"הייתה לי תחרות לא פשוטה על הלב שלך מול מסי, אבל אני חושבת שניצחתי", אמרה לי אשתי הטרייה בנאומי החתונה שלנו כשאנחנו מתחת לחופה. "ניצחת", אמרתי לעצמי, "אבל בהצלחה לך בדצמבר". מאז, היא לא באמת קיבלה אותי במאה אחוז. "מה יהיה אם הוא לא יזכה? איך אני אמשיך?", אני אומר לה, אולי במשפט הכי מעליב שאפשר לומר לאשתך, אבל זה לא בשליטתי, באמת.
התחלתי לאהוד את ברצלונה כילד שהתאהב בכדורגל המהפנט שהיא הציגה באותה תקופה. פעם הייתי שמח בשערים לא משנה מי כבש אותם, אפילו רציתי שספרד תזכה במונדיאל 2010 כי היו לה יותר נציגים אז בבארסה. עם הזמן זה השתנה. הרגשתי שיש פה משהו יותר גדול מהקבוצה (כן, דעה לא פופולרית והכול). הבנתי שמה שבאמת, או מי שבאמת ליתר דיוק, גרם לי להתרגש, זה מסי. רק מסי.
בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שאני פשוט אוהד שחקן, לא קבוצה. "מוזר קצת, לא?", שואלים אותי סובביי. "כן", אני משיב, "אבל זאת האמת". הרגש שלי לברצלונה ירד כמעט לאפס אחרי שהפרעוש עזב, ובלי להסס צפיתי במשחקיו בפאריס סן ז'רמן, לא חשבתי פעמיים. "מי אני בכלל שאעז להחמיץ משחק של מסי?", אני אומר לעצמי בכל פעם שאני מתלבט אם לקום לפנות בוקר לצפות במשחקי ארגנטינה במוקדמות, לפעמים זניחים במיוחד.
איך אפשר להחמיץ משחקים של הפלא הזה? מסי (רויטרס)מדברים על עדר, על זה שהתקשורת מזריקה לכולם את מסי לווריד ובצורה מוגזמת, "הנדסת תודעה", אבל יודעים מה? זה מוצדק. אפילו עושים את זה מעט מדי ביחס למה שצריך לדעתי. ברור שאני קצת (הרבה) משוחד, כי מבחינתי הגמר הקרוב הוא מעבר לכדורגל. הוא הפרק האחרון של סדרת מתח מלאת תהפוכות בת כ-16 שנה, כזו שאני ומאות מיליונים ברחבי העולם נקשרו אליה רגשית בצורה שקשה להסביר אותה במילים, ואתה רק רוצה שיהיה לה סוף טוב. משחק כדורגל אחד הוא מה שיקבע אם תקבל את זה, או תחיה בתחושת פספוס מי יודע עד מתי.
אולי עוד ישברו את שיאי ההופעות, השערים, התארים, ואולי אפילו את שיא הגולים הבלתי נתפס בשנה קלנדרית שלו (כן, 91), אבל כל מי שקורא את זה עכשיו ואוהב כדורגל, צריך להבין שהוא התברך שנולד בעידן של ליאו מסי. מדובר בשחקן שלא יהיה כמוהו אף פעם, והמונדיאל הנוכחי רק מוכיח את זה עם בישולים לא מהעולם הזה, יכולת מנהיגות שלא ראינו ממנו (לכל המצקצקים שאומרים שהוא לא מנהיג, חלאס, באמת) והאפשרות לייצר את הסוף הכי טוב שיכול להיות לכדורגלן כלשהו בקריירה, במיוחד לאור ההיסטוריה שלו.
לא יהיה עוד אחד כמוהו. מסי (רויטרס)מסי הפסיד כמה גמרים בחיים שלו. הזכורים ביותר הם כמובן עם הנבחרת, אחרי אחד מהם הוא גם פרש זמנית. צריך להגיד, משחק אחד, גם אם ינצח בו, לא יקבע האם הוא הגדול בהיסטוריה או לא. מי שחושב ככה עכשיו יחשוב ככה גם אחרי המשחק לא משנה כיצד ייגמר, ומי שלא חושב ככה לא ישנה כנראה את דעתו גם אם יזכה, וזה בסדר.
תאהבו אותו או תשנאו אותו, לא היה שחקן שהוציא את חובבי הכדורגל מהאדישות כמו מסי. אגב, במובן הזה כריסטיאנו רונאלדו מתקרב אליו בעיני, לפעמים מהסיבות הנכונות ולפעמים לא. תחשבו איתי רגע. אם מסי זוכה, עם חבורת השחקנים הזו (לא רעים, לוחמניים, ובכל זאת – די אנונימיים ביחס לגדולות האחרות), הוא יזכה גם בכדור הזהב השמיני בקריירה שלו, יסמן וי על התואר היחיד והכי גדול שחסר לו ויפרוש בקרוב בשקט כגדול העידן המודרני. אם לא, איך שלא תסתכלו על זה, ההפסד הזה הוא חלק גדול ממה שיזכרו מהקריירה המדהימה שלו והדבר הראשון שתחשבו עליו כשתיזכרו בו בעוד כמה שנים. עד כדי כך החשיבות של המשחק הזה גבוהה עבורו ועבור הכדורגל מבחינה היסטורית. סוף טוב, או סוף רע, זו השאלה.
כדור זהב שמיני? מסי (רויטרס)בזכות מקום העבודה שלי, הייתה לי הזכות להגיע למסי וללחוץ את ידו באחד מביקוריו האחרונים בישראל. באותו הרגע הזדהיתי עם אותם ילדים ומבוגרים שמצליחים להגיע אליו ובוכים מאושר, כי באמת מדובר בסוג של הגשמת חלום וברגע בלתי נשכח. ידעתי שאין לי איתו יותר מדי זמן, אז רק חייכתי, קרצתי, לחצתי את ידו ואמרתי לו 'ואמוס ארגנטינה'. הוא חייך בחזרה וקרץ ובאותו הרגע הרגשתי שעשיתי את שלי בחיים (כן, עד כדי כך), עד שבסוף חזרתי קצת לקרקע.
מכירים את זה שאתם כל כך רוצים להיות כבר אחרי משהו, כמו נגיד לימודים, או צבא או סתם סרט שבא לכם לסיים, ומצד שני אתם כל כך לא רוצים שהוא ייגמר? זאת בדיוק תחושת הדיסוננס שאוהדי ארגנטינה ומסי מרגישים בתקופה האחרונה. מצד אחד הנאה מהדרך והרצון שזה ימשיך, ומצד שני, מי באמת לא רוצה כבר להיות אחרי הדבר הזה? לא לבעלי לב חלש. אז כן, אני לא רוצה שמסי יזכה במונדיאל, אני חייב שהוא יזכה במונדיאל. בהצלחה ליאו, תסתום כמה פיות ותראה להם מה זה.
(כמעט) כל העולם רוצה שתגשים חלום. מסי (רויטרס)