ייתכן שספרד לא כל כך גדולה כמו שכולנו חושבים?

במחצית של המשחק של ספרד נגד צרפת (0:2) הכל היה מוכן לשתיקת העיתונאים. אלו שכינו את הספרדים "משעממים וצפויים" התכנסו בכיסאם ותכננו להיכנס לבונקר מאוהדי ספרד הזועמים שדרשו את ראשם. עוד 45 דקות חולפות ואותם עיתונאים כבר התמתחו ביציע וטענו שוב את אשר התקשורת הספרדית אומרת יותר מדי ביורו הזה: ספרד לא מרגשת. ואולי ספרד לא מרגשת כמו שכולם מצפים ומייחלים.

השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתאכזב מאלופת העולם ואירופה כמו האלפים ב"דונבס ארינה" שעודדו את ה"לה רוחה" במחצית הראשונה ושרקו להם בוז במחצית השנייה. האם הציפיות מנבחרת ששיחקה בשנים האחרונות כדורגל מדהים הן לא הגיוניות ואולי גם אנחנו חצופים שדורשים שירגשו אותם בכל פעם מחדש. תבחרו אתם כי לי אין תשובה. הם לא מפסיקים לנצח ואנשים לא מפסיקים להתאכזב.

המאמן ויסנטה דל בוסקה מנסה לעשות מנבחרת ספרד מה שפפ עשה מברצלונה. לפעמים זה עובד ולפעמים פחות. זה נכון שהטיקי טקה בלי ליונל מסי הוא לא אותו הדבר, אבל מצד שני מגיע קשר ענק כמו צ'אבי אלונסו וגורם גם לאלו שרואים את המכונה להתרגש שוב. אבל הניסיון המוגזם להפוך את ה"לה רוחה" לקטאלונים גורם למה שכולם חושבים ואולי גם בצדק: ספרד לא מחדשת, נראית עייפה מעצמה וגם השחקנים שלה כבר עם הלשון בחוץ אחרי 950 משחקים במהלך העונה.

ספרד ודל בוסקה בבעיה: כוח ההרתעה שמנצח לה משחקים מתחיל ללכת לאיבוד וגם הקרואטים, האיטלקים והצרפתים קלטו את זה. במחצית הראשון נבחרת הטריקולור נעה בין מעוררת רחמים לבין מביכה. מלבד צ'לסי, שהדיחה את ברצלונה הגדולה במשחק יוצא דופן, הדרך להתמודד עם הנעת הכדור הספרדית הייתה לנסות לשחק נגדם כדורגל אמיתי.

קחו למשל את ז'וזה מוריניו. בשנה הראשונה הוא עשה הכל כדי להרוס לבארסה יותר מאשר לעזור לריאל וסיים בכל קלאסיקו עם הזנב בין הרגליים. רק כשהוא בא לשחק כמו שריאל יודעת, הוא גם כבש את קאמפ נואו וחגג אליפות על הקטאלונים. בלאן העדיף לנסות להפריע ולא לנסות לשחק. התוצאה: צרפת נראתה כמו נבחרת דרג רביעי באירופה.

ראמוס לא נותן לדבושי לעבור (יוסי ציפקיס)

ואז, כמאמר הקלישאה של שדרי ישראל, גם הם הבינו ש"השד אינו נורא" וניסו לתקוף. העניין שקשה מאוד לכבוש נגד הספרדים עם קו הגנה מרשים וכמעט בלתי חדיר. ועד שמישהו עובר, מחכה לו איקר קסיאס. הבעיה: זה משעמם הרבה מאוד אוהדים שהתרגלו מספרד לתקתק את היריב בקלות לחדר ההלבשה.

ואולי בעצם זאת ספרד האמיתית? במונדיאל היא הפסידה במשחק הפתיחה לשווייץ, לא הבריקה ב-0:2 להונדורס וגם לא ב-1:2 הדחוק על צ'ילה. בשמינית הגמר, 0:1 קשה מול פורטוגל, ברבע אותה תוצאה מול פראגוואי (זוכרים את הפנדל של קארדוסו?), עוד 0:1 בחצי על גרמניה ובגמר כולם זוכרים. האם ייתכן שספרד לא גדולה כמו שכולם אומרים?

אלבה מקבל חיבוקים. הגיע הזמן שיחתום בקבוצה גדולה (יוסי ציפקיס)

מי שמחדשים משהו בספרד הנוכחית הוא ג'ורדי אלבה הנפלא ששוב הוכיח שהגיע הזמן שיחתום בקבוצה ברמה עולמית (הדיווחים אומרים בארסה), דוד סילבה הנהדר וצ'אבי אלונסו, שמוכיח בכל משחק עליונות מחשבה נדירה. צ'אבי ואינייסטה הם שחקנים שהמציאו שיטת משחק כדורגל ולעד יזכרו להם את זה. היה גם תענוג לראות אותם ברגעים מסוימים של המשחק, אבל בשביל לנצח את גרמניה (וגם את פורטוגל) ספרד תצטרך לחדש כי התחושה היא שהיא מתעייפת מעצמה.

וכאן המבחן הגדול של דל-בוסקה: הגדולה של פפ גווארדיולה בברצלונה הייתה החידושים שהוא הכניס למכונה שלו כשכל שינוי הכניס עוד דחיסה של דלק ובארסה שוב על 200 קמ"ש. דל-בוסקה ניסה את שיטת ששת הקשרים שלא מניבה יותר מדי ועכשיו חובת ההוכחה היא עליו. כי חמש בעיטות למסגרת זה נתון נמוך מדי לקבוצה המפוארת בעולם, גם אם היריבה הנחות בועט פעם אחת למסגרת ב-90 דקות.

ויסטנה דל בוסקה. עכשיו מחכה לו רונאלדו (יוסי ציפקיס)

ועכשיו: כריסטיאנו רונאלדו. האיש והג'ל מחכה להגנה שהוא מכיר כל כך טוב ושבטורניר הזה ספגה רק מרגלי די נטאלה. פורטוגל למדה משהו אחרי המשחק הראשון. רונאלדו לא משחק בשבילה, אלא היא משחקת בשביל רונאלדו. התוצאה: המלך שלה חזר.

הספרדים רגילים להגיד שהפורטוגלים רואים את השור האדום הם קופאים. ספרד הנוכחית כבר אינה מפחידה כבעבר ואם מאמן פורטוגל, פאולו בנטו, קלט את התרגיל, ייתכן שאנחנו בדרך להפיכה אירופה. מצד שני, לכו תמצאו מישהו שיהמר נגד ספרד.