תקופות שלא היה ברשותי רכב, מצאתי את עצמי משלב בין טרמפים להשלמת מרחקים בריצה. כששיחקתי בבני מג'אר, הייתי תופס טרמפים מבית ג'אן לכפר ראמה, משם הייתי מגיע לאימון בריצה של כ-10 קילומטרים, עורך אימון עם הקבוצה וחוזר בריצה לראמה ומשם בטרמפ לבית". 

איך זה השפיע על התפקוד שלך במגרש?
"כמי שמשחק כקשר אחורי - תפקיד שמצריך המון ריצות, תמיד הוטלה עלי לעשות עבודה שחורה ע"י מאמניי, לשלב בין עבודת הגנה, יציאה למעברים ותמיכה בהתקפה. קבל קוריוז, מקרה שבאמת קרה: כששיחקתי בירכא היה לקבוצה משחק ביתי מול שפרעם, שנקבע לשעה 15:00, כשאנחנו שחקני הקבוצה נדרשים להגיע לפחות שעה וחצי לפני למגרש. תפסתי טרמפ מבית ג'אן עד למעלות, חיכיתי 15-20 דקות לטרמפ - נסיעה בטרמפ, לא לנשיא ארה"ב… מאחר ולא התמזל מזלי וחששתי לפספס, התחלתי לרוץ למרגש דרך היישוב תפן - המרוחק 11 קילומטר מירכא. הגעתי למגרש בריצה, כמובן שהמאמן לא ידע. באותו משחק הבקעתי שני שערים, מהם שער ניצחון. אחרי המשחק סיפרתי למאמן את מה שקרה לפני המשחק, הוא חשב שאני צוחק עליו - ואמר לי שאני משוגע".

שחקני בית ג'אן בפעילות למען הקהילה (מדיה מ.ס בית ג'אן)

שילמת מחירים גופניים כתוצאה מהשילוב בין כדורגל לריצה?
"בגיל 19, כששיחקתי בחורפיש, הכפר השכן שלנו, נסעתי באופניים ופגעתי במדרכה, שברתי את הראש ושתי חוליות בגב. הושבתתי לחודשיים וחזרתי למגרשים לאחר מכן. בגיל 21 סבלתי משברי מאמץ, שחיקת סחוסים - מה שגם השבית אותי מפעילות לתקופה של שלושה וחצי חודשים. מומחה ברכיים מהכפר הזהיר אותי, שזה עלול לחזור, שעלי להיות קשוב לגוף שלי. חזרתי לאט לאט, באימון הראשון היה ממש קשה לי לרוץ, הרגשתי שאין לי ברכיים. הרגשתי שהגוף היה בורח, אבל תוך שבועיים חזרתי להיות בן אדם רגיל. אני לאורך שנים מגיע משלב ריצה לפני ואחרי אימונים ומרגיש שזה שדרג את היכולות הגופניות שלי".

מה הוביל אותך להשתתף בתחרויות ריצה?
"בגיל 32 נרשמתי למקצה 10 ק"מ במרוץ במג'אר. הגעתי לשם מבלי להכיר את המסלול. התחלתי לרוץ וראיתי שפתחתי פער ביני לבין הרצים של 500 מטרים, אבל טעיתי בדרך ואז נאלצתי לפרסס ולהאריך את הדרך ב-500 מטרים נוספים. לא חשבתי שמדובר בתחרות של הלוך חזור, חשבתי מדובר בתחרות מעגלית. המשכתי לרוץ והבנתי שאיבדתי את הדרך, חזרתי חזרה, מצאתי את הרצים באותה נקודה. בנקודה הזו נוצרה דילמה: אם אני מוותר או שאני מנסה לעשות את המקסימום לסיים את התחרות. לבסוף הגעתי למקום ה-17, הרגשתי שאני חזק ואני חייב לעצמי עוד השתתפות בתחרות. שנה אחרי זה, בגיל 33, נרשמתי שוב לתחרות במג'אר וזכיתי במקום הראשון.

אחרי כמה חודשים אחד ממאמני הריצה הידועים בצפון, פאיז כלעאני, ניגש אלי והציע שאצטרף לקבוצה בכפר. התחלתי להתאמן בפברואר 2021 והוא הציע לי להתחרות במרוץ העגור באגמון החולה במקצה ל-10 ק"מ. התחריתי שם במסלול לא מוכר, ראיתי שמדברים על הרבה רצים,  הגיעו לשם הרבה מאמנים, זה הכניס אותי למתח. התחלתי לרוץ והיה לי קל. היה רץ אחד שהיה צמוד אלי, אבל בסוף זכיתי במקום הראשון. כולם שאלו אותי בסיום, באיזה קצב רצתי? מה התוצאה? לא ידעתי מה לענות, מאחר והגעתי ללא שעון. החבר שלי בדק את התוצאות באתר התחרות, הסתבר שסיימתי את המסלול ב-32 דקות. שם הבנתי שיש לי מה להציע גם בריצה. לשמחתי, בחודש שעבר זכיתי במקום הראשון במקצה 5 ק"מ במרוץ ים המלח, מרוץ שהתחרו בו מאות רצים מכל הארץ ואותו סיימתי עם תוצאה מצוינת - 16 דקות ו-29 שניות".

עראבי סלאלחה על הפודיום במרוץ ים המלח (מדיה מ.ס בית ג'אן)

היו מחשבות על עזיבת הכדורגל, בעקבות ההצלחה בריצה?
"אחרי התחרות באגמון החולה התחברתי לגדעון תמר, מרתוניסט ידוע, שזכה במקום הראשון בתחרויות בארץ ובחו"ל. הוא הציע לי להתמקד בריצה ולעזוב את הכדורגל, אמרתי שאני לא מוכן. הוא אמר שלא אצליח לשלב ביניהם. אני החלטתי, שאני לא עוזב את הכדורגל. גדעון אמר לי שאין ספורטאי שהצליח להתמקצע בשני ענפים. אני התעקשתי להוכיח  שזה אפשרי. זה דורש ממני להיות זהיר באימוני הריצות, כדי לא לפגוע בשינויי הכיוון. אני מנסה להיות כמה שיותר מקצועי, בלי לפגוע בכדורגל. עד היום המשכתי לשלב ביניהם. השתתפתי בתחרויות בארץ וגם בחו"ל. אני לא מתאמן כל הזמן בריצה מבחינתי, אימוני הכדורגל הם חלק מהריצה. גם משחקונים עם הקבוצה שאני מאמן ומשחק ועם הילדים הוא חלק מהאימון".

ובכל זאת, אתה לא ילד ולא נער. איך אתה בגיל 37 מצליח לשלב בין כדורגל פעיל לריצה?
"אני מייחס את זה הרבה לשינוי התזונתי שעשיתי. בשנת 2020 צפיתי בסרט כח טבעי - שהוריד לי הרבה אסימונים בנוגע ליתרונות שיש בתזונה צמחונית - ששקלתי לאמץ שנתיים קודם. התחלתי להפחית באכילת מוצרי בשר וחלב, מאחר וזה עושה דלקות ומגדיל פוטנציאל לפציעות. ב-13 לנובמבר 2020 הפסקתי לאכול בשר, מאז אני מרגיש את הגוף יותר קליל, אין לי פציעות ברוך השם. לפעמים הכדורגל מייצר  שטפי דם, התכווצות, מתיחות, אבל ההתאוששות מהירה. בחודש שעבר השתתפתי במרוץ ים המלח, רחוק מהבית, רצתי 5 קילומטרים, יום אחרי לקחתי חלק במשחק ליגה עם הקבוצה.

בכפר שלנו יש פחות חמצן ממקומות אחרים, גם האימונים וגם הריצות ביער נותנים ערך מוסף. אני מרגיש איתן, ברמה כזו, שגם כשחברים מציעים לי להצטרף אליהם למשחק בין חברים בכפר אחרי משחק עם הקבוצה, אני מסוגל להצטרף אליהם לעוד ארבע שעות משחק. אני קפדן, שומר על עצמי, מנהל את העומסים ע"פ התחרויות והמשחקים. כשיש לי משחק כדורגל, יום קודם אני אוכל יותר פחמימות, שתהיה אנרגיה למחרת. התזונה שלי מתבססת על צמחי חובזה, עלי זעתר, פטריות, ביצים, ארוחות עם ירקות וכמובן עם שמן זית אותנטי מתוצרת הכפר".

קבוצת הבוגרים של בית ג'אן (מדיה מ.ס בית ג'אן)

איך זה מבחינתך לשחק בקבוצה שאתה בעצם המאמן שלה?
"אני משמש כמאמן, כדי לחסוך כסף למועדון. אני משחק לצד שחקנים שגידלתי אותם מגיל 7-8, במשחקים שלנו משתלבים בקביעות כמות נכבדת של שחקנים בגילאי 17, כמה מהם הבקיעו שערים במדי הקבוצה. זה קשה מאוד, במיוחד כשאני משחק וצריך לחשוב תוך כדי משחק, איך לנהל את העניינים ולהוביל את השחקנים בצורה נכונה, להתמודד כשאתה על המגרש עם תגובות לטעויות שיפוט, ספיגות שערים ועוד כל מיני דברים שמשפיעים על המשחק. כשאתה על המגרש, אתה צריך לדבר עם כולם בגובה העיניים וגם להיות המנהיג".

מה משאלות הלב שלך?
"להנות מבריאות גופנית, להמשיך בעשייה במלוא המרץ, לראות את המועדון שלנו ממשיך להתפתח ועומד במטרות שאנו מציבים לו, להמשיך ליהנות ולהתפתח גם בתחרויות הריצה".