שלשום היה אמור המאמן קרלוס קיירוש להציג במסיבת העיתונאים את הסגל האיראני למונדיאל, אבל אנשי התקשורת שהתאספו בחדר עמוס המיקרופונים התבשרו כי הפורטוגלי לא יגיע לבסוף. מאחורי שינוי התוכניות היה הלחץ העצום מכיוון השלטונות להשאיר מחוץ לרשימה את החלוץ סרדאר אזמון בשל תמיכתו הפומבית הנחרצת במחאה הציבורית הנרחבת כנגד משטר האייתולות. קיירוש סירב בתוקף להיענות לתכתיבים ולקח את אזמון. וכך, קיבלה המחאה חיזוק נוסף מצד הספורטאים, במה שהולך ומסתמן כאירוע היסטורי גם בכל הקשור לכדורגל האיראני בגביע העולם.
אזמון היה מוכן גם לתסריט אחר. "המקסימום שהם יכולים לעשות זה לזרוק אותי מהנבחרת. זה מחיר קטן שאני מוכן לשלם, לעומת מה שהנשים שלנו עוברות עכשיו", הוא הצהיר. מתקבל הרושם כי קיירוש הסכים איתו לחלוטין, ומעריך מאוד את אישיותו של הסקורר שמדורג שלישי ברשימת הכובשים האיראנים בכל הזמנים, עם 41 שערים ב-65 משחקים.
השנה של אזמון בבאייר לברקוזן הייתה קטסטרופלית מאז הצטרף למועדון הגרמני מזניט בינואר, והוא גם סוחב פציעה שמעמידה בספק את יכולתו ליטול חלק במשחק הראשון. היה קל, אם כך, למצוא תירוץ ספורטיבי "נקי" כדי לשלוח אותו הביתה, אבל הבוס ממש לא רצה לעשות זאת. הוא יודע היטב עד כמה התמיכה הציבורית באזמון חזקה, ועד כמה רובו המוחלט של הסגל עומד מאחורי אמירותיו.
פקידי ההתאחדות המזוהים עם המשטר, ובראשם הנשיא שעשה רק באוגוסט קאמבק ונבחר לקדנציה שנייה, מצטערים עכשיו על ההחלטה להחזיר את קיירוש. טאג' היה זה שהתעקש לפטר בתחילת ספטמבר את דרגן סקוצ'יץ' הקרואטי כדי להשיב את הפורטוגלי שהדריך את איראן מ-2011 עד 2019 והוביל אותה לשני המונדיאלים הקודמים. יש יסוד סביר להניח כי סקוצ'יץ', מאמן אלמוני יחסית ללא כוח פוליטי, היה מגלה נכונות להתגמש הרבה יותר אל מול הדרישות מלמעלה.
לקיירוש, איש מקצוע עצמאי מאוד ששמו הולך לפניו, אין בעיה ללכת עם האמת שלו. הוא אמנם מקבל משכורת מהמשטר, אבל רואה את עצמו מחוייב לעם האיראני, ודעתו של העם ברורה כשמש. כעת כל הנבחרת הזו תהיה השלוחה של העם במהלך גביע העולם, ומבחינה פוליטית זה עשוי להיות הסיפור הכי מרתק ומרגש בטורניר הזה.
כאשר הוגרלה איראן מול ארצות הברית, בשחזור הקרב המפורסם מ-1998, בתוספת אנגליה ו-וויילס, קיוו אנשי המשטר לנצל זאת לצורכיהם הפוליטיים, כפי שהם משתדלים לעשות בכל אירוע ספורטיבי. לפני 24 שנים, על אדמת צרפת, הפכה ההתמודדות מול "השטן האמריקאי הגדול" למפגן עוצמה, והניצחון 1:2 חיזק את האייתולות, גם אם השחקנים על הדשא לא בהכרח רצו בכך. כעת, כאשר גם שתי נבחרות בריטיות מתמודדות מולם, הייתה המטרה להפוך את גביע העולם לעימות בין איראן ל"מערב דובר האנגלית", ולתעל את הגאווה הלאומית, אשר חזקה מאוד גם בקרב מתנגדי המשטר, לטובת האיסלמיסטים.
בפועל, המצב התהפך ב-180 מעלות. המחאה הציבורית בהובלת נשים פרצה באמצע ספטמבר בעקבות רציחתה בידי שוטרים של מחסה אמיני בגין סירובה ללבוש חיג'אב. זה קרה כשבוע אחרי מינויו של קיירוש, שלא היה יוצא לפועל לו האירועים היו מתחילים קצת קודם לכן, ומאז העסק רק הולך ומתעצם. משמרות המהפכה מפעילות כוח בלתי סביר כנגד אזרחים, ונשים נוספות כבר נרצחו ועונו, אבל אין להם יכולת להשתיק את העם – וגם הספורטאים מצטרפים בהמוניהם כדי להביע הזדהות עם מטרות המחאה ולשחרר את המולדת מהשלטון האכזרי של הקיצוניים.
אזמון האשים בשלהי ספטמבר את המשטר: "בגלל חוקים שהגבילו את חופש הביטוי שלנו בנבחרת, שתקנו המון זמן, אבל אני לא יכול לסבול את זה יותר. תראו מה אתם עושים לעם שלנו. אנחנו לעולם לא נוכל לשכוח את זה. אתם רוצחים בקלות. הנשים האיראניות צריכות להיות חופשיות". והוא ממש לא היה לבד. מהדי טארמי, החלוץ המצטיין של פורטו שנמצא בכושר מזהיר מתחילת העונה, סירב לחגוג את שעריו בליגה הפורטוגלית ובליגת האלופות, מתוך כבוד לקורבנות המשטר ולסבל שעובר העם תחת דיכוי. הוא הקדיש את הביצועים על הדשא לתמיכה במאבק לשחרור המדינה מהדיקטטורה.
כדי להבין עד כמה תמיכת הספורטאים בכלל, וכדורגלנים בפרט, במחאה חזקה די לראות את סירובם לשיר את ההמנון לפני התחרויות. עד לא מכבר, כולם נהגו להצטרף לשירה גם אם לא תמכו במשטר. כעת הרוב המוחלט שותק בהפגנתיות, ובמשחק ההכנה מול ניקרגואה בשבוע שעבר רק שני שחקנים שרו אל מול תשעה שלא הזיזו את השפתיים. השתיקה הזו רועמת, וסמלי המשטר לא מתקבלים עוד בעין יפה. בערוצי טלוויזיה מסוימים במערב אירופה, אגב, החלו להשתמש בדגל איראן מלפני 1979, עם האריה והשמש, בהצגות הגרפיות של הבתים לקראת גביע העולם.
במצב כזה, ייתכן שהשלטונות היו מעדיפים לא לשלוח את הנבחרת למונדיאל כלל, ואולי שמחו בסתר ליבם כאשר התפתחה הדרישה העולמית להשעות את איראן מהטורניר, על רקע הפרה בוטה של זכויות אדם, וכן תמיכה צבאית ברוסיה במלחמה באוקראינה, כולל אספקת מל"טים מתאבדים. ואולם, למרות הבקשה האוקראינית הרשמית להשתתף בגביע העולם במקום איראן, לא היה לכך סיכוי בשלב כה מאוחר – ועכשיו המשחקים מול אימפריות מערביות דוברות אנגלית מקבלות צבע אחר.
לאוהדים אמריקאים ובריטים תהיה כעת הזדמנות נהדרת להביע הזדהות עם העם האיראני. למרבה הצער, הטורניר מתקיים בקטאר – מדינה ללא חופש ביטוי המקורבת לשלטון האיראני. ניתן רק לדמיין מה היה קורה לו הטורניר היה נערך בארצות הברית, למשל, עם גישה חופשית של כל מתנגדי המשטר שגרים כיום באמריקה ליציעים.
לא רק שחקני הסגל הנוכחי נאבקים במשטר. חשוב אפילו יותר פועלם של כוכבי העל מהעבר, ובראשם עלי דאי ועלי קארימי ששיחקו בבאיירן מינכן ומוכרים מאוד לאוהדים ברחבי תבל.
דאי, שהבקיע 109 פעמים במדי איראן, והיה שיאן השערים בנבחרות בעולם בכל הזמנים עד שכריסטיאנו רונאלדו עקף אותו, משמיע את קולו באופן ברור וצלול מאוד, ודרכונו נשלל בשל כך. "הם מפעילים טרור ואלימות נגד אזרחים. בתי שואלת אותי מה קורה. מה אני יכול לענות לה? איזה פשע היא עשתה? איך הם הרסו את המדינה שלנו?". הוא אף הביע תמיכה בבלוגר מתנגד המשטר חוסיין רונאגי, שנעצר בתחילת המחאה ומאושפז כיום כשמצבו לא ידוע, כנראה בסכנת חיים. הצהרותיו נשמעות כמעט מדי יום, ואתמול כתב דאי: "ברכותיי לעם האיראני האהוב שלי. בימים אלה, כאשר רובנו מתאבלים, החלטתי לסרב להזמנת פיפ"א להתארח במונדיאל בקטאר. אני רוצה להיות עם בני עמי ולהביע הזדהות עם אלה שאיבדו את יקיריהם. מקווה לימים טובים יותר עבור איראן".
קארימי, שכונה בזמנו מראדונה של המפרץ בזכות שליטה מזהירה בכדור, מתגורר כיום באמירויות וסופג איומים על חייו מהמשטר כי התבטאויותיו בטוויטר ובאינסטגרם נועדו לנווט את המחאה ולהביא להפלת הדיקטטורה. יש לו מיליוני עוקבים, והוא לא רק מייעץ להם כיצד לפעול, אלא גם הפך למגדלור של מוסר, ואף קרא לצבא להצטרף לעם ולהילחם במשמרות המהפכה. המשטר ניסה לשלול ממנו את נכסיו באיראן, אבל זה לא הזיז לו. "אני מקווה שהם לא יצליחו לפגוע בקארימי פיזית", אמר לי השבוע עיתונאי איראני, שתומך – כמו רובם המוחלט של אנשי התקשורת במדינה – בגל המחאה.
האיראנים הם עם נהדר עם מסורת עשירה ומפוארת וזיקה גדולה מאוד לערכים אנושיים אוניברסליים, אשר חי ב-43 השנים האחרונות תחת דיכוי אלים והרסני של כוחות רשע איסלמיסטים. הם מייחלים לרגע השחרור כדי לחיות חיים נורמליים, ומקווים מאוד שהמחאה הנוכחית תשיג את מטרתה, גם אם חוששים לפתח אופטימיות לאור התוצאות העגומות של הניסיונות הקודמים.
הם מאחלים לאזמון, טארמי וחבריהם הצלחה גדולה במונדיאל, אך חשובה להם עוד יותר ההזדמנות לתרום למאבק גם דרך הכדורגל בטורניר כה מתוקשר. אל תפספסו את ההיבט המיוחד הזה, כי ייתכן שמעולם לא הייתה במונדיאל נבחרת עם מסרים פוליטיים חשובים יותר מאיראן מודל 2022. השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לעשות זאת במסגרת המגבלות שמציבות קטאר ופיפ"א. תחזיקו להם אצבעות.